כשהמוזות רועמות

התחלנו לעבוד על המגזין הזה בהתרגשות, שמחה וחדוות יצירה גדולה. ל"את" יש מו"ל חדש, אני העורכת שמונתה למשימה ויחד איתי התחיל להתגבש צוות שכדרכם של צוותים חדשים הוא מלא אנרגיה ורעיונות. התחלנו לחשוב ביחד איך אנחנו עושים מגזין נשים ואופנה הכי טוב שאפשר, כזה שימשיך את המסורת המפוארת ורבת השנים של "את". דיברנו על איך אנחנו רואים את הקוראות שלנו: מעודכנות, אינטליגנטיות, עצמאיות, חזקות. חשבנו מה הכי ישמח אותן, מה הכי יעניין אותן, ניסינו לחשוב על פורמטים חדשים, שקענו בעשייה אינטנסיבית. ואז, עוד לפני שהספקנו לראות את הרעיונות האלה הופכים לדפים, פרץ לחיינו צוק העתים – מבצע צוק איתן. האזעקות שיבשו את השגרה, הגננות ביטלו את הגן, בני הזוג גויסו לצבא. גם בן הזוג הפרטי שלי מצא את עצמו עם צו 8 ביד, חותם על ג'יפים צה"ליים מידי רס"פים משועממים ומתנשאים.

עדי עוז. צילום: איליה מלניקוב| איפור ושיער: לימור חייל קוקטה

פתאום, במקום להתרכז בפרויקט משמעותי בקריירה שלי מצאתי את עצמי מאלתרת סידור לילדים במקום הגן שבוטל או מדלגת איתם למקלטים תוך שליחת SMS מודאגים לבן זוג שישמור על עצמו ושבשום פנים ואופן לא יסמס בנהיגה בדרך לבסיס (סוג של מלכוד אירוני, אני יודעת). תחושה חמוצה נתקעה לי בגרון: במקום אישה חזקה, עצמאית, קרייריסטית, הרגשתי כמו עוד חוליה בשרשרת ארוכה מדי של נשים שנשארות מאחור לשמור על הבית והילדים בזמן שהגברים יוצאים לקרב. כאילו שום דבר לא השתנה בעשרות אלפי שנות אנושות: בני האדם עדיין לא נפטרו מהמנהג המגונה של מלחמות על שטח קיום, וגם שנים רבות אחרי המהפכה הפמיניסטית נשים עדיין נשארות בבתים בזמן שהגברים נלחמים. ניסיתי לחשוב מה לעשות עם המועקה הזו. הסתכלתי סביבי וראיתי המון נשים שנלחמות על הנורמליות, שמנהלות שגרה בסיטואציה הכי לא שגרתית, שמתווכות לילדים שלהן מציאות מורכבת של מלחמה ואש ופגזים בלי לעשות עניין. שרצות למקלטים עם תינוקות על הידיים בלי להילחץ ולהלחיץ. חלקן, על הדרך, גם עושות מגזין.

ניסינו לעשות את המגזין הכי מעניין שאפשר. אני מקווה שעמדנו במשימה בכבוד, אבל בדבר אחד כבר ברור לי שהצלחנו: לא היינו חלשות. היינו נשים חזקות שמגינות על הנורמליות במקום שאיבד אותה לגמרי. אותי באופן אישי זה הרבה יותר מרשים מההרגל הגברי המטופש של זריקת פצצות וטילים.