למה אסור לוותר בזוגיות?

ספויילר: הכתבה הזאת חושפת מה קורה בזוגיות ארוכת טווח. אם אתם עדיין מאוהבים, אולי לא כדאי שתקראו אותה. רובנו מצפים מבני הזוג שלנו להתחשב בנו, לוותר, להתפשר ולהעניק לנו בכל תנאי. מדוע אנחנו מצפים לכך? כיוון שגם אנחנו נוהגים כך. כל אחד יגיד לכם, גם ההורים, גם השכנה וגם הפסיכולוג, שזה המתכון לזוגיות מוצלחת.

יש הגיון פשוט בחשיבה שפשרות וויתורים יצילו את חיי הנישואים שלנו: אם נתבונן בזוגות אוהבים שחיים יחד כבר הרבה שנים ומצליחים לשמר את התשוקה, את האינטימיות ואת החברות ביניהם, נראה, ללא ספק, שהם מתחשבים מאוד זה בזה.

הבעיה היא שגם אם נתבונן במערכות יחסים איומות, שבהן בני הזוג ממש שונאים זה את זה ובכל זאת ממשיכים לחיות יחד שנים רבות, נראה גם בהן המון ויתורים, פשרות, נתינה הדדית והמון הקרבה.

אני רוצה להציע רעיון בלתי מקובל: ויתורים, פשרות והקרבה, אינם הנוסחה להצלת חיי הנישואים. למעשה הם המתכון להרס חיי הנישואים.

אובססיה נעימה, ואז…

כשאנחנו מתאהבים אנחנו עסוקים בהתאמת עצמנו לבן הזוג שלנו. שני בני הזוג עושים מאמצים עצומים למצוא את המשותף ביניהם ולהתעלם מהמפריד. אנחנו שולחים לכיוון בן הזוג אנטנות עדינות, שדרכן אנחנו לומדים מה הוא אוהב ומה עושה לו טוב, ומשתדלים לספק לו את מבוקשו. גם הוא עושה כך עבורנו וההרגשה היא נפלאה. לפתע אנחנו חשים אהובים ומקובלים, אולי כפי שלא חשנו מעולם.

כשאנחנו מאוהבים אנחנו חושבים על בן הזוג שלנו כל הזמן. זה סוג של אובססיה. אנחנו כותבים לו במסרונים עשר פעמים ביום מה אנחנו חשים כלפיו. זה נפלא. נפלא גם לקבל ממנו עשר מסרונים ביום. בן הזוג משקף לנו בצורה נפלאה את העצמי שלנו.

אולם, מה אם פתאום בן הזוג שלנו נתקע באיזה פרויקט ושולח רק שלושה מסרונים, והעצמי שלנו אינו מקבל את מנת הסם שהוא כבר התרגל לקבל. "לא חשבת עליי היום?", אנחנו שואלים, עדיין עם חיוך, אבל גם עם חרדה שאולי בן הזוג כבר אינו אוהב אותנו כל כך.

אנחנו באמת מוכנים לעשות הכל כדי לתחזק את ההתאהבות, ובמשך תשעה חודשים עד שנתיים (מחקרים מראים שאחרי פרק זמן זה תחושת ההתאהבות מתחילה להיעלם) אנחנו פחות או יותר מצליחים בכך.

התאהבות מלווה תמיד בחרדות ובמתחים. מחקרים מראים שבעת ההתאהבות, מופרשים במוח גם הורמונים הגורמים לתחושות עונג ואושר וגם הורמוני דחק. כלומר, החרדה היא חלק מההתרגשות. אנחנו רוצים להיפטר מהחרדה, להרגיש כבר ביטחון, שקט ושלווה ביחסים, אבל ברגע שהחרדה נעלמת ואנחנו מרגישים סוף סוף בטוחים – גם הריגוש נעלם. ככה הביולוגיה בנתה אותנו.

נעשה ה-כ-ל כדי לתחזק את ההתאהבות. אילוסטרציה: שאטרסטוק

געגועים להתאהבות

אחרי תשעה חודשים עד שנתיים מתחיל הגעגוע לתקופת ההתאהבות: "איך זה שבילינו כל כך הרבה במיטה ועשינו אהבה כמו ארנבים? לאן זה נעלם?", אנחנו מתחילים לכעוס על בן הזוג. מבחינתנו זו אשמתו שתקופת ההתאהבות נעלמה, זה הוא שהחריב את הפנטזיה הנפלאה שחיינו בה. "אם רק היית מחזר אחרי כמו שחיזרת פעם", "אם רק היית שמחה לעשות סקס אתי כמו ששמחת פעם", אנחנו מתלוננים. אנחנו חשים שבן הזוג שלנו הפר חוזה ואנחנו רק מגיבים אליו.

אך הנה פתיחה מצוינת לשיחה שיכולה להוביל לדיאלוג כנה, עשיר ומשחרר בין בני זוג: "האם תוכל לשתף אותי ברשימת הדברים החשובים שאתה חש שוויתרת עליהם במהלך חיינו הזוגיים? אני באמת פנוי ומוכן עכשיו להקשיב".

אומרים שלמען הזוגיות צריך לעשות ויתורים, אך מה קרה בעקבות הוויתורים הללו? האם הם עשו אותנו מאושרים יותר? חלקנו מרגישים תקועים בשגרת הזוגיות וההורות, ואיננו יודעים עוד מי אנחנו. מקצתנו חשים שהזוגיות היא כלא הסוגר עלינו, ובחוץ נמצאת התקווה היחידה.

רובנו חושבים שאין לנו אהבת אמת פשוט כי עדיין לא מצאנו את "האחד", וכשנמצא את "האחד" הכל יהיה נפלא. משום מה איננו מפקפקים ביכולת שלנו לאהוב ולשמר מערכת יחסים אוהבת.

תוך כדי הויתורים למען הזוגיות ויתרנו גם על עצמנו. אילוסטרציה: שאטרסטוק

כלא לתפארת

את הכלא שלנו בנינו במו ידינו. יצרנו עם בן הזוג שלנו חוזה הרסני, חוזה שמבטיח ששנינו לא נהיה מאושרים:

1. שמנו את האושר שלנו בידיו של בן הזוג: ברגע שהתחלנו לצפות ממנו לאהוב אותנו, להכיל אותנו ולעזור לנו, הפכנו באופן מיידי לקורבנות שלו.
2. גרמנו לכך שאף פעם לא נהיה בטוחים אם בן הזוג שלנו עושה עבורנו דברים מרצונו החופשי או רק ממלא את חלקו בחוזה.
3. מנענו מבן הזוג בחירה חופשית: כשבן הזוג שלנו פועל מתוך פחד או רצון לרצות, הוא אינו מחובר לרצונות שלו.
4. נטשנו את עצמנו: כשחתמנו על חוזה הוויתורים, הפשרות וההקרבה, ויתרנו גם על כל מה שבאמת חשוב לנו: להיות מחוברים ונאמנים לעצמנו.

גם בן הזוג שלנו עשה את כל הטעויות האלה. יחד יצרנו כלא לתפארת והתוצאות הרסניות:

א. במקום להרגיש משוחררים בזוגיות שלנו, אנחנו חווים אותה כעול.
ב. במקום לאהוב את בן הזוג, אנחנו כועסים עליו.
ג. במקום לרצות לבלות יותר יחד, אנחנו רק רוצים להתרחק.
ד. במקום לחוות תשוקה, אנחנו מפנים זה לזה את הגב במיטה.

להישאר נאמנים לעצמנו

מילת המפתח ביציאה מהכלא היא מובחנות, דיפרנציאציה. לבני אדם יש שני צרכים עיקריים וסותרים: הצורך להשתייך והצורך להיות אינדיבידואלים. מצד אחד כולנו כמהים לקשר, ומצד שני, כל אחד מאתנו רוצה גם לבטא את העצמי הייחודי שלו.

בעזרת המובחנות אפשר ליישב סתירה זו ולשלב בין שני הצרכים ההפוכים. ד"ר דויד שנרש, מטפל זוגי ומיני, מגדיר מובחנות כיכולת לעמוד על שלי בתוך קשר, כשבן הזוג דוחף אותי להתאים את עצמי לצרכיו.

מובחנות נמדדת ביכולת שלנו להישאר נאמנים לרצונות ולערכים שלנו בתוך קשר זוגי. זאת לא חוכמה להיות נאמנים לעצמנו כשאיננו בתוך קשר מחייב. אז מדוע אנחנו מאבדים את הקשר עם עצמנו בתוך יחסים מחייבים?

התשובה היא שלא למדנו להיות נאמנים לעצמנו בתוך קשר מחייב. לעתים הצורך בתחושת שייכות, בביטחון ובאישור מהאחר הופך להיות חשוב מכל, אבל לא מהסיבות הנכונות. הוא הופך לחשוב יותר מאתנו כיוון שאנחנו הופכים לתלויים בו, כדי להרגיש בעלי ערך ומשמעות. אנחנו נותנים לשני את הכוח להעלות אותנו ולהוריד אותנו. תחושת העצמי שלנו הופכת להיות תלויה לחלוטין באחר, ולהיפך.

אנחנו חייבים להתבונן בעצמנו ולהפסיק להאשים את בן הזוג. אילוסטרציה: שאטרסטוק

להפסיק להאשים

היציאה מהכלא הזה דורשת מאתנו לשוב ולהיות נאמנים לעצמנו בתוך הקשר. כאן מתגלה עוצמתה האמיתית של זוגיות ארוכת טווח. זוגות שמצליחים להשתחרר מהכלא הזה מגלים באמת עד כמה זוגיות מחייבת יכולה להיות מספקת. מובחנות דורשת מאתנו כמה דברים חשובים:

1. להתבונן בעצמנו ללא כחל וסרק ולראות היכן בגדנו בעצמנו וויתרנו על מה שחשוב לנו באמת.
2. להפסיק להאשים את האחר בכך שאיננו מאושרים ולהבין שרק אנחנו יכולים להחזיר לעצמנו את האושר.
3. לנהל דיאלוג כנה עם בן הזוג על מה שחשוב לנו באמת: לשתף אותו בחלומות, בכמיהות ובערכים האמיתיים שלנו, ולשתף אותו גם בקושי שלנו להתבטא.
4. לעמוד על שלנו מתוך מחויבות לעצמנו.
5. להפסיק לצפות שבן זוגנו יכיל אותנו. כשאנחנו מתחילים לעמוד על שלנו, איננו יכולים עוד לצפות מבן הזוג שלנו שירגיע את החרדה שלנו. עלינו ללקק את הפצעים של עצמנו.
6. לשחרר את בן הזוג מכל הציפיות שגרמו לו ולנו להיות אסירים זה של זה ולסייע לו להיות נאמן לעצמו.
7. להיות סבלניים כלפי עצמנו. לדעת שהצמיחה הזאת היא תהליך ארוך וקשה, ושלקשיים שאנחנו חווים יש משמעות עצומה. אנחנו בדרך להיות עצמנו.

מרקיעות שחקים: אינטימיות ותשוקה

כשאדם מתחיל לעמוד על שלו בנוכחות בן הזוג, הוא יודע שיותר לא ישדדו ממנו את האנרגיה שלו. אדם שאינו תלוי עוד באישור של אחרים, אי אפשר לקחת ממנו את ערכו. זוגות שיוצאים לתהליך הזה חווים רמות של אינטימיות רגשית הגבוהות פי כמה מאלה שחוו בעבר, כי כשאנחנו חוזרים להיות עצמנו, איננו פוחדים להיפתח ולהיחשף מול השני במלואנו.

התשוקה המינית מרקיעה שחקים ומחליפה את המין המכני. ברגע שבני הזוג מסכימים להיות הם עצמם, בנוכחות בני זוגם, רמה חדשה של כנות ואינטימיות נוצרת בתוך האקט המיני. המין הופך למקום מפגש אמיתי בין שני אינדבידואלים.

כשזוגות מגלים את העולם החדש הזה, אין כל סיבה לחפש במקומות אחרים את הסיפוק והאושר. כשאנחנו מוצאים את עצמנו בתוך הזוגיות, מה שחשבנו שהלך לאיבוד מתגלה בתוך היחסים.

מרחב חדש בזוגיות

ומה קורה עם הוויתורים, הפשרות וההקרבה? כשבני זוג אינם כבולים עוד זה לזה, ומאפשרים זה לזה להיות נאמנים לעצמם, נפתח מרחב חדש בזוגיות. נפתח מרחב של קשב אמיתי מתוך הרצון לשותפות ולחברות.

ההבדל אולי נראה קטן ובלתי משמעותי ברגע הראשון, אך הוא עקרוני. כשבן הזוג מתחשב בי מתוך רצון לרצות או מתוך פחד, לעולם לא אהיה מאושר. כשבן הזוג שלי מתחשב בי מתוך חופש בחירה מלא, השמחה על כך עצומה.