מחוסרות הכרה

סמל אסף נמר ז"ל, לוחם גולני, נפל במהלך קרב במלחמת לבנון השנייה. בת זוגו רויטל, גנטיקאית, בעלת דוקטורט ממכון ויצמן, נותרה לבד, הלומה וכואבת. היום, שמונה שנים לאחר מכן, רויטל עדיין לא מוכרת על ידי הרשויות כאלמנה של חלל צה"ל. היא לא לבד בעניין הזה. יש בארץ עוד מאות נשים – חברות, ארוסות וידועות בציבור של חללי צה"ל – שנמצאות באותו מצב. כמה עשרות מהן נלחמות עכשיו במדינה, המתנערת מהענקת טיפול נפשי וסיוע פיננסי לנשים אלה.

רויטל בת ה־38 עשתה את זה בבית משפט השלום, אך תביעתה נדחתה. כעת, באמצעות עו"ד יעקב גרינוולד, היא מתכוונת לערער לעליון. "מעציב ופוגע שאסף שלי מילא את חלקו בהסכם, והמדינה מתכחשת לאשה שלו", היא אומרת, "המלחמה קטעה את החלומות שלנו. היינו זוג נשוי לכל דבר, גרנו שנתיים ביחד ואסף אפילו הציע לי נישואים ונתן לי טבעת. העתיד המשותף והילדים שחלמנו להביא לעולם – זה הקשר החזק. טעינו שלא עשינו נייר שקובע שאנחנו נשואים".

כשאסף בן ה־27 נפל, רויטל שלחה למשרד הביטחון טפסים כדי שתוכר כ-"אלמנה ללא טבעת". הטיפול נסחב, ולפני שלוש שנים היא הגישה תביעה. "מעבר לענייני הגמלאות, חשוב לי שיכירו בי כאשה של אסף שיצא לקרב ולא שב", היא מסבירה.

עו"ד יעקב גרינוולד, הלוחם מספר אחת במלחמת האלמנות ללא טבעת, הביא את הרגישות לאלמנות צה"ל מהבית. גיסתו התאלמנה מבעלה, אבי בתה, במלחמת יום כיפור. גרינוולד, ממייסדי עמותה שמטפלת באלמנות וביתומי השריונאים, לא מסתיר את כעסו על כישלונו בתיק רויטל. כשהוריו של אסף נמר התגרשו הוא נסע לאוסטרליה עם אמו ואחותו, ושם פגש את רויטל, כשהייתה בת 28 והוא היה בן 24. כשעלה לארץ התגורר איתה בדירת חדר קטנה בבוגרשוב בתל־אביב, וכשבמהלך שירותו עבר ניתוח להסרת גידול מגופו, רויטל לא משה ממיטתו.

"אף על פי שהיא נגד מוסד הנישואים הדתי, אסף קנה לה טבעת אירוסים וחרת בצדה הפנימי 'באהבה מאסף'. רויטל לא מסתירה את העובדה שכיום היא עונדת שתי טבעות – הטבעת מאסף, וזו מבן זוגה הנוכחי. היא הסבירה לשופט ששתי הטבעות חשובות לה. מטריף אותי שהשופט התעלם מאהבתם וטען שלא היו מספיק רכישות לציוד לביתם. מה הם יכלו להכניס ב־25 מטרים שכורים?".

"היינו זוג לכל דבר"

בניגוד לרויטל, א.ש, בת 38, המתגוררת בצפון הארץ, נשואה ואם לשתיים, הוכרה כאלמנתו של חברה הרס"ן שנפל בפעילות מבצעית. בעמוד פייסבוק שפתחה תחת הכותרת "לאהוב שלא שב" היא מנהלת קבוצת אלמנות ללא טבעת. "היינו בני 26, שלוש שנים ביחד, כשאהובי נפל", היא מספרת, "בסוף השבוע האחרון, לפני שזה קרה, ריהטנו את הבית בחיפה קומפלט. קנינו ריהוט מלא מזוג שיצא לחו"ל".

א.ש. מדברת כעת בעיקר על המחיר הכבד שמשלמת אלמנה ללא טבעת שמחליטה להיאבק בממסד. "כשאת תובעת במשרד הביטחון, עושים הכל להתיש אותך", היא אומרת, "עינם צרה והם שולחים חוקרים. המקרים ששמעתי פשוט מסמרי שיער. במקרה שלי, באו אלי ואמרו לי שהחבר שלי בגד בי ונסע עם מישהי לחו"ל, ולכן הם לא יכולים להכיר בי כאלמנת צה"ל. את מבינה? שוללים זכויות מאלמנה שנבגדה. הייתי צריכה להוכיח שחיינו יחד, שבעיניו של אהובי הייתי כל החיים. נדרשתי להציג מכתבי אהבה ומסמכים שיוכיחו שלא היינו סתם שותפים לדירה, אלא בני זוג. הוריו אמרו לחוקרים 'תנו לילדה מה שמגיע לה'. הייתי מאוד עצובה. את גיל 30 עברתי לבד. חמש שנים הייתי בלי אף אחד. זה כבר הגיע למצב שהוריו של אהובי אמרו לי 'בואי, נכיר לך מישהו, את חייבת לשחרר'. הם חלמו שבנם המת מגיע ואומר להם שזה בסדר שאמצא אהבה חדשה".

לקראת סוף המאבקים המשפטיים, שנמשכו שבע שנים, א.ש. הכירה את מי שלימים, בגיל 33, הפך לבעלה. "גם אחרי פסק הדין משרד הביטחון עיכב תשלומים במשך שנה", היא מספרת, "ובסופו של דבר קיבלתי תשלום רטרואקטיבי".

רגע, מדינת ישראל משלמת לך עכשיו 6,300 שקלים בחודש, למשך כל חייך, ובכסף הזה את מגדלת ילדים מגבר אחר?

"רציתי הכרה. כסף לא עניין אותי. כשקיבלתי את הכספים הרטרואקטיביים, חילקתי אותם בין המפקדים והחיילים של אהובי, פנימיות ועמותות ילדים. אני לא בונה על הכסף הזה. עד לפני שנתיים הכסף נכנס לחשבון נפרד כדי לממן מעשים טובים. כיום אני רואה בגמלה ערך שמעניק לי מעמד של אלמנת צה"ל, עצמאות, ביטחון כלכלי ויכולת לקבל טיפול נפשי. את הזוגיות שלנו הקרבנו למען המדינה. החיילים שלו היו בעדיפות ראשונה. בימי זיכרון, כשלובשי מדים מגיעים אלי הביתה ומביאים לי את איגרת המח"ט, זה חשוב לי".

כמה חברות הצלחת לגייס לקבוצת הפייסבוק?

"בינתיים 70 – מגיל 16 ועד סבתא בת 70, שאיבדה את החבר במלחמת יום כיפור. יש שם גם חברות שלא קיבלו מעמד ממשרד הביטחון ומנהלות טקסים משלהן. הן לובשות את בגדי בן זוגן המת, למשל".

את עדי טל־כהן בת ה־30 אפשר, אולי, לקטלג תחת ההגדרה "אלמנות ללא טבעות שהשתקמו". בגיל 20 היא איבדה את אהבת חייה הראשונה, סרן טל ברדוגו, ושש שנים אחר כך נישאה ליפתח כהן, בנו של שר הרווחה מאיר כהן. "כשההורים של טל, יחידי הסגולה, באו לחתונה הענקית שלי עם יפתח בשער הנגב, בכיתי", היא מספרת, "הם אמרו לי 'אנחנו לא מרשים לך לבכות'. בהריון, כשעליתי לקברו של טל, התביישתי ממנו, אבל כשילדתי את תמרי, ההורים של טל הגיעו גם לבית החולים".

עדי וטל, שהיה בוגר ממנה בשנתיים, הכירו בתיכון מקיף גילה בירושלים. שניהם למדו בכיתת המצטיינים. סיפור אהבתם החל כשעדי עמדה לסיים תיכון וטל שירת כמ"כ בגולני. "הוא היה כל עולמי וחדר לנשמתי", היא מספרת, "כשהתגייסתי ושירתי כסמב"צית בשטחים, נפגשנו אחת לשבועיים־שלושה והיינו ממצים כל רגע. ערב השחרור מהצבא הודענו להורים שאחרי שנתיים וחצי של אהבה נעבור לגור ביחד. למרות שהוא שירת בעזה לא הייתי חרדתית, כי טל העוצמתי שידר שהוא חסין וחזק. אחרי פעולה הייתי שולחת לו סמס, וברגע שהוא התפנה, הוא היה מתקשר ומרגיע".

ביום חמישי, 23 בספטמבר 2004, טל היה אמור להגיע לחופשה, ולמחרת עדי והוא התכוונו להעביר יחדיו את יום הכיפורים. "בבוקר קיבלתי טלפון מאמא שלו והיא סיפרה לי שהיא שמעה בתקשורת שמחבלים חדרו למוצב ביישוב שבו הוא שירת, ושיש נפגעים. לא ידעתי שלפני שמודיעים למשפחות, 'נפגעים' זו מילה מכובסת להרוגים. הרגעתי אותה ויצאתי מהלו"ז. לא יכולתי לתפקד. התחלתי לשבת על טלפונים. גייסתי קשרים כדי לשכנע סמב"ציות בעזה לספר לי מה קרה, אבל הן סירבו לגלות. הייתי חייבת תשובה. בשלב מסוים התקשרתי לידיד, התחננתי בפניו שיברר מה קרה, ושמעתי אותו אומר בטלפון השני לסמב"צית בעזה שאם אתקשר, שתגיד שהיא לא יודעת כלום. צרחתי 'גילי! מה אתה יודע?!'".

עדי לא תבעה מעמד של ידועה בציבור או של אלמנה ללא טבעת. הקובלנה שלה עוסקת בכך שהיא אינה מוכרת כחברתו הקבועה. "האבל בשנה הראשונה היה עצום", היא נזכרת, "הייתי נוסעת במהירות מופרזת וחושבת שלא אכפת לי אם יקרה משהו ואצטרף לטל. קינאתי בהוריו שיש להם זה את זו ולי אין עם מי לחלוק את האבל על טל שנעלם. זה מוטרף. קשה מנשוא. כשבאו לבשר על מותו, הוריו אמרו שיש לו חברה שהוא אוהב וביקשו שיודיעו לי. המבשרים אמרו שמודיעים רק למשפחה הגרעינית, ושאסור להתעלם מההוראות. לא היה לי סטטוס רשמי, אף על פי שטל היה כל עולמי, כל חיי, והיינו זוג לכל דבר".

"לא עלה בדעתי לתבוע את המדינה"

סגן (במיל') שרון, בת 27, עובדת סוציאלית בהוסטל לפגועי נפש בתל־אביב, המתגוררת עם בן זוג (מורה דרך, בן 28) איבדה את אהבתה הראשונה, הצנחן סגן יפתח שרייר, ב־26 ביולי 2006. היא הייתה אז בת 20 והוא בן 22. "לא עלה בדעתי לתבוע את המדינה כי לא ניהלנו משק בית משותף", היא אומרת, "יומיים לפני מותו יפתח שלח לי זר פרחים לציון שנה ראשונה לאהבתנו, ותכננו לגור ביחד אחרי השחרור".

את הידיעה על מותו של יפתח היא קיבלה בזמן שישבה בבית קפה בהרצליה. אחיו התאום התקשר, סיפר שקרה משהו ליפתח ושהוא ובני המשפחה באים לאסוף אותה. "כשהמשפחה הגיעה הם יצאו מהאוטו, סיפרו לי שיפתח מת ומאותו רגע נפלתי לבור שחור בלי תחתית. לא דמיינתי לעצמי כמה עמוקה התהום שאליה אצלול. כמה ימים לפני מותו קפצתי לבקר אותו באימון, ולפני שנפרדנו הוא אמר 'אני רוצה שאם יקרה משהו, תמשיכי הלאה'. צחקתי. שאלתי 'מה הדרמה?'".

האטימות של הממסד וגם של מעסיקים מסוימים כלפי שרון בולטת בעיקר בימי הזיכרון. "בגלל שאני לא מוכרת כאלמנה ללא טבעת – ביום הזיכרון, שהוא חוויה נוראית בשבילי, אני משקיעה אנרגיות מיותרות בבקשת חסדים מהחברה, כי אני לא זכאית אוטומטית ליום חופשה. אני צריכה לחשוף את עצמי, למלא טופס ולהסביר למה איעדר מהעבודה. באחד המקומות שעבדתי בהם אפילו סירבו לאשר לי היעדרות על חשבונם".

"תצילו אותי!"

דנה, בת 28, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה, לא תשכח לעולם את השיחה האחרונה עם החבר שלה. "היה לי יום מתיש בצבא, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני והשיחה הייתה קצרה", היא מספרת. לכאורה, דנה, שמתגוררת כיום בחיפה עם החבר הסטודנט, חריגה בין האלמנות ללא טבעת בשל העובדה ששבועיים לפני שהחבר החייל התאבד, היא נפרדה ממנו: "כנראה הרגשתי בתוכי סכנה, ולמרות שאהבתי אותו מאוד, החלטתי להיפרד ממנו", היא אומרת, "למרות זאת מותו הכניס אותי להלם טוטאלי".

שישה ימים אחרי מותו דנה נחקרה במשך שש שעות במצ"ח. "חקרו אותי על מה רבנו, מה קניתי לו ליום ההולדת – 20 עמודים של חקירה. בהמשך עברתי לבסיס אחר כדי לפתוח חיים חדשים. בשנה הראשונה חייתי בבלבול: לא אכלתי, הייתי מעופפת ובסוף שנת האבל פספסתי תמרור עצור, נהגת פגעה בי והמכונית שלי התהפכה – טוטאל לוס. אני ניצלתי, אבל הוריו של החבר הבינו את מצבי, פנו לעמותה של פיליס, וזה בעצם מה שהרים אותי בחזרה".

פיליס חיימוביץ, בת 75, בעברה מורה לאנגלית לקציני צה"ל, היא אמה של תמר, גם היא אלמנה ללא טבעת. כמה חודשים לפני נישואיה בתה איבדה את ארוסה, סגן אבי בוק, שנפל בלבנון ב־1992 והיה בן 22 במותו. "מיכל ואבי למדו יחד מכיתה א'", היא מספרת, "אבי שירת כקצין קרבי במוצב דלעת, ושם נהרג. להוריו לא היה אומץ להודיע למיכל, ובעלי, יצחק, נאלץ לבשר לה. את הצרחות שלי שמעו כל השכנים, ומיכל עמדה מול צרור מכתביו ולחשה 'זה נגמר'. בשבוע שבו עמדנו להכריז על אירוסים ועל חתונה שתיערך ארבעה חודשים אחר כך, ישבנו שבעה.

"לא רק חייה של מיכל התמוטטו – חיי כל המשפחה שלנו התמוטטו. מיכל, שרצתה לעזוב את האוניברסיטה, הייתה מבקשת כל לילה את האוטו שלי, נוסעת לקבר שלו בסביון, ואני שלחתי את הבן שלנו, דני, לעקוב אחריה. זה נמשך עד היום שבו מיכל ישבה בסלון ואמרה לי 'תצילי אותי, כי אני לא יכולה להציל את עצמי'. צלצלתי לאחותי, שעברה כריתת שד, שאלתי אותה מה לעשות עם מיכל השוקעת, והיא סיפרה על קבוצת התמיכה של שותפות הגורל, בה היא מבקרת, וכך התחיל המסע הגדול שלי. פתחנו קבוצה עם 10 חברות. מיכל הייתה חוזרת, נכנסת לחדרה ושמה שמיכה על הראש, אבל לא הפסידה אף מפגש".

כיום מיכל היא עובדת סוציאלית שעומדת להביא לעולם את ילדה החמישי מבעלה, יגאל אריכא, לו נישאה ארבע שנים וחצי לאחר מותו של אבי. "אני מאמינה שאבי שלח את יגאל למיכל", אומרת אמה, פיליס. "יגאל גאל את מיכל. על החופה, בנוכחות הוריו של אבי, מיכל ויגאל פרשו פסוק מ'דברים' שנגמר במילים 'ואת אשר איננו פה היום'. התמונה של אבי תלויה בסלון שלהם, הם מדברים בחופשיות על אבי וגם ילדיהם עולים לקברו".

העמותה מתוקצבת על ידי משרד הביטחון בסכום של 180 אלף שקל בשנה. רינה כהן, בת 60, שהצטרפה אליה לפני 12 שנה, מאירה פן נוסף במעמד האלמנות ללא טבעת: "כשבאתי לשבעה של נדב רוטנברג ז"ל, אמו השכולה אמרה 'אל תטפלו בי. טפלו בילדה, החברה שלו שיושבת כאן'. ואני, שעברתי את מה שהן עוברות במלחמת יום כיפור, הפכתי למצילת חייהן. במשך 22 שנה לא פתחתי את המכתבים של בן זוגי ז"ל, מ"פ השריון ציקי ברוידא, שאותו איבדתי במלחמת יום כיפור אחרי שהייתי איתו שלוש שנים, מגיל 19 וחצי. כשזה קורה את מאבדת אותו ואת עצמך. את כבר לא הנערה שהיית". מאז טיפלו פיליס חיימוביץ, בתה תמר ורינה כהן ב־350 נשים, אלמנות ללא טבעת.

אבל המתים שותקים. מכתבו של סמ"ר גדי יצחק עזרא שנפל בג'נין במבצע חומת מגן, מייצג את מעמד חברות הנופלים. חודש לפני שנהרג הוא הפקיד בידי גלית, שלה תכנן להינשא, מכתב שביקש ממנה לפתוח אחרי מותו אם ייהרג, ובו הבטיח שבמותו היא תהיה הדבר האחרון שעליו יחשוב ושהיא זו שהפכה אותו למאושר באדם. "אנחנו תמיד יחד – גם מלפני שבאנו לעולם וגם לאחר שנפרדנו ממנו", כתב, "שורש נשמתנו אחד. אני אוהב אותך כל כך, והצער היחיד שלי נובע מהעובדה שאת תצטערי ושאני לא אזכה להיות זה שיגרום לך להיות מאושרת. אין דבר שמגיע לך יותר מאושר. את מקסימה. תהיי מאושרת. תשמחי. תמיד אשגיח עלייך מאיפה שאהיה ואדאג שתפגשי אדם שיסב לך אושר יותר ממני. תבטיחי לי שתמשיכי הלאה ושלא תתני לסדום לנצח. את המנצחת, כך צריך להיות וכך נכון שיהיה".

"פחות לגיטימי להתאבל"

ארבע שנים מחייו הקדיש הפסיכולוג ד"ר אופרי בר נדב, מאוניברסיטת חיפה, לעבודת הדוקטורט שלו בנושא "התמודדות לאורך זמן עם אובדן של בן זוג בגיל צעיר". עבודת הדוקטורט, שהוגשה ב־2006, יחידה מסוגה בישראל: "שלחתי שאלונים ל־85 נשים בנות 18־35, ביניהן נשים שהיו נשואות לנופלים וחברות של נופלים. 40 מהן ראיינתי אישית", הוא מתאר, "יותר מהעניין של ההכרה הכספית, טיפלתי במה שהציק נפשית לצעירות שהמוות תפס אותן כחיילות או כמשוחררות טריות. בגלל הגיל הצעיר, הן ידעו מראש שפיננסית הממסד לא יכיר בהן, כי הן לא ניהלו חשבון בנק משותף ולא גרו ביחד, למרות שהיו האדם הכי קרוב לנופל. מציק להן שאין להן מקום במשפחת השכול והאבל. הן לא מוכרות על ידי הממסד ולא מוזמנות לטקסי התייחדות וזיכרון. סטודנטיות התקוממו על כך שבהעדר מעמד כמתאבלות, הן לא זכאיות לדחייה בבחינות.

"מורי ורבי, פרופסור שמשון רובין, מבחין בשני צירים בחייה של החברה של החלל: בציר הראשון מדובר בפגיעה בתפקוד, פיחות בערך העצמי ותהיות על משמעות החיים, ובציר השני הקשר עם הנופל לעולם לא נגמר. מהבדיקות למדנו שאין הבדל בין האבל של הנשואות הצעירות והחברות, למעט אחד: לחברות של החלל יש פחות לגיטימציה להתאבל, והדימוי העצמי שלהן נפגע יותר מדימוי האלמנות".

עו"ד יעקב גרינוולד טוען שאין רישום המעיד על מספרן של אלמנות ישראליות ללא טבעת, ושמאז מלחמת יום כיפור חל פיחות במעמדן. "ב־1973 הייתה מסה של נופלים שהשאירו אלמנות ללא טבעת, ומשרד הביטחון נתן להן זכויות ביתר קלות", הוא מסביר, "כיום, קציני התגמולים במשרד הביטחון מפחדים ממבקר המדינה, ומעדיפים לכסות תחת ולדחות תביעות כדי שבית המשפט יכריע".

ב־2001 טיפל עו"ד יעקב גרינוולד בתיק ראשון של אלמנה ללא טבעת: "הם היו חברים מי"ב, והחבר, יתום מאם, התגורר בבית הוריה ביקנעם. כשהבחור, סרן בשריון, נהרג בתאונת אימונים – חברתו הייתה בת 24. בבית המשפט אבי החלל ביקש שלא יכירו בזכויותיה, מול סבו וסבתו מצד אמו המנוחה, שביקשו להכיר בה. כשהסב העיד, לא נשארה עין אחת יבשה. לבסוף, ב־2005, בית המשפט הכיר בזכויותיה".

אתה עובד תמורת אחוזים?

"כן, אני מקבל אחוזים תמורת הצלחה. אם אני נכשל, התובעת לא משלמת. כמה אני מקבל? עזבי".