בגדי הבייבי החדשים

לעובר שלנו עוד אין שם, אבל כבר יש לו מערכת בגדים נפרדת לכל יום בשלוש השנים הראשונות לחייו. עם ההודעה על ההריון חברינו שמחו לרוקן את המחסנים הביתיים, והבגדים של ילדיהם שגדלו החלו להיערם במרפסת. תוך רגע שמנו לב שקולקציית הצבעים מוגבלת – לבן, תכלת וירקרק. על פניו מדובר בשיחוק – זו בדיוק פלטת הצבעים של הריהוט בסלון ובחדר השינה, ומה יותר טוב מילד שמתמזג יפה עם הלך הרוחות של מגזין איקאה מ־2008?

אלא שרצה המקרה ובאותו זמן טיפלתי, במסגרת התוכנית "יהיה בסדר" בגל"צ, בעובד עיריית נהריה שננזף קשות על שלא הקפיד למיין את הבובות שראש העירייה אמור היה לחלק לילדי כיתה א׳ ביום הראשון ללימודים. תוכנן לחלק בובות כחולות לבנים ובובות ורודות לבנות, אך הבובות התערבבו וראש העירייה נחרד שאשכרה ימצא עצמו מחלק לילדות בובות כחולות ולבנים – ורודות. אלוהים יודע איזה חורבן לתודעה המגדרית מנעה חדות העין של הראיס הלוקאלי, ג׳קי סבג. העובד ננזף, הבובות מוינו והילדים זכו לבובות מותאמות לפי מין, כמו שהסדר הטוב מחייב.

כך שכדי להתאים את ילדינו ל"סדר הנכון" ו"הטבעי" של העולם, הגיוני שנרגיל אותם מינקות להבדלים ביניהם גם באמצעות הצבעים: הכחולים לבנים, הוורודים לבנות, הלבן טוב לכולם, השחור יחכה לשלב הטיפשי הזה בהתבגרות שבו הם ירצו להיראות גותיים או סתם רזים יותר.

אלא שאין שום דבר טבעי בחלוקה הזאת, גם אם נדמה לנו שהיא קיימת משחר ההיסטוריה. ההפרדה בין זכרים לנקבות בעזרת צבעים החלה רק בשנות ה־50 של המאה ה־20. היסטוריונית האופנה ג׳ו פאולטי מראה כיצד בתקופה הוויקטוריאנית בנים ובנות הולבשו בינקותם בשמלות לבנות (רק תראו את הגלימה המצויצת בגון השמנת שבה הולבש התינוק הנסיכותי ג׳ורג׳ בטקס ההטבלה שלו לפני שנתיים). במחצית הראשונה של המאה ה־20 החלו להיכנס הוורודים והכחולים. תחילה הכחול שולב בבגדי הילדים ובבובות משום שסימל את הטוהר של הבתולה מריה. בובות כחולות חולקו לילדים בעלי עיניים כחולות ובובות ורודות חולקו לילדים בעלי עיניים חומות. מיליוני בנים קטנים שהוכשרו להילחם, לעבוד ולהוביל את הכלכלה האמריקאית והאירופית בילו את שנותיהם הראשונות עם בובות ורודות וחמודות, כאילו לא הייתה עיריית נהריה מעולם.

רק בשנות ה־50 החל ורוד להיות מזוהה יותר עם בנות. זה לא היה מקרי: גברים חזרו משדות הקרב וגילו שנשים תפסו את מקומות העבודה, וגל פרסומות שמציג את האישה הטובה כעקרת בית מושלמת בשמלה ורדרדה החל לשטוף את הטלוויזיה.

השיקול הסופי להפרדת הצבעים לפי המין הופיע בשנות ה־80, אז רשתות השיווק הבינו שצעצועים באותו צבע עלולים לעבור בירושה מאח לאחותו ולהפך. הדרך הטובה ביותר להגדיל את המכירות הייתה ליצור הפרדה, כך שהורים ייאלצו לרכוש סטים נפרדים לו ולה.

הפרדה זו, שכל תכליתה העשרת היצרנים, חלחלה כל כך טוב – לא רק משום שקל להפחיד הורה במחשבה שהילד שלו "לא מספיק בן" או "לא מספיק בת", אלא גם כי הילדים עצמם מבינים את המסרים מוקדם משנדמה לנו. כבר בגיל 3 הם קולטים שבנים ובנות שונים אלה מאלה ומבקשים לעצב לעצמם זהות בהתאם למין שאליו הבינו שהם שייכים. בתקופה שבה "הרצון של הילד קובע", והילד מבקש "לגו של בנים" בעוד הילדה רוצה "נסיכה בשמלה ורודה" – אנחנו נציית. בפועל לא קולו של הילד בוקע מהגרון הקטן, אלא תרועת השופר של היצרן הנחתמת בצלצול הקופה.

הרגעים היפים ביותר שלי עם בנו הבכור של אחי היו כשגילה בערך בגיל שנתיים את אוסף הלקים הצבעוניים של אימא שלי על המדף בחדר השינה – כחולים, אדומים, ירוקים, ורודים, מוזהבים, סגולים. העיניים הקטנות שלו היו נפערות, הידיים ממששות בהתלהבות את הבקבוקים השקופים. "צימי לי ברגל! צימי לי!". מבחינתו לא היה הבדל בין בוהן מרוחה בוורוד לזרת מרוחה בירוק. כמה הזדהיתי איתו ועם האושר שהצבעוניות גרמה לו! רגעי השמחה הכי נעימים שלי כילדה היו מול חנויות של תכשיטי קיטש ברחוב ביאליק ברמת גן שהציגו שרשרות מלאות אבנים נוצצות בשלל גוונים. לא עניין אותי שמדובר בחיקויים זולים, מבחינתי הן היו כמוסות אושר מרהיבות. לא חשבתי לרגע שאני צריכה להתמקד בוורודים ובאדומים יותר מאשר בירוקים ובכחולים. אבל כאשר החדר שלי נצבע ורוד כבר הבנתי כמו כל ילדה עד כמה הקשת ממושטרת.

אין לי מושג אילו צבעים הבן שלי יאהב, אבל כבר ברור לי שאם יש בו משהו ממני, הוא יתקשה לבחור צבע אחד. אם יש בו משהו מאביו המכביסט – אדום כנראה לא ייכנס הביתה, אבל לא מפני שזה "צבע של בנות".