לא אוֹצֶהֱ!
כך תתמודדו עם ילד סרבן
גילת, אמו של רון, חיכתה לילדה הראשון שיגיח לאוויר העולם בכליון עיניים. היא חלמה כיצד היא מערסלת אותו בעדינות בין זרועותיה, מלבישה אותו בחליפות נאות תוך כדי שירים וחיוכים, משחקת איתו שעות ארוכות, רוחצת את גופו הזעיר והמתוק באמבט ומושכת אותו בשמן תינוקות ריחני בהנאה רבה. אמה סיפרה לה על ימיה שלה כתינוקת נוחה ורגועה, ולא נותר לגילת אלא לצפות לצאצא משלה בדמותה.
אבל זמן קצר אחרי שנולד, החל רון לשלוח רמזים עבים שהתוכנית הזו אינה מתאימה לו. הוא בכה ללא הפסקה כמעט. כאשר ניסו להלבישו, התנער והתנגד בכוח מפתיע, במהלך הרחצה התיז מים לכל עבר בזעם מלווה בבכי עז, וגם כאשר ניסו לשחק עמו בצעצועים הוא לא נראה מרוצה כלל.
כל פעולה הפכה לקרב מתיש שהותיר את הוריו באפיסת כוחות ומתוסכלים. כל הניסיונות גדושי הסבלנות להיות קשובים ולרצות את רון, כל השיטות שהומלצו על ידי קרובי משפחה וחברים קרסו, כמו גם החלומות על תינוק שקט ורגוע המפזר סביבו חיוכים ותחושות נועם שלוות. נראה היה שרון מוכן להילחם מלחמת חורמה בכל תוכנית ועצה, בלי ויתורים וללא פשרות. הפסיכיאטר פרופ' סטנלי גרינשפן, בין המובילים בתחום הילדים בארצות הברית, היה מגדיר את רון כבעל טמפרמנט של ילד מאתגר-סרבן.
ילדים חכמים ומאורגנים
בדרך כלל יתאפיין ילד סרבן בעקשנות ובסרבנות. תגובותיו הראשוניות יהיו שליליות באופן עקבי. משפטים כמו "לא רוצה", "לא מוכן", "לא צריך", "לא אכפת לי" יהיו שגורים ומשוגרים בבית באופן מתמיד וקשה מאוד יהיה לתמרן את הילד בניגוד להחלטתו הראשונית. בעייתיים במיוחד יהיו מעברים כמו קימה בבוקר, צחצוח שיניים או יציאה מהבית.
יש לזכור שילדים סרבנים, המלאים באנרגיות ועקשנות, הם בדרך כלל ילדים חכמים ומאורגנים, המציבים לעצמם מטרות ומצליחים להשיגן. גרינשפן מציין כי אם יידעו ההורים לנתב את דרכם של ילדיהם בכיוונים חיוביים, יוכלו אלו להפוך לילדים ואחר כך למבוגרים שהם מנהיגים בעלי תכונות בולטות.
אילוסטרציה: GettyImages
אפשר לשנות ילד סרבן
פסיכולוגים נוטים היום להסכים כי לכל ילד טמפרמנט שעמו הוא נולד, אולם ילדים מסוימים מאופיינים בטמפרמנט מאתגר יותר מאחרים, כלומר הם מציבים בפני הוריהם אתגרים חדשים וקשים, שלא ציפו להם, או שלא נתקלו בהם בעבר עם אחיו ואחיותיו של הילד.
הקושי הכרוך בגידולם ובחינוכם אינו זמני או קצר מועד, כי אם קבוע ונמשך ודורש מההורים נכונות רבה וכוחות נפשיים גדולים בתהליך גידולם וחינוכם. ההתמודדות מסובכת אף יותר כאשר לאחד ההורים מזג שונה לגמרי מזה של ילדו, או לחלופין דומה לו מאוד, דבר העלול להביא להתנגשות קשה, כמו בין אב סרבן לבן סרבן.
עם זאת, לדברי גרינשפן, אין מדובר בגזר דין שלא ניתן לשנותו. לטענתו, יש לאמץ גישה אופטימית, שלפיה חיים עם ילד שהיה בתחילת דרכו מאתגר או "קשה" אינם חייבים להיות שדה קרב תמידי. לשיטתו, שאותה הוא מציג בספרו "הילד המאתגר", גם בתכונות הנתפסות כבלתי משתנות, כמו פחד מגירוי חדש, התפרצויות זעם, או הסתגרות והימנעות מחברה, יכול לחול שינוי משמעותי. הוא מסביר כי טיפול מצד ההורים בשלבים מוקדמים, עשוי לא רק לשנות את התנהגותו של הילד ואת אישיותו, אלא אפילו את הדרך שבה מערכת העצבים שלו פועלת. לפי גישה זו יכולים ילדים מאתגרים להפוך נעימים יותר, גמישים ובוטחים באחרים.
להבין את הילד הסרבן – שלבים בהתפתחותו
התינוק: קשה מאוד לטעות באופיו של הילד הסרבן, שצץ ועולה כבר בימים הראשונים לחייו. הוא בוכה הרבה ובקול רם במיוחד, והמחוות מצד הוריו אינן מרצות אותו. כל פעולה ולו הפשוטה ביותר של הלבשה, האכלה, רחצה ואפילו הוצאה מהעגלה, הופכת לשדה קרב. כל תגובה נעשית בעוצמות גבוהות ובכוח.
הפעוט: ההתנגדות מועצמת בגיל המרד. לילד הסרבן התקפי זעם רבי עוצמה המתרחשים חדשות לבקרים. קשה להסיח את דעתו או לפייסו. כאשר נתקלים בבעיה, בדרך כלל המצב מידרדר וההורים חשים כי הכל אבוד. הוא "עושה עניין" מכל דבר, מגיב בחוזקה וחוויית ההורים מתסכלת במיוחד, שכן כל דרך פעולה שהם נוקטים אינה עוזרת.
גילאי 6-4: משחקי הדמיון בשלב זה הם נוקשים ולא גמישים. למשל, במקום להמציא לעצמו סיפור-משחק דמיוני שבו אבא המציל בבריכת השחייה, כפי שמתאים לגילו, יבחר הילד בהוצאת צעצועים והכנסתם אל ומחוץ לבריכה, משחק המתאים לגיל צעיר יותר. אם אחד ההורים מנסה להצטרף למשחק, יגיב הילד בכעס "זה שלי". אם ייגעו או ייקחו את צעצועיו הוא עלול לחוש אובדן שליטה.
פעמים רבות יעדיף הילד הסרבן צעצועים על פני אנשים, מאחר שהוא יכול לשלוט בהם ולנהלם על פי רצונו. בסדר היום הכולל ארוחות, רחצה ושינה ירבה הילד לשנות את הכללים הקבועים מתוך רצון לנצח, כמו גם מתוך נטייתו לשלוט.
גיל בית הספר: בדרך כלל יהיה הילד הסרבן תלמיד טוב. הוא יעדיף להתמקד במשימה בודדת בכל פעם, מאחר שהוא מתקשה במעברים. הוא יתגלה כפרפקציוניסט וציפיותיו מעצמו יהיו גבוהות. בדרך כלל הוא לא יפגין גמישות ברגשותיו.
איך הוא מרגיש
חוויית העולם של ילד סרבן אינה רכה וקלה, כפי שאפשר לנחש. תגובותיו נובעות מן הצורך בהקמת מגננות, אולם במרבית הפעמים הן שבירות למדי. קולות, ריחות ומגע שנחווים כנעימים עבור ילדים אחרים, מציפים את הילד הסרבן. הוא חש כאילו העולם פולש אל תוכו והוא מנסה בכל כוחו לפעול כנגד תחושות אלו.
בניגוד לילד בעל רגישות היתר (לתת לינק: http://ifeel.co.il/page/187), הסובל גם הוא מחוויות עזות מדי של המתרחש סביבו, הילד הסרבן אינו מגיב ביללות ובכי אלא בניסיון חזק לשלוט. מאפייניו הפיזיים גורמים לו לנקוט עמדה אקטיבית ואגרסיבית.
הילד הסרבן, אומר גרינשפן, מארגן את העולם על פי דגמים ותבניות בניסיון לשלוט בו. כדי שלא להיות מוצף יתר על המידה וכדי להגן על עצמו, הוא מנסה לשנות את העולם שבו הוא נתקל. הוא בעצם מגביל את החוויות שאיתן הוא מתמודד כדי להישאר בשליטה. חשוב להבין כי הוא אינו פועל ו"עושה דווקא", אלא מגיב מתוך קושי ומצוקה.
בתוך כך, קשה לילד הסרבן לאתר ולעבד את המתרחש סביבו. הוא יתקשה לקלוט משמעות כפולה למשל, ולא יבחין ברגש עדין.
עקרונות בסיסיים חשובים להורים לילדים סרבנים
אין ספק כי קל יותר להרגיע ולנחם ילד רגיש כשהוא מפוחד, נצמד להוריו ומעורר אמפתיה, אך גרינשפן מדגיש עד כמה חשוב לזכור כי הילד הסרבן משתמש בסרבנות כדי לחוש בטוח, כדי להגן על עצמו ועל כן מסתגר לעתים מפני הוריו. משום כך על ההורים להתמיד ולספק אהבה ודאגה, גם כשהתגובות אינן מרצות.
יצירת אמון וביטחון: כדי לנתב את פעולותיו של הילד לכיוון חיובי, חשוב במיוחד ליצור אצלו תחושה שיש לו מה להפסיד. לשם כך כדאי לתת חיזוקים וליצור אמון. בתחילה, הילד יימנע מלבטוח בהורה, ויש לבנות תהליך איטי והדרגתי כדי להשיג תוצאה טובה.
אפשר לבדוק מה מרגיע את הילד, למשל עיסוי או פעילות ספורטיבית. יש להתקרב בזהירות ובצעדים שקולים. לגעת בגבול, אך לכבד אותו. לדוגמה, כאשר הפעוט משחק בקוביות, יש לתת לו את תחושת השליטה. ראשית, כדאי לשבת לידו ולצפות בו עד שיתרגל לנוכחותנו. אחר כך אפשר לחייך, לנסות לשוחח מעט ורק אז להושיט את היד בזהירות וליטול קובייה. הרעיון הוא להתקרב עד כמה שניתן ולכבד את גבולותיו של הילד.
הצבת גבולות: הילד הסרבן זקוק להצבת גבולות עדינה אך תקיפה. חשוב להעביר את המסר בקול רגוע וענייני ולא ליצור דרמות, הכללות או תגובות זעם ונקמנות מצד ההורה. לילד קשה ממילא לשלוט בעצמו, ואם לא נוכל אנו לשלוט בעצמנו, אי אפשר יהיה למנוע את הפיצוץ.
אין לשכוח כי הילדים חשים כאשר ההורה בטוח במעשיו ומגיבים לכך בהתאם. אם הילד אינו מוכן לסדר את חדרו, יש לומר לו בטון ברור כי אנו מבינים שהוא אינו רוצה, אולם אין לו ברירה. הוא חייב לסדר. אם לא יסדר את הצעצועים לא יוכל לשחק בהם מחר, או בכמה מהימים הבאים. מיותר להוסיף כי יש לעמוד מאחורי האזהרות ולקיימן כפי שהושמעו.
ללמוד מהילד: כדי למצוא את הדרך להפחית את מינון המחלוקות, כדאי לעזור לילד לספר לנו מה מתאים לו וכיצד. רצוי לבקש ממנו שידריך אותנו איך להעיר אותו בבוקר. במקום שננסה אנו לקלוע לרצונו, ניתן לבקש ממנו להדגים על בובה את הדרך המועדפת עליו. אפשר בפירוש לשאול אותו איזה סוג מגע הוא מעדיף, כדי שירגיש שההורה אינו נגדו אלא איתו, ושקל הרבה יותר להיענות לצרכיו כאשר הוא מדבר עליהם ומסביר אותם. אין לחשוש שפעולות מסוג זה "יקלקלו" את הילד ויהפכו אותו למפונק. הן יעניקו לו תחושות ביטחון הכרחיות.
הפרדה בין רגש לצורת ביטוי: חשוב ללמד את הילד הסרבן את ההבדל בין התחושות שמותר לו לחוש – רגשות כמו כעס, שנאה וקנאה – לבין אופן ביטוין. עליו לדעת שהוא אינו יכול להגיב בכל דרך שיחפוץ. הוא יכול לזעום על הגננת או על אמא, אך הוא אינו יכול לכנות אותן "מטומטמות". הוא יכול להיעלב ולהתאכזב מחבר, אך אין הוא יכול להכות אותו. לצורך כך אפשר להשתמש בפרסים ובעונשים ולזכור להימנע מהתפרצויות כעס מצד ההורה.
עידוד למודעות עצמית: הילדים הסרבנים, כאמור, חכמים במיוחד בדרך כלל. ברגע שמלמדים אותם מה התהליך שהתרחש אצלם, אפשר להשתמש בכוחותיהם ובכושר הארגון שלהם להתמודדות מסוג שונה. ניתן ללמד אותם מה קורה להם כשהם מוצפים, לדבר על רגשותיהם ולבקש ממי שמולם לנהוג באופן שיפריע להם פחות. ככל שהם גדלים אפשר לעזור להם לפתח מודעות לגבי רגישויותיהם וסף הסיבולת שלהם, ולסייע להם להתמודד טוב יותר עם העולם.
פעילות פיזית: פעילות גופנית בריאה תמיד, ובמקרה של ילד סרבן היא יכולה לעזור לו להפחית את פעילות היתר ואת תחושת ההצפה.
ממה יש להימנע?
לא להתפרץ לעולמו: אין להיות פולשני יתר על המידה או לכפות על הילד את השקפת עולמנו. אם לא נכבד את ה"לא" שלו, ניקח ממנו את ההגנה ונותיר אותו חרד ומוצף. התגובה האגרסיבית לא תאחר להגיע. את המעורבות בעולמו יש ליצור בהדרגה תוך בדיקה שהילד נענה ומגיב בחיוב.
להימנע מתחושת ייאוש: לא קשה לדמיין הורה החש מובס, מתוסכל, כועס ומדוכא מהקרבות המתנהלים מבוקר עד ערב. הוא חש אשמה ובושה על התנהגות ילדו, מאוכזב מחוסר הנימוס שלו ומהתנהגותו בין אנשים, והתחושות הללו עלולות להביא להתפרצויות זעם על הילד או לפעמים לענישה קיצונית. פעילות נוקשה במיוחד עלולה לגרום לילד לבטא את מצוקתו באופן שונה מניסיונות השליטה והוא עלול לסבול מכאבים, בעיות הרטבה וציונים ירודים. הנוקשות מעלימה אולי את הסימפטום החיצוני, אך המצוקה תמצא לה אופן ביטוי אחר.