אוגוסט של ברלין

צילום: blunt
צילום: blunt

בלב רובע מיטה בברלין נמצא רחוב אוגוסט, שלו היסטוריה ארוכה ומורכבת: עד מלחמת העולם השנייה התגוררה בו אוכלוסייה יהודית גדולה ממזרח אירופה, בסוף שנות ה-90 הוא הפך למתחם בוהמייני מלא אווירה ובעשור האחרון הוא עבר מתיחת פנים ושינה את אופיו למעוז יאפי

88 שיתופים | 132 צפיות

רחוב אוגוסט (Auguststraße, אוגוסטשטראסה) שבלב רובע מיטה (Mitte) בברלין הוא אחד החביבים עליי. אורכו פחות מקילומטר, אבל אפשר להעביר בו כמה שעות בשיטוט בין גלריות או חנויות, בישיבה בבית קפה ובמנוחה על ספסל והתבוננות בעוברים ושבים. אף שחלק ממרכזי האמנות שמילאו אותו בעבר פינו את מקומם לחנויות מעצבים ולמסעדות, הרחוב עדיין ראוי לכינוי שדבק בו בתחילת שנות האלפיים: ״ה-Art Mile של מזרח ברלין״.

ההיסטוריה שלו ארוכה בהרבה; באמצע המאה ה-19 פונו מבני העץ שלאורכו לטובת בנייני מגורים, שמאז ועד מלחמת העולם השנייה אוכלסו ביהודים ממזרח אירופה – רבים כל כך עד שהאזור מכונה לעתים ״הרובע היהודי״. בתקופה ההיא הוקמו בית ספר לבנות ובית חולים יהודי, שהפך אחרי מלחמת העולם הראשונה לבית היתומים היהודי ״אהבה״ (Ahawah). באזור נמצא גם בית העלמין היהודי העתיק וכן ״בית הכנסת החדש״ (Neue Synagoge) הבולט למרחוק.

לאחר מלחמת העולם השנייה וחלוקת גרמניה, הפך רחוב אוגוסט לחלק מגרמניה המזרחית והבניינים הישנים הוזנחו. חלקם הפכו ליעדי סקווטינג (Squatting, פלישה למבנה נטוש), ואחרים, שנחרבו בהפצצות על העיר, נהרסו לטובת בניינים טרומיים. התהליך, שהגיע לשיאו עם נפילת חומת ברלין בשנת 1989, החליף כיוון כעשור לאחר מכן, ובסוף שנות ה-90׳ עבר הרחוב מתיחת פנים ששינתה את אופיו והפכה אותו ממתחם בוהמייני מוזנח לשכיית חמדה יאפית: כמו בכל אזור שעובר ג'נטריפיקציה, גם כאן הדיירים התחלפו וערך הנדל״ן זינק כאשר בניינים רבים שופצו. אפילו המבנים הטרומיים הסובייטיים שבקצהו המזרחי (במס' 46-44) עוטים כעת חזית המקושטת באריחי קרמיקה צבעוניים.

מבנים יהודיים, אז והיום

בית החולים היהודי שבמתחם 16-14 ניצב כיום עזוב ומסוגר, ורק שלט קטן ותמציתי בחזיתו מגלה מעט את שהתרחש בו. בשנת 1922 הפך המבנה לבית מחסה לילדים יהודים יתומים. המקום, ״בית אהבה״ שמו, שימש נושא לסרט שבו תועדו מאמציה של המנהלת – אחות בשם ביאטה ברגר – להבריח את הילדים לפלסטינה. עד 1940 הצליחה ברגר להעלות ארצה כ-300 ילדים, ושנה אחר כך החרים הגסטפו את הבניין והפך אותו למחנה מעצר ליהודים. לאחר המלחמה שימש המקום כפנימייה, אך זה שנים שהוא עומד נטוש. קירותיו עטויים גרפיטי ומודעות מתקלפות – זכר לתהפוכות שעברו עליו ועל הרחוב במאה האחרונה.

בית הספר היהודי לבנות (Jüdische Mädchenschule), לעומתו, הוא מבנה היסטורי שכבר זכה לחיים חדשים ומאז 2012 מתפקד כמרכז תרבות. המבנה בן חמש הקומות נפתח ב-1930 כבית ספר לבנות יהודיות. במהלך המלחמה ולאחריה שימש כבית חולים צבאי, אחר כך כתיכון ע״ש ברטולט ברכט. מאז 1996 עמד מבנה הלבנים הכהה נטוש, עד שב-2009 הושב לידי הקהילה היהודית בעיר שהחכירה אותו לבעל הגלריה מיכאל פוקס, וזה שיפץ ושימר אותו. בקומת הקרקע פועלות כיום מסעדת היוקרה פולי זאל בר (Pauly Saal Bar) והמעדנייה מסחררת החושים מוג אנד מלצר (Mogg & Melzer), ובקומות העליונות הפכו 14 כיתות הלימוד לחללים המארחים גלריות לאמנות ולאדריכלות, וגם את מוזיאון קנדי (The Kennedys), המוקדש לנשיא האמריקאי המנוח ומשפחתו.

מסעדת היוקרה פולי זאל בר הנמצאת בקומת הקרקע של בית הספר היהודי לבנות. צילום: Michael Fuchs Galerie
מסעדת היוקרה פולי זאל בר הנמצאת בקומת הקרקע של בית הספר היהודי לבנות. צילום: Michael Fuchs Galerie

 

עמודי התווך של סצנת האמנות

חלק מאותם סקווטרים של פעם הפכו עם השנים לעמודי התווך של סצנת האמנות בעיר. בשנת 1992 נפתחה במכבסה לשעבר ברחוב אוגוסט מס' 26 גלריית EIGEN + ART לאמנות עכשווית, וזמן קצר לפני כן בחרו כמה אמנים צעירים להפוך מפעל מרגרינה זנוח, בבית מס' 69, למה שכיום הוא מוסד אמנותי ראשון במעלה: מכון KW לאמנות עכשווית, העומד גם מאחורי הביאנלה לאמנות בעיר. המבנה המקורי – בניין לשימור מתחילת המאה ה-18 – שופץ, הורחב ונפתח מחדש בשנת 1999 כמבנה בן חמש קומות. בקומת הקרקע ובחצר פועל קפה בראבו (Cafe Bravo), בחלל עטור זכוכית שעיצבו האמן האמריקאי דן גרהאם והאדריכל יוהן נאלבאך, וגם בו מוצגות עבודות אמנות. לאחר השיפוץ נוסף גם אגף אחורי, המשתרע על פני 400 מטר רבוע, ובסך הכול נהנה ה-KW משטח תצוגה של 2,000 מטר רבוע. הגלריה הזאת, שבאופן עקרוני אינה מחזיקה באוסף קבוע, מציגה תערוכות אמנות מתחלפות ומארחת אמנים מרחבי העולם.

ב-2010 התווסף אל ההיצע האמנותי ברחוב המי קולקטורס רום (Me Collectors Room) – האוסף הפרטי של תומס אולבריכט, יורש אימפריית מוצרי השיער וולה, אספן אמנות ידוע, כימאי ואנדוקרינולוג. אולבריכט, שמחזיק באלפי פריטים מהמאה ה-16 ועד ימינו, מציג בבית מס' 68 את האוסף הקבוע שלו (200 פריטים אקלקטיים) וכן יצירות מאוספים פרטיים אחרים ותערוכות נושא. העבודות אמנם מאתגרות, אבל במקום מוצעות גם פעילויות לילדים ולבני נוער. הבניין בן שתי הקומות, שתוכנן ונבנה במיוחד לתצוגת האוסף, כולל גם חנות ובית קפה.

ביקור פחות מחייב מציעות גם גלריית דשלר (Deschler) הוותיקה והמרתקת תמיד; גלריית הצילום אלפרד ארהרדט שטיפטונג (Alfred Ehrhardt Stiftung); והגלריה הצעירה די.אן.אה (DNA).

שופינג של מעצבים

אם חפצי אמנות אינם סוג השופינג המועדף עליכם, תוכלו למצוא ברחוב מגוון חנויות מעצבים אחרות: לבגדים כדאי ללכת אל בוטיק אופנת הנשים האולטרה-אלגנטית וולפן (Wolfen) – בבית מס' 41; רהיטים ואביזרים מעוצבים לבית אפשר לקנות בנציגות המקומית של מותג הרהיטים והאביזרים הדני היי (HAY) – בבית מס' 77/8; מגזינים וספרים תמצאו בחנות דו יו ריד מי?! (Do you read me?!) הנהדרת – בבית מס' 21; ויש כאן אפילו חנות למזון אורגני ולפינוקים מעוצבים לכם ולחיות המחמד שלכם, הלוא היא פיינשפיץ דר הונדלאדן (Feinspitz der Hundeladen) – בבית מס' 62.

קפה, קוקטייל או המבורגר

לאורך הרחוב פועלים מבחר בתי אוכל. אחד הוותיקים הוא קייזר סוזה (Keyser Soze, אינטרנט: keyser-soze.de), שבו אפשר לאכול או לשבת לקפה או לקוקטייל. המקום חולש על פינת הרחובות אוגוסט וטוכולסקי (Tucholsky) וממוקם בקומת הקרקע של בניין משומר יפהפה. בימים נעימים אפשר לשבת בחוץ, וכשקר אפשר להתמקם על הבר שלאורך החזית ולהביט בעוברים ושבים המעוצבים לעילא.

מזון יצירתי יותר תמצאו בשיסו (Shiso, אינטרנט: shisoburger.de), מסעדת המבורגרים אסייתית, שבתפריט שלה יש תשעה סוגים של המבורגרים לקרניבורים, חובבי דגים או צמחונים – כולם מלווים בתיבול אסייתי המבוסס על עלי השיסו. לצד ההמבורגר הנימוח מציעים שם תוספות בסיסיות, כמו צ׳יפס מצוין, קימצ׳י, אדממה או סלטים. המסעדה תמיד עמוסה ולעתים תידרשו לעמוד בתור, כך שמומלץ להזמין מקום מראש.

קייזר סוזה
קייזר סוזה

 

כוס יין בצעדי ריקוד

לכוס יין באווירה לא מחייבת לכו על מיינה בר איצי (Meine Bar ICI,  facebook.com/meinebar): בר שכונתי נעים ולא יומרני, שמגיש מבחר יינות מקומיים וצרפתיים במחירים נוחים. אחד הלקוחות הקבועים במקום הוא הבמאי וים ונדרס, שמתגורר בסמוך ואוהב ללכת לרקוד מדי פעם בקלרשנס באלהאוס (Clärchens Ballhaus): אחד הבניינים ההיסטוריים ברחוב, שהצליח לשרוד את כל תהפוכות ההיסטוריה וחילופי המשטר לאורך יותר ממאה שנים. בני הזוג פריץ וקלרה בוהלר פתחו את אולם הריקודים במתחם הבניינים 26-24 ב-1913; בתחילה נקרא המקום בוהלרס באלהאוס (Bühlers Ballhaus), אבל כשקלרה התאלמנה הפך האולם ל״אולם הריקודים של קלרה״. עד 2003 נוהל על ידי צאצאיה, אז נמכר ליזמים אחרים שהמשיכו להפעילו. כיום שמורה החצר הקדמית למסעדה-גן בירה ובאולם הפנימי נערכים ערבי ריקודים סלוניים, שיעורי ריקוד ואירועים מיוחדים. אולם המראות שבקומה העליונה, שננטש ותפקד כמחסן, שימש כתפאורה בסרטים גרמניים ובינלאומיים, לרבות ״ממזרים חסרי כבוד״ של קוונטין טרנטינו.

טיפ לדרך

עוד אחת מעקבותיה של הקהילה היהודית היא האנדרטה היפהפייה ומעוררת המחשבה שניצבת בגן בכיכר קופן (Koppenplatz). זהו פסל ברונזה של האמן הברלינאי קרל בידרמן שהוצב שם בשנת 1996 לציון ליל הבדולח ושמו Der Verlassene Raum ("החדר הנטוש"). הפסל מורכב משולחן ומשני כיסאות גדולים מהרגיל, שאחד מהם מונח הפוך על הקרקע. על שולי ״הרצפה״ שמתחת לרהיטים מוצג שיר של נלי זקס, משוררת ומחזאית ברלינאית וזוכת פרס נובל. קחו כריכון וקפה מדה בארן (The Barn) – אחד ממקדשי הקפה האיכותיים בעיר  – בחרו ספסל ונוחו לרגע מהכול.