שעת הצוענים: פסטיבל שרה השחורה בצרפת

מדי שנה בסוף חודש מאי, עולים לרגל אלפי צוענים מכל רחבי אירופה אל העיירה הצרפתית "סנט מארי דה לה מר" (Saintes-Maries-de-la-Mer, "המריות הקדושות של הים"), הבירה הלא רשמית של חבל קמארג (Camargue) שבפרובנס, כדי לשחזר את הופעתה של קדושתם "שרה השחורה" לחופי הים התיכון. מלבד הפולחן הדתי המרתק הנערך במקום במשך ארבעת ימי הפסטיבל, העיירה מתמלאת בריחות, בצבעים ובטעמים המציגים את התרבות הצוענית העתיקה במלוא הדרה.

אגדה עתיקה מספרת כי לפני שנים רבות חי בהודו הרחוקה מלך רשע ושחצן אשר אהב לבזבז את כספי הממלכה על נשים יפות, על תכשיטים ובגדים יקרים, על קישוטים לארמונו ועל משתים לחבריו. יום אחד החליט המלך לערוך לידידיו ולמכריו סעודה שלא נראתה כמותה בכל רחבי הממלכה. הוא ציווה על טבחי הארמון לבשל ממיטב התבשילים, לאופים הורה לאפות את העוגות המשובחות ביותר ומחייליו הנאמנים דרש המלך לצאת אל רחבי הממלכה ולאסוף אליו את עשרת אלפים האמנים המוכשרים ביותר בכל הודו כדי שיבדרו את אורחיו במהלך הארוחה. חייליו של המלך יצאו למילוי המשימה. הם חלפו על פני כפרים, ערים ועיירות ואספו אליהם את טובי הנגנים, הרקדנים והזמרים, ולאחר שבוע ימים ניצבו בחצר הארמון עשרת אלפים האמנים המוכשרים ביותר בכל הממלכה, שנשבעו לעשות כמיטב יכולתם כדי לספק את המלך ואת אורחיו. ואכן, במהלך הארוחה הוגשה אל השולחן רחב הידיים סעודה כיד המלך והיין נמזג אל הכוסות ללא הפסקה, אך הכוכבים של הערב היו אותם אמנים שהפליאו לרקוד, לשיר ולנגן בפני המלך ואורחיו. המלך היה מאושר מהצלחת המשתה, וכבר בסוף אותו ערב הציע לכל אחד מהאמנים מתנה – שק חיטה, חמור וחלקת אדמה שיוכלו לעבד אותה, כדי להפוך לאיכרים ולהתפרנס בכבוד. ואולם, נציגי האמנים אמרו לו: "מלכנו היקר, אנחנו מאוד מודים לך על נדיבות לבך אך אנו מעדיפים להמשיך ולהתקיים מהאמנות שלנו למחייתנו". המלך כל כך כעס על חוצפתם של האמנים עד שהחליט לגרש אותם מהודו תכף ומיד. האמנים צייתו לפקודת מלכם, עזבו את הודו והתפזרו אל כל קצות תבל.

בחצר הכנסייה ישב אדם מבוגר וניכן בגיטרה. צילום: לירון שמעוני

הנדידה מהודו

אגדה זו, המספרת על יציאה לנדודים של אוכלוסייה מהודו, עולה בקנה אחד עם מחקרים אנתרופולוגיים המעריכים כי מקורם של הצוענים בשבטים הודיים שהיגרו מסיבה לא ברורה לחלקים שונים באסיה. בעוד חוקרים אחדים טוענים כי מקור הצוענים בקבוצה של כת הטמאים בהודו, שיצאה לנדודים כדי לחפש לעצמה עתיד טוב יותר, אחרים מעריכים כי בעבר השתייכו הצוענים לשבט לוחמים מעמק נהר האינדוס העליון (Upper Indus River valley) שבצפון הודו, אשר עזב את האזור כדי ללחום במוסלמים. כך או כך, שלב יציאתם של הצוענים לנדודים מתוארך לשנת 1000 לספירה לערך. ככל הנראה, לאחר כ-200 שנה התפצלו הנודדים לשני זרמים נפרדים: זרם אחד פנה לכיוון סוריה, מצרים וצפון אפריקה, וזרם שני פנה לאסיה הקטנה ודרך קונסטנטינופול (איסטנבול של היום) המשיך למזרח אירופה. עד אמצע המאה ה-14 חיו הצוענים ביבשת אירופה כולה. בשלב מסוים תושבי ארצות אירופה, אשר הבחינו במהגרים שחומי העור, טעו לחשוב שמקורם בנוביה (Nubia) שבמצרים ולכן כינו אותם בשם "Egyptians", כינוי שעוות עם השנים והפך ל"Gypsies", הכינוי המוכר כיום. כינוי זה נחשב לכינוי גנאי וכיום מקובל לכנות את הצוענים בשם "בני רומה" (Roma).

עד המאה ה-16 המשיכו הצוענים האירופים בנדודיהם, ובדרום ספרד פגשו באחיהם שנדדו לאורך חופי צפון אפריקה ושמהם נפרדו כארבע מאות שנה קודם לכן, עם התפצלות זרם הנודדים. לאחר התאחדות הצוענים והתיישבותם בדרום ספרד, נוצרה במקום קהילה צוענית ענפה, עובדה אשר תהיה משמעותית בעתיד עם התפתחות המוזיקה האנדלוסית המוכרת כ"פלמנקו" (ראו מסגרת). במהלך מלחמת העולם השנייה הושמדו מאות אלפי צוענים כחלק ממדינות הגזע של המשטר הנאצי. כיום, על פי אומדנים של האיחוד האירופי, חיים ברחבי אירופה כ-15 מיליון צוענים. תפוצתם הגיאוגרפית היא כמעט כלל-עולמית, וקהילות קטנות קיימות בכל חלקי העולם מלבד באפריקה שמדרום לסהרה, במזרח אסיה, בדרום-מזרח אסיה ובאוקייניה.

למרות תפוצתם הרחבה זכו הצוענים ביחס דומה כמעט בכל מקום שאליו הגיעו, ובשל היותם חסרי השכלה וחסרי ממון, מצאו עצמם כלואים במעין מעגל קסמים ובו נדחו על ידי החברות השונות שבהן ניסו להשתלב, נדחקו אל השוליים ונאלצו לנדוד ליעדים חדשים או לחיות במחנות ארעיים מחוץ למרכזי הערים, שבהם סבלו מעוני ומאלימות. מראם העלוב וסגנון חייהם הלא שגרתי הובילו להיווצרות סטריאוטיפים ומיתוסים הקשורים בשמם, והם הואשמו בחטיפת ילדים, בעיסוק בכישוף, בניבוי העתיד ובמגע עם כוחות על-טבעיים. בשל כך נרדפו הצוענים במשך שנים רבות ואולצו להחליף את שמותיהם, וילדיהם נלקחו ונמסרו לאימוץ למשפחות לא צועניות. הצוענים נחשבו על ידי המוסד הכנסייתי ל"עם ללא דת" במשך מאות בשנים, אך בשלהי ימי הביניים קיבלו על עצמם צועני אירופה את הנצרות (מאוחר יחסית לקבוצות אתניות אחרות באזור הים התיכון והבלקן, שהמירו את דתן לנצרות עוד בשלהי התקופה הרומית) ובחרו לפטרוניתם את "שרה השחורה".

ספינת עץ קטנה

דמותה של שרה השחורה הופיעה לראשונה בטקסט משנת 1521, שכתב היד שלו נמצא בספריית העיירה ארל (Arle) שבדרום צרפת. טקסט זה מגולל את סיפורן של המריות הקדושות, שהיו עדות להיעלמותו של ישו מקברו בדרכו אל הנצח וגורשו מארץ הקודש על גבי סירת עץ קטנה, ללא מפרש וללא משוטים, בשל אמונתן הדתית. הנשים ושפחתן כהת העור שרה נסחפו ללב ים והתפללו לנס, ואכן לאחר תלאות רבות הגיעה הסירה לשפכו של נהר הרון (Rhône) אל הים התיכון. הנשים שניצלו החלו להפיץ את הבשורה בפני המקומיים והרומאים, בעוד שרה שפחתן קיבצה נדבות כדי לממן את צורכי קהילת המאמינים שהייתה עסוקה בלימודי הנצרות.

גרסה אחרת טוענת כי לשרה, שהייתה בת לשבט שחומי העור שחי על גדות נהג הרון, היה באחד הלילות חיזיון ובו ראתה את הגעתן העתידית של נשים קדושות שיזדקקו לעזרתה. כשירדה שרה אל הים בבוקר שלאחר מכן, הבחינה בסירת עץ קטנה המיטלטלת הרחק מן החוף, יצאה לקראתה ובעזרת שמלתה משתה את הסירה והצליחה להביא את הנשים אל חוף מבטחים. העובדה ששרה השחורה הייתה משרתתן של המריות או לחלופין בת לשבט כהי עור גרמה לצוענים, שחשו כנחותים, לאמצה כפטרוניתם.

לאחר שבשנת 1448 נתגלו במקום שבו ממוקמת כיום העיירה סנט מארי דה לה מר שרידים של שלדי נשים המיוחסים למריות ולשרה השחורה, הפכו הצוענים את העיירה הציורית בפרובנס למקום עלייה לרגל, ומדי שנה הם נוהרים אליה בהמוניהם כדי לשחזר את הופעתה של קדושתם שרה השחורה בחופי הים התיכון.  

צלמה של שרה השחורה נישא בתהלוכה. צילום: לירון שמעוני

 קוף ועז רוקדים יחדיו

בשעת בוקר מאוחרת עמדתי בשערי העיירה, המום לנוכח ההמולה והמראות שסבבו אותי. מתוך הקרוואנים עמוסי הצוענים ועגלות העץ הרתומות לסוסים שזרמו אל המקום בהמוניהם נשמעו קריאות נרגשות, ובכיכר רחבת הידיים שבמרכז העיירה נפתח שוק צועני ססגוני. מדוכן לממכר דיסקים מזויפים עלתה מוזיקת פלמנקו קצבית, ולצדו עמד צועני מבוגר חבוש בכובע עטור נוצה והזמין את העוברים ושבים לקנות שלוש קופסאות שימורים באירו אחד. בדוכנים סמוכים מכרו הרוכלים כבשים, תרנגולות וחזירים לצד בגדים ונעליים, בדים בשלל צבעים, מכלי פח עם כתמי חלודה, כלי בית משומשים, מטבעות וספרים ישנים ורהיטים שידעו ימים טובים יותר. בקצה הכיכר ערכה משפחה בת ארבע נפשות מופע אקרובטיקה מאולתר – ילד בן חמש טיפס בקלילות על מוט עץ בגובה של כשני מטרים ונעמד בראשו כשהוא שומר על יציבות מעוררת השתאות. לאחר מכן פרש הילד את ידיו לצדדים וזינק מגובה רב היישר אל זרועותיו החסונות של אביו. בהמשך המופע הוביל אחיו של הילד קוף קטן ועז, שרקדו זה עם זה לקול שירת אם המשפחה וביצעו תעלולים שונים לקריאותיה. לאחר סיום המופע עברו הילדים בין הנוכחים ואספו מטבעות בודדים אל שקית בד קטנה, בעודם שרים שירי הודיה לפטרוניתם שרה השחורה.

לאחר ששכרתי חדר באכסניה מקומית, יצאתי לטייל בסבך הסמטאות הצרות של העיירה, שבתיה, בדומה לבתי עיירות ים-תיכוניות אחרות, מצוידים במרפסות הפונות אל הרחוב ובגגות רעפים אדומים. לאחר זמן לא רב הגיעו לאוזניי צלילי מיתר עמוקים שהובילו אותי אל חצר כנסיית אבן. במרכזה החצר ישב אדם מבוגר וניגן בגיטרה, ולצדו כרע בחור צעיר ותופף על כלי הקשה המכונה "קחון" (Cajón). הקשבתי לנגינתם במשך כמה דקות, ואז הבחינו בי הגברים והמבוגר שבהם הזמין אותי להתקרב אליהם. בשעה שלאחר מכן ליוו הגברים זה את זה במיומנות רבה כל כך עד שנראה היה כי הם מקיימים ביניהם דיאלוג מוזיקלי. "על נגן הגיטרה לפרוט על מיתריו ברגישות רבה כך שצליליו יפרשו כנפיים, ישוטו על פני הרקיע ויגיעו אל שערי שמים", אמר המבוגר.

לאט לאט התקהלו במקום צוענים נוספים שהצטרפו אל הנגינה במחיאות כפיים קצביות, בריקוד או בשירה בקול מחוספס, והאותנטיות הצוענית התגלתה במלוא הדרה. שיאו של המופע המאולתר הגיע כשאל מרכז הרחבה נכנסה צוענייה שפתחה במחול פיתוי ספונטני וקצבי תוך שהיא רוקעת ברגליה, טופחת על ירכיה ומניעה את גופה בחושניות מהפנטת. הגברים, שלא נשארו אדישים לנוכחותה, קראו ושרקו לעברה ובתגובה החצינה הרקדנית את נשיותה ושלחה לעברם מבטים מתגרים, מזמינה ומתמסרת מחד גיסא ועצמאית ותקיפה מאידך גיסא.

הפסטיבל נפתח בטקס המסמל את קבלת הצוענים לכנסייה. צילום: לירון שמעוני

הצלם הקדוש בקריפטה

בבוקר שלאחר מכן נפתח הפסטיבל באופן רשמי, בטקס חגיגי המסמל את קבלתם של הצוענים אל שורות הכנסייה. במהלך הטקס עמדה קבוצת נגנים צוענים מול נציגי הכנסייה הקתולית וניגנה בפניהם מנגינה צוענית עתיקה. מעמד זה, שבו ניצבו אלה מול אלה צוענים לובשי שחורים וכמרים לבושי לבן, נראה בעיניי סמלי במיוחד שכן רק בשנת 1935, בעקבות פניותיהם של המרקיז דה ברונצ'לי ונכבדי קמארג אל הכנסייה הקתולית של פרובנס, זכו הצוענים להכרה רשמית בפולחן פטרוניתם שרה השחורה. במהלך הטקס פנו הצוענים אל הכמרים והודו להם על השתתפותם בפסטיבל ולאחר מכן פתחו בקריאות בשפתם העתיקה והזכירו את פטרוניתם.

לאחר שנסתיים טקס פתיחת הפסטיבל, ירדתי בעקבות המתפללים אל קריפטה החצובה מתחת לרצפת הכנסייה שבה ניצב פסלה של שרה השחורה. מאחר שהקדושה קיבלה את מעמדה בזכות מעשיה ולא בשל ייחוסה, אסרה הכנסייה להעמיד את פסלה בחלל המרכזי שבו נערכת המיסה, אך עובדה זו אינה פוגמת ולו במעט בהתרגשות הרבה האוחזת במתפללים הצובאים על הקריפטה ועל התיבה, שבה מונחים שרידי עצמותיה של שרה השחורה. המתפללים ניגשו בזה אחר זה אל צלמה של פטרוניתם, שניצב בעומקו של חדרון צר ואפלולי והואר עתה באור נרות רך. הנשים עטפו את הפסל בבדים צבעוניים ובמטפחות, הניחו מנחות לרגליו ונישקו וליטפו את פניו. אחת מהן עצמה את עיניה ושפתיה נעו בתנועה חרישית, בעוד חברתה לחשה באוזני הקדושה מילים בשפה הצוענית ודמעות שטפו את פניה. דקות ספורות מאוחר יותר ניצב זוג צעיר מול הפסל והחליף נדריו בפניו, ואדם מבוגר שליווה נער יישוב על כיסא גלגלים הניח למרגלות הקדושה את תמונתו. על פי האמונה הרווחת, מגע עם צלמה של הקדושה עשוי לרפא כל סבל ומחלה ולכן נוהגים המתפללים להניח בפניה חפצים השייכים לאדם יקר הסובל מכאבים. לעתים החפץ שהם מביאים שייך לקרוב משפחה שנפטר לאחרונה, שכן על פי אמונת בני הרומה נשמתו של האדם מלווה את בני משפחתו גם לאחר שגופו עוזב את העולם; הנשמות הטובות מסייעות ומכוונות לקבלת החלטות נכונות בעוד הרעות שבהן יוצרות תככים ומערימות קשיים.

נציגי העירייה רכבו על גבי סוסים לבנים והובילו את המשתתפים לים. צילום: לירון שמעוני

חוזרת אל הים

למחרת בבוקר, עם אור ראשון, התכנסו הצוענים בפתחה של הכנסייה. לאחר סיומה של המיסה שבו כמה מהמתפללים אל הקריפטה והוציאו ממנה את צלמה של שרה השחורה. מחוץ לכנסייה הם פגשו בחבריהם ויחד יצאו בתהלוכה ססגונית שחלפה על פני רחובות העיירה. בראש רכבו נציגי עיריית סנט מארי דה לה מר על גבי סוסים לבנים, אחריהם נציגי הכנסייה – שקראו בקול את תפילתם, ולבסוף צעדו הצוענים – שנשאו עמם את פסלה של שרה הקדושה. נראה היה שתושבי העיירה מקבלים בשמחה את האורחים אל ביתם. הם השליכו פרחים אל עבר הצועדים והריעו לעברם, בעוד אפיריונה של שרה השחורה, מקושט בתכשיטים ובבדים צבעוניים, נישא בחזרה אל הנקודה בחוף שבה, על פי האגדה, דרכה לראשונה רגלה של הקדושה. טקס זה תועד לראשונה בשנת 1906 על ידי הטייל הגרמני פרדריק מיסטרל, והוא מעסיק אנתרופולוגים רבים. אלה באים אל העיירה מדי שנה בזמן הפסטיבל וטוענים כי בשירים, בריקודים ובטקסים של הצוענים יש יסודות של פולחן פגאני קדום, הכולל כשפים ואנימיזם (הענקת נשמה לעצמים), וכי בכולם מתקיימת סגידה לאלה בדמות אישה.