עין זרה

בדרך לחאלב, סוריה. צילום: נפתלי הילגר
בדרך לחאלב, סוריה. צילום: נפתלי הילגר

ב-1986 ניצל הצלם נפתלי הילגר את הדרכון הזר שלו לביקור בפטרה. טעות אחת שעשה כמעט חשפה את זהותו האמיתית. מאז הוא חוזר שוב ושוב למדינות ערב, חלקן מדינות אויב

88 שיתופים | 132 צפיות

בואו לא נדבר על החסרונות שבלהיות יקה, ועוד יקה שנולד וגדל בגרמניה. בואו נדבר על היתרונות. אחד הבולטים שבהם הוא האזרחות הכפולה, במיוחד כשאתה צלם וסקרן. הדרכון השני אפשר לי ב-35 השנה האחרונות לבקר במקומות שעם דרכון ישראלי אולי יכולתי להיכנס אליהם, אבל כנראה שלא לצאת.

אי שם בשנות ה-80, צפיתי בכתבה של הטלוויזיה הירדנית שעוררה את סקרנותי. התמונות של פטרה לא דמו לשום דבר שהכרתי עד אז. ארזתי את המצלמה ואת הדרכון הזר ויצאתי למסע הראשון שלי לארץ אויב. השנה הייתה 1986 ואיש עוד לא דיבר על שלום: נהג המונית בעקבה הצביע לעבר אילת וקבע בחיוך לא חינני במיוחד ששם נמצא האויב. הרגשתי לחוץ ונרדף ועשיתי גם כמה טעויות של טירון: ביציאה מאחת החנויות בפטרה התנגשתי בסוחר שעמד במדרכה. בנימוס יקי אופייני ביקשתי סליחה. בעברית. זאת הייתה המילה העברית האחרונה שיצאה מפי במסעות למדינות ערב.

ואולם, לא רק השפה העברית מסוכנת במקומות מעבר לגבול. גם שפת הגוף עלולה להסגיר אותך. בארוחת ערב ידידותית בטריפולי שבלוב שאל אותי אב המשפחה למה יש לי רק בן אחד. בסוף ההסבר שלי שמתי את אצבעותיי על שפתיי והעפתי נשיקה השמימה. המשפחה הייתה המומה – הם מעולם לא ראו תייר אירופאי עם שפת גוף כל כך מזרח-תיכונית.

ההכנות לנסיעות למדינות אויב דומות במידה רבה להכנות למסעות רגילים, אך דורשות בכל זאת היערכות מיוחדת. חשוב במיוחד ללמוד את האווירה הפוליטית העדכנית כדי לנסות ולהעריך את הסיכונים. כך למשל, היו ימים שבהם הסבירות שיגרשו אותי מסוריה, אם יעלו על העובדה שאני גם אזרח ישראלי, הייתה גבוהה. להערכתי, זה בדיוק הזמן הנכון לנסוע לסוריה, הרי אני רוצה שיגרשו אותי וממש לא מעוניין שישאירו אותי במדינה.

בכל פעם שהערכתי שהסיכון גבוה מדי, ביטלתי את הנסיעה. לפני כמה שנים התכוננתי במשך חודשים ארוכים למסע למדינה גדולה באזורנו. הכול היה מוכן, אך יומיים לפני הנסיעה התרחש באותה מדינה אירוע פוליטי שגרם לי לבטל את המסע משיקולים של ביטחון אישי. מאז אני חולם על המדינה הזאת, שהביקור בה נראה לי כיום רחוק יותר מאשר אי פעם. ואולם, המטרה המרכזית של כל נסיעה אינה רק להגשים חלומות אלא בעיקר לחזור הביתה בשלום. לכן במהלך חיי ביטלתי נסיעות יותר משביצעתי אותן.

אתר העתיקות פלמירה (תדמור) בסוריה. צילום: נפתלי הילגר
אתר העתיקות פלמירה (תדמור) בסוריה. צילום: נפתלי הילגר

אופטיקנה בדמשק

הכנה חיונית נוספת למסעות כאלה היא הסרת כל סימן בבגדים או בציוד שעלול להסגיר את המוצא הישראלי. גם בהכנות האלה היקיות היא יתרון – כמעט לא תוכלו למצוא בארון הבגדים שלי בגד עם סימן ישראלי. בדייקנות והקפדה אני תולש את כל הפתקים והתוויות מהבגדים. עם זאת, אחרי 35 שנה בלבנט, היקיות שלי כנראה נשחקה מעט: ביום הצילומים הראשון שלי בשוק הגדול של דמשק שלפתי את המשקפים שלי וגיליתי לתדהמתי את הכיתוב "אופטיקנה" באותיות גדולות על גבי הנרתיק – בעברית, כמובן.

אז למה להסתכן ולנסוע למדינות אויב? קודם כול, אין שום סיבה שבאמת יכולה לתרץ או להצדיק את הסיכון שבנסיעות כאלה. עם זאת, אחרי כל החששות, ההכנות ואמצעי הזהירות, הסקרנות מנצחת – איך חיים מעבר לגבול? מה תושבי דמשק וביירות חושבים על עצמם, על הממשלות שלהם, על מלחמה, על שלום ועלינו? מה מעסיק אותם ביומיום? מטרת הנסיעות שלי אינה להביא את הסיפור העיתונאי האובייקטיבי שעוסק בפוליטיקה הגדולה, אלא לחשוף את הסיפורים האנושיים, הקטנים והסובייקטיביים, לשמוע ולהשמיע את האנשים שאיננו פוגשים בחדשות ולראות את עצמנו מהצד השני של הגדר.

בביקור הראשון שלי בדמשק פגשתי אמן סורי, נקרא לו כאן בשם מחמוד. האיש לא חסך ביקורת על ההתנהלות הכלכלית והשחיתות של שלטונות סוריה בכלל ושל משפחת אסד בפרט. כששאלתי אותו מדוע הסורים לא קיבלו את ההצעה הישראלית – "עומק הנסיגה מן הגולן כעומק השלום", ענה מחמוד בקצרה: "כי אנחנו טיפשים. מה עוד יכולנו לבקש?", אך הוסיף ואמר את מה ששמעתי מסורים רבים: "גם אם היינו מוכנים לעשות שלום עם ישראל, הישראלים בוודאי אינם מוכנים לעשות שלום איתנו: העולם כולו עומד מאחורי ישראל והתקשורת הבינלאומית מגויסת באופן חד-צדדי לטובת ישראל. כל עוד המצב נשאר כך, ישראל חזקה ולא תוותר על הגולן. ואם ישראל לא תוותר על הגולן, אז איך נעשה שלום איתה?". בכוונה תחילה איני נוהג להתווכח במקומות האלה אלא להקשיב ולשמוע בלבד, וכך נראים הדברים מהצד השני של הגדר.

אחרי כמה שנים, בביקור השני שלי בסוריה, שבתי לבקר את מחמוד. הוא לא ממש זכר אותי, אבל בכל זאת הזמין אותי לארוחת צהריים בביתו. אחרי חצי שעה של שאלות פוליטיות, שתק לפתע מחמוד, הרהר מעט ואמר: "כל השאלות האלה שלך מזכירות לי זר אחד שהיה כאן לפני כמה שנים ושאל שאלות דומות. הוא רק לא אמר לי שהוא עיתונאי ישראלי. שבועיים אחרי שעזב, הגיעו אליי הביתה אנשי ביטחון סורים עם עיתון ישראלי ביד ובו מצוטטים ציטוטים מדבריי. לא היה כתוב שם שום דבר שיכול לסבך אותי, אבל השאלות שלך ממש דומות לשאלות שהאיש הזה שאל אותי אז!". כמעט נחנקתי. היה לי ברור שידידי מחמוד זוכר אותי, רק אינו מזהה אותי. בנימוס יקי אופייני אך בזריזות ישראלית סיימתי את הארוחה ויצאתי לדרכי. מאותו רגע החלטתי לא לחדש קשרים ישנים בדמשק אלא אך ורק לבנות קשרים חדשים.

נדרה בת התשע

מכל הסיבות לנסוע למדינות ערב, הסיבה המרתקת והמרגשת ביותר, מבחינתי, היא לראות מה נותר מהחיים היהודיים במקומות האלה. חיפשתי בתי כנסת בלוב ובסוריה, ישבתי בקאבול בסוכה עם היהודי האפגני האחרון וחגגתי את חג החירות בתוניסיה ובלבנון. ואולם, הקשר המרגש והמשמעותי ביותר עם קהילה יהודית בארצות האסלאם הוא ללא ספק הקשר עם שארית הפליטה בתימן: קהילה יהודית קטנה ומבודדת בת כאלף נפשות. בשנות ה-80 הייתי בין הישראלים הראשונים שיצרו קשר עם משפחות חצויות בצפון תימן, משפחות שבמשך עשרות שנים לא יכלו לצאת מתימן ואף לא לקבל או להעביר סימן חיים כלשהו לקרוביהן בישראל.

באביב 1987 שוטטתי בסמטאות העיר צעדה (Sa`dah), כאשר לפתע בקעה תפילתו של ילד יהודי מתוך בית חמר עתיק. מול הבית ישב בחור יהודי צעיר עם פאות ארוכות ומבט סקרני. ניגשתי אליו, ביקשתי לצלמו ולחשתי שגם אני יהודי. במבט מבוהל הוא השיב בעברית במבטא תימני כבד: "אסור שאנשי המלכות יראו אותנו כאן ביחד. אסור לי לדבר איתך ואסור לך לדבר איתי. זה מסוכן גם לך וגם לי. אם אתה יהודי, היכנס מהר לביתי ונדבר שם בסתר".

במשך שבוע הוסתרתי בבית משפחת צברי. יכולתי לשוחח שם עם הגברים בעברית ובעיקר לענות על שאלות. רובן התמקדו בחיים בישראל הרחוקה; הם אמנם שמעו עליה אך לא יכלו לתאר לעצמם כיצד החיים מתנהלים במדינה יהודית. הסקרנות הייתה גדולה והידע מצומצם: "שמענו על המלחמות בארץ הקודש, וגם שמענו על השואה", אמרו לי בני המשפחה, ומיד רצו לדעת אם היטלר היה פלסטיני.

אל תטעו לרגע. זאת לא הייתה בורות, אלא תוצאה של עשרות שנים של נתק מן העולם החיצון, של חיים במדינת עולם שלישי שלרוב תושביה לא היו אז עיתונים, ספרים, מכשירי טלוויזיה, מקלטי רדיו, אינטרנט או מחשבים. לרובם אפילו לא היה חשמל בבית.

השהייה הממושכת שלי בבית משפחת צברי אפשרה לי לא רק ללמוד על חייה הקהילה היהודית בתימן, אלא גם לצלם את בני הבית באופן חופשי. איש לא התרגש או התייחס למצלמה שלי, חוץ מילדה קטנה ויפה בשם נדרה, שבכל פעם ששלפתי את המצלמה רצה לשים אודם. בתנאים כאלה יכולתי לצלם תמונות שמלוות אותי עד היום, כמו תמונתו של אב המשפחה דוד צברי, ששוכב על גבו וקורא בנחת ספר קודש – הפוך: ליהודי תימן אף פעם לא היו מספיק ספרי קודש, ולכן הילדים בחדר התימני התרגלו לשבת מסביב לספר אחד ולקרוא אותו מכל הכיוונים. צברי כנראה ישב רוב הזמן בצד ההפוך של הספר וכך התרגל להחזיק ולקרוא את הספרים שלו הפוך.

צעדה. דוד צברי קורא בספר הפוך. צילום: נפתלי הילגר
צעדה. דוד צברי קורא בספר הפוך. צילום: נפתלי הילגר

מאותו קשר ראשוני עם הקהילה היהודית בתימן נוצר קשר שנשמר ונמשך עד עצם היום הזה. נדרה, אותה ילדה יפה בת תשע, שב-1987 ניגשה אליי בסמטאות העיר צעדה וביקשה עט, עיפרון או כל "בקשיש" אחר, עלתה לישראל בשנות ה-90 כשהייתה בת 15, נשואה עם תינוקת בת חודשיים. בשנת 2014, אותה נדרה, כעת כבר בת 37 ואם לשבעה, הזמינה אותי לאולם אירועים ברחובות לחתונה של אחת מבנותיה והציגה בפניי בגאווה רבה גם את שני הנכדים שלה.

אחרי הנסיעה הראשונה שלי לתימן, גיליתי בדוכני העיתונות בגבעתיים מגזין גיאוגרפי חדש שראה אור בארץ. חשבתי שהמסע שלי לתימן עשוי לעניין אותם. הצילומים פורסמו ככתבת שער, שם המגזין החדש היה "מסע אחר", וכך הפכתי מסטודנט למנהל עסקים באוניברסיטת בר אילן לצלם גיאוגרפי ולמרצה.

נפתלי הילגר – צלם גיאוגרפי שמתעד תרבויות ומרצה על מסעות ועל המפגשים האנושיים במדינות ערב www.naftali-hilger.com