מבחן האומץ

תמיד מדהים אותי איך מבין כל המחלות הגופניות והנפשיות לא הצליחה הרפואה המודרנית לפנות איזה מדף קטן בבית המרקחת לכאב הנפוץ בעולם שעמו צולעים אינספור אנשים – כאב הלב. הוא שקט, ערמומי ועם פוטנציאל לגרורות בכל הגוף, ושום רופא לא ישלח אותך לעשות סי.טי, אולטרסאונד או דיקור. שום קופת חולים לא תממן לך טישו, גלידה ומארז DVD עם כל שש העונות של "סקס והעיר הגדולה". מקסימום יפטרו אותך באדוויל ובהמלצה לתה קמומיל, כאילו הם מעולם לא פירקו מערכת יחסים בת שנתיים וחודשיים ופיללו להעביר את שארית חייהם מתחת לאדמה, גם אם מדובר במנהרות של החמאס. חודש וחצי אני מסתובבת עם הכאב הזה, מורחת נזלת על חברותיי, זוממת על תביעה ייצוגית נגד וולט דיסני, שואלת את עצמי איך דווקא עכשיו הפייסבוק נראה כמו אורגיה המונית עם קופידון שמשפריצה תמונות של אירוסין ונופשים אקזוטיים בתאילנד, כשאני צריכה לגרד את האותיות שהרכיבו פעם את שמו של בן זוגי מהדלת. סליחה, מה עם כמה תמונות של דמעות שחורות ממסקרה בדירה חשוכה וריקה? מה עם איזה סטטוס בסגנון "השנה כבר לא אעשה בוק בנווה צדק עם חתן שקופץ מספסל כי המשחק הזה קשה לי?".

המשחק הזה. כולנו מנסות לשחק אותו לפי הכללים ולרוב לא מערערות עליו. מבקשות להניף בגאווה גביע ניצחון באירוע נוצץ עם שמלה גדולה מהחיים ויותר מגנטים ממה שמקרר באמת צריך. הפסד במשחק הזה, גם אם הוא לא באמת הפסד אלא עוד אימון שעוזר לך להפוך לאתלטית שרצה למרחקים ארוכים, צורב את הנשמה. ולא יעזרו הסיפורים על כך שכל גביע מוצא בסופו של דבר את מקומו בשירותים.

אין לי אשליות לגבי חתונה. אני סולדת מהרבנות, יודעת שזה דיל לא משתלם עבור נשים (קראו פעם כתובה ותתפלאו לגלות שמדובר בעסקה של כסף תמורת מין) ונגעלת מהתעשייה הגרוטסקית שסובבת אותה. ובכל זאת, גם אני חוטאת במחשבות פותות על החתונה שלי, בעיקר כי לעמוד מול כל החברים שלך ולהצהיר שמצאת אדם שהוא מדהים כל כך עד שאת מוכנה להוריד לו את המכנסיים באופן בלעדי – זה דבר מאוד רומנטי. לא תמיד עובד, אבל רומנטי.

עכשיו, כשאני מסתכלת על דירות בהומלס שמבטיחות לך "אחלה אווירה במחיר מציאה" (ניסוח נדל"ני ל"צפיפות איומה תמורת משכון כליה"), הדבר הרומנטי הזה נראה לי רחוק מדי. אולי עונש על כך שהתחצפתי לקארמה ושחררתי בחור זהב שכל אישה רוצה להביא לאימא בחזרה לג'ונגל האורבני. הסביבה, כרגיל, המומה, שהרי הפז"ם שלנו הספיק להחלפת טבעות, לא לחיפוש דירות נפרדות. לכי תסבירי לכל החטטנים שלא לכל בית עם רהיטים מאיקאה, חתולה וחלומות בורגניים מצליח להיכנס מספיק אור. ושאת בחורה של אורות ענק, של תאורת דיסקו. ושהיה לך חשוך מדי, גם כשחשבון החשמל שלך הוכיח שאת בהחלט לא חיה באפלה. שאת אישה מהסוג החדש, כזאת שיודעת גם ללבוש את המכנסיים וגם להסתובב עם שמלה בלי תחתונים. שיכולה להעמיד סירים על האש, אבל מעדיפה להזמין טייק אווי כי יש מדור לסגור בעיתון וטור להגיש ועבודה לתואר במגדר. ולנו, לנשים מהסוג החדש, ז'אנר שהולך ומתפתח בלי להתנצל, מגיע הכל. אנחנו רוצות את כל החבילה כי אנחנו כל החבילה. אני לא קלה, ולא קל לי. החיפוש אחרי נשמה גדולה שיכולה לספק לי את הסימטריה שאני זקוקה לה ביחסים – סימטריה רגשית, רוחנית, מנטלית ופרקטית – הוא קשה ומתיש, אבל אני לא מוכנה להתפשר. גם אם זה אומר לשבת עם דמעות שחורות ממסקרה בדירה חצי ריקה ועם תחושה שהמשחק הזה, פופולרי ככל שיהיה, לא בשבילי. גם אם זה אומר לדחות קצת את ההפיאנדינג המסורתי, זה שהוכתב על ידי דיסני, האיש והתבניות המוגבלות והמגבילות, שסיפר לנו שכל מי שלא מוצאת נסיך שיציל אותה מעצמה ומעדיפה להתחבר לכוח שלה, להשתמש בו ולאהוב אותו – היא מכשפה.

כי לפעמים גם פרידה היא הפי אנדינג. לפעמים אגדות טובות לא מסתיימות בשייבה ופסטלים מטוגנים, אלא בהבנה שאי שם יש נעל שבשבילה לא צריך פדיקור או פלסטרים.