ילד יד שנייה

"אבל למה את מלבישה לו חולצה של בנות?", מתקומם אבא שלו. "סליחה", אני מיתממת, "מה בדיוק של בנות בחולצה הזו?". "יש עליה פרפרים סגולים", הוא רוטן. "אז מה?", אני מתגוננת, "לבבות זה של בנות, פרחים זה של בנות, אבל פרפרים זו חיה וחיות זה גם וגם". "אבל הם סגולים!", הוא מאבד את עשתונותיו. "שטויות", אני מסיימת את השיחה, "ורוד זה של בנות, סגול זה גם וגם!". כי ככה זה כשהילד לבוש אך ורק בבגדים יד שנייה – אי אפשר להיות בררנים.

וידוי מצמרר: מלבד חיתולים ומוצצים לא קניתי לילד שלי כלום. הבגדים, הצעצועים, העגלה, המיטה, המנשא, הסלקל, הטרמפולינה, האוניברסיטה – הכל הכל ירושות ממשפחה ומחברים. בגיל חצי שנה לילד שלי אין בכלל מושג שדברים מגיעים באריזות פלסטיק. והאמת, אני לא חושבת שזה מפריע לו. ממילא כרגע עיקר העניין שלו בחיים הוא להרוס, ללעוס, לזרוק, לקמט ולהכתים כל דבר שנמצא בטווח ידו.

זה לא שלא רציתי לקנות לו דברים. האמת שאי שם בסביבות החודש השמיני דווקא נכנסתי איזה בוקר לאחד הסניפים של רשת גדולה למוצרי תינוקות. רציתי סתם לשוטט קצת לתומי בין המדפים, להתרשם, להתרגש לקראת הילד שעוד רגע יבוא. אלא שחמש דקות אחרי שחציתי את סף החנות התנפלה עליי מוכרת אסרטיבית מדי ושאלה בקול מתוק: "ילד ראשון?". אני כמו מטומטמת עניתי לה בחיוך גדול "כן". היא ישר שלפה רשימה מוכנה מראש של "כל מה שאת ממש ממש חייבת לקראת הלידה", והתחילה לגרור אותי בלי רחמים בחנות הענקית כשהיא מצביעה על כל מיני פריטים ונותנת כל מיני הסברים שבהם חזרו שוב ושוב המילים "בטיחות" ו"התפתחות" ולסמן את הרכישות העתידיות שלי ברשימה שלה. הסך הכולל של החשבון היה 11,850 ש"ח אחרי הנחה, לא כולל משלוח הביתה ברגע שהתינוק ייוולד.

עמדתי מולה מבולבלת, נואשת, יודעת שאני תחת השפעת הורמונים וקשה לי לחשוב כמו שצריך. נאבקתי ביד שכבר הייתה מוכנה לשלוף את כרטיס האשראי רק כדי שהמוכרת האיומה הזאת תחייך אליי ותגיד לי שאני הולכת להיות אימא נהדרת ושלילד שלי לא יחסר שום דבר, הרי הרגע קניתי לו מחמם מגבונים לטוסיק. ואז, בשארית כוחותיי, פשוט הסתובבתי ונמלטתי משם בריצה.

הנה מה שלמדתי מחברה דתייה ואימא לחמישה: כל מה שתינוקות צריכים בשביל להיות בריאים, שמחים ומאושרים זה ציצי וחיתול. כל הטירוף הישראלי של רכישת עגלות יוקרה, חדרים מעוצבים, אופנת פעוטות וצעצועים ענקיים עם סוללות הוא פשוט מחלת נפש חברתית. כאילו תינוקות הם למעשה אקססוריז לאימהות, משהו שאת מסתובבת איתו כדי לעשות רושם על החברות שלך.

ויש פה, תסלחו לי על הביטוי, גם עניין חינוכי. אני לא רוצה שהילד שלי יהיה צרחן, ואני לא רוצה שהוא יהיה צרכן. אני משתדלת לא להסתובב איתו בקניונים ואפילו לא להיכנס איתו לקניות בסופר. אני לא רוצה שהוא יפנים ששופינג זו צורת בילוי. אני לא רוצה להרגיל אותו לפוזה שבה הוא יושב בתוך עגלת קניות, כשמיליארד עטיפות צבעוניות מבלבלות את חושיו והוא רוצה עוד ועוד. מצדי שיתמקד בהכנת עוגות מבוץ בגינה.

בינתיים זו לא חוכמה כי הוא רק בן חצי שנה ויעברו לפחות עוד כמה חודשים עד שהוא ידרוש ממני לקנות לו אייפון 6, ויכול להיות שבעתיד הלא רחוק אני אשבר ואקנה לו כל מה שהוא רוצה רק בשביל שיהיה לי קצת שקט. אבל נכון לרגע זה אני לפחות משתדלת, וגם זה משהו.

אז אף על פי שלא קניתי לילד שלי כלום, ממש לא חסר לו שום דבר. לא עובר שבוע בלי שמישהו פורק אצלנו במרפסת שקים של דברים במצב דנדש. ילדים הרי גדלים תוך דקה, וכל מה שאתה קונה חדש היום נעשה קטן מדי לפני שהוא מספיק בכלל להיות בשימוש. כל היום אנחנו ממיינים ומחפשים למי להעביר הלאה את כל מה שאנחנו לא צריכים. לכן עכשיו, עם חילופי העונות, אספתי את האימהות בשכונה והחלטתי לארגן שוק קח־תן של מוצרי ילדים. כל אחת תביא את מה שהיא לא צריכה ותיקח את מה שחסר לה, ועל הדרך גם נעביר בוקר בכיף, נשתה קפה ונקטר בצוותא.

ומה נעשה, אתם שואלים בוודאי, בכל הכסף שנחסוך? נקנה לו דברים שילדים באמת צריכים כדי להיות מאושרים – מערכת תופים, גלשן ואופנוע.