ילד אסור, ילד מותר

| אלינור איתם | הורים וילדים

צירוף המילים "הצבת גבולות" הוא מונח שגור בפי כל יועצי ההורות - אבל מהם הגבולות האלה, היכן מציבים אותם ואיך דרך שומרים עליהם?

אחת השאלות המטרידות ביותר הורים היא האם הצבת גבולות לילדים בגיל צעיר תפגע בביטחונו העצמי של הילד. על פי מלכה דונסקי, יועצת משפחתית ומנחת קבוצות הורים ב"דיאדה", הצבת גבולות בדרך הנכונה תחזק את ביטחונו העצמי ותפנה את משאביו להתמודדות עם משימת החיים החשובה: התפתחותו.

"אבל אם הגאון הפרטי שלנו הוא מקסים, סקרן ונבון – מדוע עלינו להציב לו גבולות?" תוהים ההורים. ומהם בכלל הגבולות האלה? וכיצד מציבים אותם? שאלות אלה תופסות מקום נכבד אצל ההורים, אומרת דונסקי. דווקא היום, כאשר הם נחשפים למידע רב ומבלבל ממקורות שונים: טלוויזיה, ספרים ואינטרנט ללא כל סינון, הם חשים פחות ופחות בטוחים בתפקידם זה. אנו ננסה לערוך ניסיון לעשות קצת סדר בכל הקשור לגבולות וילדים.

מארגנים את העולם הפנימי

על פי הפסיכולוג והוגה תיאוריית השלבים הפסיכו חברתית, אריק אריקסון, החל בגיל שנה ושמונה חודשים עד גיל שלוש לערך, תינוקות חשים בעצמאות מסוימת: הם מתחילים לנוע באופן עצמאי, לבדוק ולחקור את הסביבה ואף יכולים לשלוט בצרכים. הם נהנים מהשליטה, מהאוטונומיה ומהיכולת לעשות משהו מבלי שהוריהם יקבעו בשבילם מה ואיך לעשות.

כתוצאה מכך מתחיל מאבק כוחות בינם לבין הוריהם בנושא האוטונומיה. במאבק זה יכולים התינוקות לבחון את יכולותיהם ואת עצמאותם. כאן מתרחש הקונפליקט בין תחושת העצמאות המעטה שיש להם לבין תחושת הספק שלהם בכוחם, כיוון שהם מודעים לחולשתם. במאבק הזה על ההורים לחזק את ביטחון הילדים ביכולתם ולעודדם בעצמאותם.

גבולות ברורים להתנהגות הם נדבך חשוב בהתפתחותם הנפשית והרגשית. בערך בגיל זה, כאשר מתחיל אצל הילדים תהליך החיברות (סוציאליזציה), כאשר לא מאפשרים לילד לעשות ככל העולה על רוחו – למעשה מלמדים אותו לשאת תסכול ולהתמודד עם אכזבה. בכל פעם שאנו דורשים מהם להמתין לתורם, לשתף פעולה או לא להרביץ, נותנים בידי הילדים כלים לשיפור מיומנויותיהם החברתיות.

כאשר ההורים משדרים מסרים דו משמעיים משום שאינם החלטיים ולא בטוחים בדרכם – הילדים חשים חרדה והרגשה שאין להם על מי לסמוך, כי המבוגרים בחייהם אינם יודעים מה נכון ומה לא. ומי מלבד הוריהם יוכל לספק להם הגנה?

הפרטי שלנו הוא מקסים, סקרן ונבון -  מדוע עלינו  להציב לו גבולות?<BR/>צילום אילוסרטציה " src="http://static.atmag.co.il/misc/prev_images/pagemodule/image1/679/27679/2.jpg?1194172794" />
<div>   <span style=הילד שלנו הוא מקסים, סקרן ונבון – מדוע עלינו להציב לו גבולות? אילוסרטציה

ילדים זקוקים למסגרת ולמגבלות שהוריהם מטילים עליהם. הידיעה מה אסור להם ומה מותר היא ידע נרכש שהורים צריכים להעבירו לילדיהם. דונסקי מציעה לפיכך לחשוב על המילה "גבול" לא כעל מגבלה, אלא כעל אמצעי המלמד את ילדינו מה ניתן לעשות במסגרת מצב נתון ומה לא ניתן. "כאשר נתייחס אל גבול כאל כלי לימודי שכזה – יהיה לנו קל יותר לעמוד מול הילדים בביטחון מלא", היא אומרת. "גבול נועד כדי ללמד את ילדינו להבדיל בין טוב ורע, מותר ואסור.

"חוסר ודאות ובלבול בחיי היומיום של ילדים, יקרינו על עולמם הפנימי. "גבול מסייע לילד לארגן את עולמו הפנימי, מגן עליו מפני דחפיו התוקפניים, מפתח את יכולתו לדחות סיפוקים, מחזק את שליטתו העצמית ומטפח את עצמאותו", מסבירה דונסקי. "הורה המסייע לילדו ללמוד את גבולותיו החיצוניים, גורם לו להבין למה עליו לצפות בסיטואציות מסוימות וכך עוזר לו להימנע מתחושת בלבול וחוסר שקט. אט אט הילד יארגן לעצמו את גבולותיו הפנימיים, ואלה יסיעו לו להפנות את משאביו לעיסוק החשוב ביותר בילדות: התפתחותו".

כאשר ילד לומד להתחשב בזולת, הוריו מספקים לו תחושת ביטחון, והגבולות של אסור ומותר ברורים לו, הוא מתפנה לעשייה וללמידה, ואינו צריך לבזבז אנרגיה על השאלה מה אפשר ומה אי אפשר. דונסקי: "ילד שהגבולות אינם ברורים לו, מתעורר כל יום לבדיקה מחודשת: 'אם אני אצרח עד השמים – האם אמא תסכים לתת לי שוקולד הבוקר?' ילד שיודע בדיוק היכן קיים גבול ברור: 'בבוקר אוכלים אצלנו גבינה, חומוס ואבוקדו, ולא שוקולד', מוכן מראש למה שמצפה לו. כך הוא חש בטוח יותר ויכול לעסוק בתוכן, למשל בטעמים, במרקמים בהנאה מהמפגש החברתי בארוחת הבוקר ולא בבדיקת גבולות תמידית".

לא לבצע את המשימה במקום הילד

דונסקי טוענת כי כהורים וכבני אדם אין בידינו האפשרות לדעת תמיד ובוודאות כיצד מעשינו או הדברים שאנו אומרים ישפיעו על התפתחות ילדינו. "ילדים שונים זה מזה, ומה שעלול לפגוע באחד, יכול להצחיק את השני", היא אומרת. "הפרשנות שכל ילד ייתן להתנהגות או אמירה מסוימת, היא אישית ותלויה באופיו, באישיותו ובשלב ההתפתחותי שבו הוא נמצא. לכן, כאשר בוחנים את נושא הצבת הגבולות, עלינו לשאול את עצמנו מה מתאים ספציפית לילד שלנו ולנו כהורים בעלי אישיות מסוימת ובעלי רצונות והעדפות מסוימות".

הערכה עצמית של ילדים מתפתחת מתוך הדימוי העצמי שלהם ובתיווך המבוגרים המשמעותיים להם. עלינו לעזור לילד להכיר בערך עצמו ולחבר אותו ליכולות שלו. כלומר, כשהוא מגיע לשלב שבו הוא יכול לבצע משימות הקשורות לעצמו או למשפחה, אל לנו לעשות זאת במקומו.

"הורה העושה למען הילד את הדברים שהוא מסוגל לעשות למען עצמו באופן קבוע וכמובן מאליו, מעכב את הילד, כיוון שהוא גוזל ממנו את ההזדמנות להכיר בערכו ולהיפגש עם היכולות שלו", מסבירה דונסקי.

"הורה העושה הכול במקום הילד, אינו מאפשר לו לרכוש את המיומנות שתקדם אותו. אמירות דוגמת: 'אבל הוא נורא איטי', או: 'זה לא ממש קשה לי לעשות את זה במקומו', או: 'כשהוא יגדל הוא כבר יעשה לבד', מרחיקות את הילד מההתמודדות המאפשרת לו להתנסות בדרך להצלחה. גם אם יש סיכוי שייכשל וגם אם המשימה שתתבצע לבד מצריכה יותר זמן – חשוב לאפשר לו לעשות את הדברים בעצמו, כדי שיכיר את יכולותיו ויתנסה בפתרון בעיות בכוחותיו.

להגן – לא לגונן

תשתית האישיות מתפתחת ומתקבעת בשש השנים הראשונות לחיי הילד. ככל שגילו עולה, יידרש זמן רב יותר לשנות את דפוסי התנהגותו, כיוון שהם כבר מקובעים ומושרשים עמוק יותר באישיותו והוא מתבצר בהתנהגותו. תפקידנו כהורים, אומרת דונסקי, הוא לסייע לילד לעבור מתלות לעצמאות – תהליך האורך זמן ממושך: החל מגיל שנתיים עלינו ללמדו בהדרגה לקחת את האחריות על מעשיו, כמובן בהתאם לשלב ההתפתחותי וליכולתו.

"אם נרגיל אותו להיות תלוי בשירותים וביכולות שלנו – נפתח אצלו חוסר אונים נלמד, כלומר תחושה שאין לו את הכלים והכישורים לעשות דברים בעצמו. כאשר אנו מגוננים עליו יתר על המידה, אנחנו לא בהכרח מגנים עליו – איננו מגנים עליו בכלל".

מה ההבדל בין מגונן למגן?

"מדובר באבחנה דקה, אך משמעותיות ביותר", אומרת דונסקי. "ההורה המגן על ילדו אינו מניח לו להיות חשוף לסכנות. כך למשל, הוא חוגר אותו בחגורת בטיחות, הוא מכסה את שקעי החשמל בסוגרים מתאימים, הוא דואג להבהיר שאת הכביש חוצים רק בלוויית מבוגר. הוא מגן על ילדו מפני סכנות אמיתיות לבריאותו ושלומו.

לעומת זאת, ההורה המגונן, מגן מפני מה שהוא עצמו חווה כסכנה רגשית המאיימת על הילד. הוא יסדר את החדר עבורו כדי למנוע עימות, הוא לא ידרוש מהילד להשתתף במטלות הבית כדי לשמור על אווירה טובה. הוא ימנע מהילד את האפשרות להתמודד בעצמו. כלומר, יחזק את התלות של ילדו בו, ובפועל יעכב את שיגורו לחיים עצמאיים בוגרים. ילד שלמד כי ההורה מארגן את העולם כדי שיתאים לצרכיו – יחשוש לוותר על ההגנה הזו ולהפוך לפתע לעצמאי".

להכיר באישיות הייחודית של הילד

בד בבד עם הצבת הגבולות, מציעה דונסקי להורים להכיר באישיותו הייחודית של הילד. "תפקידנו כהורים הוא להקשיב לשאיפות, להתבונן ביכולות, ולגלות מה מייחד את הילד הזה בשונה מאחיו או מילדים אחרים. תפקידנו ההורי הוא לומר לילד שאנו רואים את כישוריו המיוחדים ומעריכים אותם. עלינו להביע התפעלות מיכולותיו של הילד ולצפות ממנו רק למה שמתאים לשלב ההתפתחותי שבו הוא נמצא.

"כאשר אנו רואים שהוא עושה מאמצים להצליח – עלינו לשבח אותו על עצם המאמץ, ולא על התוצאה. דרך העידוד וההתייחסות שלנו לעשייה של הילד, נחזק את ההתנהגות הרצויה והחיובית ונפתח את ביטחונו העצמי".

גבול נועד כדי ללמד את ילדינו להבדיל בין טוב ורע, מותר ואסור<BR/>צילום אילוסטרציה " src="http://static.atmag.co.il/misc/prev_images/pagemodule/image1/678/27678/1.jpg?1194172747" />
<div>   <span style=גבול נועד כדי ללמד את ילדינו להבדיל בין טוב ורע, מותר לאסור. אילוסטרציה

עיקרון חשוב נוסף בהשגת שיתוף פעולה עם הילד קשור במתן תחושה שהוא אהוב, רצוי ומיוחד. ילד שאינו חש כך – ימשיך להתנהג באופן לא רצוי. ולבסוף, הכלל החשוב ביותר לדעתה של דונסקי בנושא הצבת הגבולות, הוא לא להתכחש לרגשות – כלל הנכון לגבי תקשורת עם ילדים בכלל.

הנה תסריט האפשרי בכל בית כמעט: ילד רך בשנים מבקש ומקבל מנת גלידה אחת. אחריה הוא מבקש מנה נוספת, ובקשתו שוב נענית, ואז הוא מבקש מנת גלידה שלישית.

אפשר להגיב לבקשתו בשני אופנים. האחד הוא כעס. למשל: "השתגעת, מה קרה לך? בשום אופן לא תקבל שלוש מנות גלידה!" באופן תגובה זה אנו בעצם מצפים מהילד להבין מהי ההשלכה של אכילת שלוש מנות גלידות ברצף. אולם ילד קטן אינו מסוגל להבין את השלכת מעשיו, כפי שאנו המבוגרים ממרומי גילנו מסוגלים להבינה. מותר לו לרצות לאכול שלוש גלידות בזו אחר זו. הוא חושב לעצמו: "זה טעים, מרענן ביום קיץ חם, ויש הרבה במקרר, אז מה הבעיה של ההורים שלי? למה הם נגדי? ואם הם לא מבינים אותי – אני חייב להראות להם עד כמה אני רוצה!!!" במהלך כזה התגובה האופיינית לילד בגיל צעיר תתבטא בבכי ובשכיבה על הרצפה.

אופן תגובה שני הוא אמפתיה. למשל: "אנחנו מבינים אותך. הגלידה טעימה לך מאוד ואתה רוצה ממנה עוד. בשמחה נשמור לך גלידה כזו למחר". בחלק הראשון של המשפט ההורים בעצם אומרים לילד: "אני לא נגדך, אני בעדך, אני מקשיב לרצונות שלך ומבין אותם והם נורמלים". תגובה כזו גורמת לילד להבין שהוא אינו מוכרח להמשיך ולצעוק ולהביע את רצונו. הוריו כבר הבינו אותו. בהמשך המשפט אנו מסמנים לו את הגבול: "היום אכלת די גלידה".

בפעם הראשונה שתדברו אליו כך, הוא יופתע ויגיד לעצמו: "מה קורה? אלה לא ההורים שלי", וימשיך לפרוץ בבכי. במקרה כזה צריך להכיל את הכאב שלו ולאפשר לו לבכות, כי זו דרכו לפרוק את רגשותיו ומחאתו. בפעמים הבאות וככל שהתגובה הזו תישמר בעקביות, הוא יבין שאין טעם להילחם. זה הכלל ואי אפשר להפר אותו.

דונסקי: "כאשר ילד מגלה התנהגות תוקפנית, חשוב במיוחד לא להגיב עליה בתוקפנות ובכעס. עלינו להכיל את כעסו של הילד ואת דחפיו. למשל: 'אתה מאוד רוצה כבר להתנדנד, אבל הכלל קובע שיש תור לנדנדה, ולכן תמתין בסבלנות עד שיגיע תורך. אולי כדאי שנספור ביחד עד עשר, וכך נדע עוד כמה זמן יגיע תורך'. במשפט הראשון אנו ההורים מכילים את הדחף והקושי להתאפק. במשפט השני אנו מציבים את הגבול שאומר שעל הילד להמתין לתורו. ובמשפט האחרון אנו נותנים לו אסטרטגיה כיצד להתמודד עם הקושי".

כיצד מתחילים בתהליך?

אחת הדרכים לסייע להורים להבין את חשיבות הגבולות, אומרת דונסקי, היא ההבנה, שהגבולות שלנו הם הערכים שלנו. כל הורה צריך לחשוב על הדברים הבאים:

  • מהם הערכים שאנו רוצים להנחיל לילדים שלנו?
  • למה דווקא ערכים אלה?
  • האם כזוג הורים אנו תמימי דעים או שיש בינינו חילוקי דעות?
  • איך אנו רוצים שזה יקרה?

דונסקי: "שווה להתווכח ולנסות לשכנע את בן/בת הזוג למה ערך מסוים הוא חשוב. בתוך הדיון הזה מגלים שכאשר הדברים ברורים והגיוניים עבורנו, הרבה יותר קל להציב לילדינו גבולות. גם לילד יהיה קל יותר לקבל את הגבולות, משום שכך נשדר לו ביטחון בדרך שלנו".

עצות שימושיות להצבת גבולות»

מתוך: מגזין הורים וילדים

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה

תגובות

Silence is Golden