מאבק על חיים כפולים

| מאת: עינת שגיא-אלפסה | צילומים: יעל ונעמי צלמות

על סרטן שד בתקופת ההריון וההנקה, הטיפול והסימנים החשודים

הריון הוא אחת מתקופות החיים המרגשות ביותר. חיים חדשים צומחים בתוכך, ואת מפנה אליהם את מרב האנרגיה הרגשית שלך. את מלאת ציפיות, אך גם בחששות, ובתוך כך עוברת לא מעט שינויים במצבי הרוח, בעיקר בעקבות השינויים ההורמונליים שאת חווה.

כעת דמייני לעצמך שדווקא בזמן הזה מתברר שאת חולה בסרטן השד וכי עלייך להיאבק על חייך, למענך ולמען העובר שאת נושאת ברחמך. נשמע קשה, אולי אפילו בלתי אפשרי? מסתבר שזה קורה לא מעט.  

התמודדות קשה במיוחד

והנה הסטטיסטיקה: כרבע ממקרי סרטן השד מתגלים בנשים מתחת לגיל 50, כשבישראל מדובר בכאלף נשים בשנה. לפי הנתונים שבידי העמותה "אחת מתשע", אחת מכל שלושת אלפים עד עשרת אלפים נשים תגלה שהיא חולה בסרטן השד במהלך תקופת ההריון. אחרות עלולות לחלות מיד לאחר הלידה, בתקופת ההנקה. על-פי נתוני "האגודה למלחמה בסרטן", ישראל היא אחת מעשר המדינות המתפתחות שבהן תחלואת סרטן השד היא מהגבוהות ביותר.

"תמיד חשבתי שלי זה לא יקרה", אומרת גלית אלזם, שגילתה גוש בשד במהלך החודש השמיני להריונה, כשהיא כבר אם לשני ילדים. "זו הייתה הרגשה נוראית. הייתי בשלב מתקדם בהריון, מצפה כבר לילד, ופתאום אני מבינה שיש לי סרטן. באסוציאציות שלנו סרטן זה דבר שמתים ממנו. ההורמונים גרמו לראש שלי לעבוד שעות נוספות, ולכן תהליך ההתמודדות ארך זמן רב. תחילה ראיתי רק את הרע. עלו לי מחשבות קשות, כמו מי יגדל את הילד שייוולד ולאיזה עולם אני מביאה אותו".

כפי שקורה למרבית הנשים, המחלה תפסה את אלזם באמצע המרתון של החיים, ללא כל הכנה מוקדמת. "הייתי עסוקה בקריירה, בהתקדמות בחיים, במשפחה, בילדים, בחוגים – כל הזמן היו לי מלא פעילויות. לאחר הגילוי הרגשתי כמו נכה, משותקת, איבדתי ביטחון. מאוחר יותר למדתי להתמודד עם המצב והבנתי שזה לא הסוף. למדתי את המחלה, קראתי, שאלתי, דיברתי עם רופאים והבנתי שאפשר לצאת מזה".

אלזם היא אחת מתוך שלוש הנשים המביאות כאן את סיפורן – שלושתן שונות זו מזו באופן התמודדותן, בעיתוי המדויק שבו גילו את המחלה ובפרק הזמן שחלף מתום הטיפולים. ההתמודדות עם סרטן השד קשה בכל מקרה ובכל מצב, על אחת כמה וכה כשמדובר בנשים הרות או כאלה שזה עתה ילדו.

אם נדמה לנו שנשים הרות עסוקות בריצות אינספור מבדיקה לבדיקה, קשה לדמיין איך נראים חייהן של נשים שנאלצות לעבור בנוסף על אלה גם בדיקות וטיפולים קשים כנגד הסרטן, כשבתוך כך הן מטפלות בילד קטן – אחד או יותר. תופעות הלוואי, הלחץ והחששות העזים מפני העתיד לבוא, ההתמודדות עם הקרובים שלא תמיד יודעים איך להגיב ועם בן הזוג שחי עם הפחד לגדל ילד בלי אמא, לצד הצורך להקל על הילדים המתמודדים עם השינויים הרבים שמתרחשים במקביל – כל אלה הופכים את המצב למורכב בצורה יוצאת דופן, עבור כל בני המשפחה.



גלית אלזם:
גלית אלזם: "אמרנו שאמא חולה ועברה ניתוח ושיש לי פצע בחזה, ושכדי להבריא אני צריכה לקבל תרופה חזקה שגורמת לשיער לנשור"

"לאמא יש פצע בחזה"

אלזם, אמא לשלושה – בן 9, בת 6 ובן ארבעה חודשים – זיהתה גוש מחשיד בחזה לגמרי במקרה, בזמן שהתקלחה. תחילה ייחסה את התופעה לתהליך ההריון, אך התחושה החריגה נותרה בתודעתה, ולכן כעבור יומיים, בהמלצת בן זוגה, החליטה להיכנס לרופאת המשפחה ולברר את עניין הגוש. הרופאה הניחה כי מדובר בתופעה טבעית שקשורה בהריון, אך למזלה של אלזם היא החליטה שלא לקחת סיכון ושלחה אותה לבדיקות. שבועיים מאוחר יותר אלזם כבר עברה ניתוח להסרת הגידול.

מה אמרת לילדייך?
"בעלי ואני לקחנו אותם לשיחה", נזכרת אלזם. "אמנם לא קראנו למחלה בשמה, אבל אמרנו שאמא חולה ועברה ניתוח ושיש לי פצע בחזה, ושכדי להבריא אני צריכה לקבל תרופה חזקה שגורמת לשיער לנשור. למזלי, בתקופה הזו נינט טייב בדיוק עשתה קרחת ולכן הילדים קיבלו מאוד יפה את העובדה שאמא שלהם, בעלת השיער הארוך והבלונדיני, הפכה לבעלת שיער שחור קצוץ. היום אני כבר אחרי הטיפול האחרון והשיער מתחיל לצמוח בחזרה".

לאחר שבוצע הניתוח המתינה אלזם עם הטיפול הכימותרפי עד לאחר הלידה, בהתאם להחלטה הרפואית שהתקבלה. כדי לזרז את התהליך נקבע לה תור לניתוח קיסרי מוקדם, אולם שלושה ימים לפני המועד המתוכנן החלו הצירים ובנה ליאור נולד בלידה קלה וטבעית.

איך הצלחת לתפקד עם תינוק בן יומו בזמן הטיפול הכימותרפי?
"הטיפול בתינוק נתן לי אנרגיות טובות. הייתה לי מוטיבציה לקום בבוקר ורציתי שהבית יתפקד כרגיל. עברתי את הטיפולים בקלות יחסית, ללא תופעות לוואי פיזיות שלא יכולתי לעמוד בהן. הייתה לי המון תמיכה בבית מצד בן הזוג, אחיותיי, ההורים, המשפחה והחברים. לא השאירו אותי לרגע לבד ותמיד היה לי עם מי לדבר ולחלוק".

אלזם מפריכה מיתוס נפוץ ומשבחת גם את הטיפול הרפואי המסור שקיבלה לאורך כל התקופה, על אף שלא פנתה לרופאים פרטיים. "אנשים חושבים שרק מי שמשלם מקבל שירות רפואי טוב, אבל אני טופלתי רק דרך הקופה וכל הרופאים דאגו לתת לי יחס מעל ומעבר", היא אומרת ומבקשת להוסיף מסר חשוב לנשים: "כל אישה צריכה לבדוק את עצמה, ואם יש משהו הכי קטן שמעלה בה חשד – עליה לבצע בדיקה, גם אם היא בהריון. אם מתברר שהגידול סרטני, מותר להישבר ולחשוב מחשבות לא נעימות, אבל גם למצוא דרך להיות חזקה ולדעת שיש בשביל מה לחיות".

רותי בר לבב, עובדת סוציאלית ביחידה האונקולוגית של השד במרכז דוידוף לטיפול ולמחקר מחלות הסרטן של בית החולים בילינסון (מרכז רפואי רבין בפתח-תקווה) מייחסת חשיבות גדולה ליכולתן של אמהות החולות בסרטן השד לקבל עזרה מהסביבה. "מאוד אופייני לנו, כנשים מתקדמות, להסתדר עם הכל, ומאוד אופייני לסביבה שלנו לכבד את העובדה שאנחנו מסתדרות", היא אומרת. "בדרך-כלל אנשים מנסים ליזום עזרה פעם או פעמיים, ואם האישה אומרת שאין צורך אז הם מוותרים. ההמלצה שלי היא ללמוד לקבל עזרה במצב הזה, שהוא כל-כך מורכב. צריך לבקש עזרה אפילו בדברים קונקרטיים, כמו לדאוג לאוכל מבושל או להחזיר את הילדים מהגן. אנשים בסך הכל אוהבים לעזור, אבל במצב כזה לא כולם יודעים איך לתמוך. אם את תתני להם לתת לך, זה יפתור את הבעיה ויקל על כל הצדדים".



מימין לשמאל: שירה אייש:
מימין לשמאל: שירה אייש: "בהתחלה בחרתי להסתיר את המחלה מהילד והוא הגיב בצורה אגרסיבית בגן, כי הור הרגיש משהו ולא היה שקט", ד"ר שולמית ריזל: "הריון לא מגן עלייך מפני המחלה, אך גם לא מחמיר אותה"

כוחה של אופטימיות

שירה אייש, אמא לילד בן 5 ולפעוט בן שנה ושבעה חודשים, גילתה גוש בשד כשהיתה בתחילת השליש השני של הריונה השני. לאחר שראתה כי הגוש לא עובר מעצמו היא פנתה לרופא, שסבר כי ייתכן שהתופעה קשורה בהריון מאחר והאזור לא היה אדום ושלא היו בו כאבים. אבל גם הרופא הזה לא רצה לקחת סיכון ולכן שלח את אייש לבצע בדיקת אולטרה סאונד. היות והממצאים לא תאמו את הבדיקה הידנית, החליט הרופא לשלוח את אייש לביופסיה, ושבועיים לאחר מכן התקבלה הבשורה הקשה: היא חלתה בסרטן השד.

"התחלתי לבכות", נזכרת אייש. "לא חשבתי על כלום, היה לי בלק אאוט. המילה סרטן הפחידה אותי נורא. הרופא הפנה אותי באופן מיידי לרופאה אחרת, כדי שתסביר לי על התהליך. ניסיתי להתקשר לכל מיני אנשים כדי שיהיה איתי מישהו אצל הרופאה, כי ידעתי שלא אצליח לקלוט מה שהיא תגיד לי, אבל אף אחד לא יכול היה לבוא".

גם היום, שנתיים אחרי, אייש בוכה כשהיא מספרת איך הודיעה לקרוביה בטלפון שיש לה סרטן והתחננה שיגיעו להיות איתה. לבסוף הגיעה אמה. "אני בטוחה שגם לה היה קשה באותו הרגע, אבל הייתי צריכה שהיא תהיה שם בשבילי".

לדבריה, רק ברגע בו ישבה יחד עם אמה אצל הרופא היא החלה לחשוב על ההריון. "פחדתי מאוד שיגידו לי שאני צריכה להפיל", היא אומרת. "ההריון היה יקר לי מאוד, כי שני הילדים שלי נולדו כתוצאה מטיפולי הפריה. תמיד חששתי מכמות ההורמונים שלקחתי במהלך טיפולי הפוריות שעברתי, וכנראה שזה אכן המחיר ששילמתי על כך".

לאחר שהרופאה הסבירה לה את התהליך והבהירה שהיא לא תצטרך לוותר על ההריון, עברה אייש, בשבוע ה-21, ניתוח שבו הוצאו מגופה 15 בלוטות, שרובן היו נגועות בסרטן בשלבים שונים.

על מה חשבת לפני הניתוח?
"לפני ההרדמה חשבתי על העובר כי פחדתי מאוד מכך ששנינו בעצם עוברים הרדמה מלאה. מיד לאחר הניתוח שלחו אותי לעשות אולטרה סאונד כדי לראות שהכל תקין עם העובר. זה היה רגע נפלא לראות אותו בריא ושלם".

אחרי הניתוח החל השלב השני של הטיפולים: הכימותרפיה. אולם כבר לקראת הטיפולים הללו החליטה אייש לשנות גישה מקצה לקצה. "החלטתי להיכנס לתוך התהליך בראש נקי, ולכן רציתי לדעת כמה שפחות ופשוט לעשות מה שהרופאים יגידו לי. לא רציתי להתבלבל ולהיכנס לפאניקה, כי ידעתי שיש לי על מה להילחם ולמה להיאבק".

תמיכה רגשית לחולות סרטן השד

בישראל פועלים שני גופים גדולים המציעים לחולות בסרטן השד ולקרוביהן תמיכה נפשית:

  • אגודה למלחמה בסרטן ועמותת "אחת מתשע". אחת מתשע מציעה, בין השאר, קבוצת תמיכה לצעירות או למבוגרות לאחר טיפולים, קבוצת תמיכה ואומנות לצעירות במהלך הטיפולים, מפגשי העצמה דו-שבועיים לנשים עם הישנות המחלה, קבוצת תמיכה לבני הזוג, קו חם המופעל על-ידי נשים שהחלימו מהמחלה בטלפון: 1.800.363.400, ועוד. לאתר ולפורום»
  • האגודה למלחמה בסרטן מציעה מענה על שאלות וקבלת מידע וחומר הסברה על המחלה ודרכי מניעתה בטלפון: 1.800.599.995, "טלתמיכה" לשירות תמיכה נפשי ראשוני בטלפון: 1.800.200.444, "יד להחלמה" – נשים שהחלימו מהמחלה מלוות ותומכות בנשים המתמודדות עימה, בטלפון: 1.800.36.07.07 ועוד. לאתר»

איך הסברת לבן שלך את הסיטואציה?
"סיפרתי לגננת שאני חולה, והיא הייתה שם ותמכה בי בכל השלבים. בהתחלה בחרתי להסתיר את המחלה מהילד והוא הגיב בצורה אגרסיבית בגן, כי הוא הרגיש משהו ולא היה שקט. הגננת המליצה לי להסביר לו שאני חולה ושארגיש טוב יותר, ומאותו הרגע הוא נרגע. הוא הבין שקרה משהו אבל יהיה בסדר".

האמנת לזה? היית בטוחה שאכן יהיה בסדר?
"לא היו רגעים שחשבתי שלא אעבור את זה. אחרי שהייתי אצל הרופאה הראשונה עברו כמה ימים עד שהצלחתי לעכל את המצב, אבל אז אמרתי לעצמי שצריך לקחת הכל בפרופורציה. אני לא מתה, צריך רק לראות איך עוברים את הגשר שלפנינו. נכון, זה מסובך, אבל צריך לעבור את זה למרות הכל, בלי לבכות ובלי דיכאונות, כי אלה לא יעזרו. הרגשתי שיש על מה להילחם, אז החלטתי לקחת הכל בסבבה ובצחוק. כל התהליך הייתי מאושרת, סיפרתי בדיחות וצחקתי. אנשים היו המומים ממני".

בשבוע ה-33 להריונה, כשהיא בעיצומו של הטיפול הכימותרפי, הגיעה אייש למיון יולדות עם ירידת מים. בנה, דניאל אליהו, נולד בניתוח קיסרי במשקל 1.8 קילוגרם ונאלץ לשהות בפגייה. שבוע לאחר הלידה, בזמן שהתינוק שלה בפגייה וכאבי הניתוח הקיסרי מציקים, אייש כבר שבה לשגרה לטיפול כימותרפי נוסף. "אין מקום לעצור", היא אומרת היום, "ממשיכים הלאה עם הטיפולים ועם התינוק. לא היה לי זמן אפילו לחשוב, אבל העובדה שהייתי עסוקה כל הזמן עם התינוק אפשרה לי להיות מאושרת".

מה למדת מהמחלה ומתקופת ההתמודדות איתה?
"למדתי בעיקר לסמוך על עצמי. גיליתי שאני חזקה ויודעת מה אני שווה", אומרת אייש. "סביבי כולם נפלו כמו אפקט הדומינו, ואני למדתי מכך שעדיף שאלך לבד לטיפולים. במחלקה האונקולוגית הרגשתי בבית, שקטה ורגועה, ידעתי ששם לא ישפטו אותי".

לפני כחצי שנה סיימה אייש את הטיפולים, ולדבריה – יצאה מחוזקת ועם תובנות חדשות. "היום אני יודעת מהם הדברים החשובים באמת בחיים", היא אומרת.

ד"ר שולמית ריזל, מנהלת היחידה לאונקולוגיה של השד במרכז דווידוף לטיפול ולמחקר מחלות הסרטן – בית החולים בילינסון (מרכז רפואי רבין בפתח-תקווה), קוראת אף היא לנשים לשמור על פרופורציות ולהשתדל להיות אופטימיות עם גילוי המחלה. "זו לא תאונת דרכים, אפשר לעצור רגע כדי לחשוב ולשקול את האפשרויות", היא אומרת. "לחולים שלי אני אומרת שכולנו מקבלים קלפים מסוימים ואיתם עלינו לשחק. יש זמן לחשוב ולדבר – לא חודשיים של שקט, כמובן, אבל בהחלט אפשר לקחת כמה ימים".

"היתה לי מטופלת בת ארבעים פלוס, בהריון תאומים יקר מאוד אחרי המון טיפולים, שהגיעה אלי בחודש השישי. היה ברור שאם ההריון הזה לא יסתיים בטוב אין לה סיכויים נוספים ללדת. המחלה אצלה התקדמה לאט, ולכן הנחתי לה להתקדם להבשלה של התאומים, ורק בחודש השמיני יילדנו אותה. היא ידעה מה חשוב לה והחליטה לקחת את הסיכון. זה עבד. התמונות של הילדים שלה תלויות במשרד שלי"

בחלק ב': אילו שינויים בשד צריכים להדליק נורה אדומה, על אף ההריון וההנקה, האם הכימותרפיה בריאה לעובר והאם לשתף ילדים קטנים בעניין המחלה?»

 

מתוך: מגזין הורים וילדים

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden