עיניים קטנות על אמנות גדולה
האם ילדים זקוקים לפירוטכניקה מיוחדת כדי ליהנות מאמנות גבוהה? אולי שוטטות בחדרי מוזיאון כמו מבוגרים תספיק להם?
שני פעוטות בני 3 ואחיהם הגדולים בני 6 ו־8 הביטו בסקרנות בפעלולי הווידיאו ב״אוריינט אקספרס״ – תערוכתה של נבט יצחק במוזיאון האסלאם בירושלים. הם כבר ראו כמה פעמים את הרקדנית המהלכת על הקערה שהוגדלה, אבל רצו לצפות בה שוב וגילו סקרנות גם לגבי הקופסה המוזרה שהעלתה עשן. הם היו מרותקים לעבודות שהוקרנו על הקירות בשחור־לבן, ואף שמדובר בתערוכה המיועדת למבוגרים אפשר לומר שזו לא חוכמה שהילדים התעניינו. התערוכה הייתה מעוררת חושים, וממילא אמנות עכשווית מציבה בפני ילדים תנאי פתיחה טובים בגלל השימוש השכיח בווידיאו ובדימויים דיגיטליים, שהם עבורם טבע שני. אבל בעולם עמוס מסרים עולה השאלה אם צריך להנגיש לילדים עבודות אמנות דוממות באמצעות הדרכה מיוחדת כדי לגרום להם הנאה, ואיך עושים את זה בלי להנמיך את מקומה של יצירת האמנות.
“בחינוך לאמנות אנחנו רוצים לפתח ילדים שיהיו בהמשך קהל בוגר שמעוניין באמנות ויהיו לו כלים לשפוט אותה. ברגע שנותנים לילד לחקור ולגלות מאפשרים לו להגיע בכוחות עצמו למסקנות, וזה נותן לו ביטחון לגבי הטעם האסתטי שלו ומעודד אותו להמשיך בפעם הבאה״, אומרת אורית סבג, אחראית פיתוח אמצעי המחשה ופרויקטים מיוחדים באגף החינוך במוזיאון תל אביב לאמנות. סבג מדגישה שחשוב שפעילות התיווך תעורר מחשבה, תשאיר פתח לדמיון ותשלב דוגמאות מהעולם המוכר לילדים. מוניקה לביא, האוצרת הראשית של מוזיאון נחום גוטמן, מסכימה עמה ומוסיפה שלא צריך לפחד מהמילה “חינוך״: “צריך לתת לילד הרגשה שהוא בן בית בחלל כמו מוזיאון, כמו שלוקחים אותו לגן חיות או לטיול בטבע ומאפשרים לו לבחון את הסביבה ולהרגיש בה בנוח״.
סבג מעידה שבשנים האחרונות יש יותר דרישה מהורים לתיווך תערוכות לילדים. “כשאנחנו מצרפים דפי הפעלה אנחנו רואים שהקהל שמח להיעזר בהם והבחנו שהם פתחו פתח לדיאלוג בין הורה וילד. בתערוכת עבר של ראובן רובין, למשל, צירפנו דף עם חומר למחשבה להורים והצעות לדיון וקיבלנו הרבה תודות על כך״. לביא מוסיפה שדיאלוג הוא בילט־אין בפעולת תיווך האמנות. “צריכה להיווצר קומוניקציה בין ילד להורה ביחס לחוויה התרבותית, והבילוי הוא משפחתי״.
האם לא צריך לעודד הורים פשוט לקחת את הילדים שלהם יותר למוזיאון?
“אני רואה הרבה הורים, אפילו משכילים ובקיאים באמנות, שמגיעים למוזיאון עם ילדים ונתקעים״, עונה סבג ומדגישה שבכל מקרה ההורה לא משוחרר מעבודת הכנה לפני ההגעה למוזיאון. “אני מצפה מהורה לבדוק מה מוצג במוזיאון ואילו תערוכות עשויות לעניין את הילד, להציג לו את תפקיד המוזיאון ואת מהותו של אוסף, למשל בהשוואה לאוספים שיש לילד״. לטענתה גם שוטטות אקראית במוזיאון יכולה לזמן לילד הפתעות מסקרנות, ובכלל זה גם התבוננות במבקרים אחרים: “זו חוויה מצטברת״. התשובה של לביא מורכבת יותר. לטענתה כמבוגרים אנחנו מקפידים לקרב לילדים את מה שעיניהם רואות ומתערבים בתפיסה הבלתי אמצעית שלהם.
“צריך לרתום את היכולות שיש לילד ולמנף אותן – כמו בספורט, כמו במוזיקה, כמו במתמטיקה, כך גם באמנות״. כדי לפשט את ההסבר היא נותנת דוגמה מפעילות רווחת ושגרתית של הורה וילד – הקראת סיפור: “ההורה הוא זה שבוחר את הספר, עושה תיאטרון קטן מהטקסט ובוחר אם לשוחח עם הילד עליו. גם כאן יש פעולת תיווך, אבל היא טובה וזה לא פוגם בחוויה".
כמבוגרים אנחנו שוכחים לעתים שאמנות באה לרגש, להניע, לעורר. אנחנו נוטים לחפש משמעות ולהצמיד פרשנות. אנו כפופים למערך שלם של קונבנציות, סטריאוטיפים ודעות ומשהו בהתבוננות שלנו כבר אינו נקי. ילדים, בייחוד בגילי גן ויסודי, משוחררים מכל אלה, וכשאמנות מדברת אליהם, מעוררת בקרבם רגש, זו חוויה שלרוב נחקקת בזיכרונם.
אם כבר מתווכים אמנות לילדים, איך עושים זאת נכון? סבג ולביא תמימות דעים שהבסיס הוא לשאול שאלות, לפתוח את היצירות לשיחה ולחבר אותן לעולמו של הילד. אלה בדיוק מה שעושות ההפעלות – מתעכבות על מה שהעין מפספסת, מפנות את תשומת הלב לפרטים קטנים ומעודדות שיח על מה שעולה מן היצירות. בתערוכה נוכחית במוזיאון גוטמן, “מעשה בענק, בגמד ובנסיכה״, דנים בין היתר על היחס בין קטן וגדול, ובתערוכות אחרות פותחו נושאים כמו מסע, זיכרון והקשר בין אדם למקום שבו הוא חי.
לביא: “אני לא מאמינה בסתם איסוף של ידע. צריך להיות נרטיב שהוא שלד הפעילות והוא מחזיר את הילדים לשאלות על עצמם. הילדים זוכרים טוב יותר את האמנות כשהחוויה שלהם היא פעילה והם עושים משהו יחד״.
לפעמים יש הרגשה שצריך לעשות שואו מאמנות כי אחרת זה לא יעניין ילדים.
“יש כל מיני דרגות של תיווך והספקטרום רחב״, מציינת לביא ומסבירה שוב שדור ההורים הנוכחי מרגיש שסמכותו התערערה ופונה הרבה יותר לגורמים מקצועיים ופחות סומך על עצמו ועל הילד, וזה נוכח כמעט בכל תחום. למרות זאת היא אינה רואה בכך בעיה, בתנאי שההורים חושפים אמנות לילדים באופן אינטליגנטי, שמכבד את הילד ואינו מתיילד: ״יכולות לדור בכפיפה אחת כל מיני דרגות של תיווך והן לא צריכות לבטל זו את זו״.
קצת פחות רצינות
את התפיסה שיש מקום למגוון סוגים של התנסויות ותיווך בצריכת אמנות לילדים, אימצו גם שירי בן ארצי ואיה שהם, המייסדות והבעלים של ארטסטיישן – גלריה וחברה ליזמות בתחום האמנות, שהקימו את ארטלנד – משחקיית אמנות לילדים בנמל תל אביב. זו כבר שנה שנייה למיזם והשנה הנושא הוא עולם הצבע. החלל בנמל תל אביב מאפשר התנסות פעילה בחומרים ובתכנים שאינם זמינים בדרך כלל בבית – מעבדת צבעים, הכנת מיצב משותף וגם חשיפה לתולדות האמנות תוך עידוד ללימוד וליצירה חווייתיים. “כשילדים נכנסים למוסדות אמנות, בעיקר אסור להם. אסור לגעת, אסור להשתולל״, אומרת איילה כהן, מנהלת ארטסטיישן, ומסבירה שזה היה התמריץ להקמת המשחקייה הייחודית. “היא נולדה מתוך הצורך לשלב בין יצירה ולמידה ולאפשר מרחב פעולה עשיר. מובן שזה לא נועד להחליף את הביקור במוזיאונים״, היא מדגישה.
בשנה שעברה ליוותה את המשחקייה גם תערוכת אמנות ישראלית והוצגו בה עבודות של אמנים שונים: מיכל רובנר, דוד ריב ואחרים. העבודות שנבחרו לא היו מהסוג המותאם במיוחד לילדים (צבעוניות עזה או תוכן קליל) ולצדן הופיע טקסט קצר בשפה פשוטה אך לא מתיילדת שציין פרטים על האמן ועל סגנון עבודתו.
גם במוזיאונים – מקדשי האמנות שהשוטטות בהם היא מיומנות נרכשת – הבינו שאפשר לכופף מעט את חוקי השקט והרצינות. סבג מתמוגגת בסַפּרה על הורים וילדים שמתגלגלים מצחוק ואפילו נשכבים על רצפת הגלריות במוזיאון תל אביב בעקבות שימוש במדריך הקולי לילדים, שלדבריה אין לו אח ורע בעולם.
לצורך המדריך נבחרו 38 יצירות מהמוזיאון ונכתבו להן טקסטים מיוחדים שהוקלטו באולפן עם שחקנים. במדריך יש מסך מגע שמפעיל את היצירה (אפשר לשנות זווית תאורה, לרדד את החומר שממנו עשוי פסל). כשהדמויות בציור מתחילות לדבר זו עם זו, הצייר פונה אליהן או שלפתע שומעים דיאלוג בין צופים אחרים המתבוננים באותה יצירה. “זוהי גרסה מיוחדת לילדים, מלאת הומור ומשעשעת, ואף שיש גם גרסה למבוגרים, ההורים מעדיפים את הגרסה הצעירה וברור לי למה״.
לביא מסכמת שצריך לעורר כל הורה המעוניין שהילד שלו יפתח עניין באמנות: “אם לא חושפים בגיל צעיר, הסיכוי שכבוגרים הם ייכנסו לגלריה שחלפו על פניה ברחוב הוא קטן. אם לא לימדו אותך איך נכנסים למקום מסוים, אתה לא תדע איך לעשות את זה. כהורים אנחנו נותנים לילד מפתח שיוכל להשתמש בו בעתיד״.