עצות לרגרסיה בגמילה

כל צעד התפתחותי מסב להורים אושר, אבל גמילה מחיתולים היא חגיגה אמיתית. אבן נגולה מעל לבכם כשאתם קולטים שהילד כבר עצמאי ועושה את צרכיו בשירותים, ולא אמרנו מילה על ההקלה הכלכלית. אלא שלעתים, אחרי שלב הגמילה, מגיעה נסיגה. לעתים נדמה שהילד, שלא מזמן נגמל לחלוטין, פתאום שכח את כל מה שלמד: הוא מפספס בלא הרף, והגננת שואלת מה קרה ומה אתם מתכוונים לעשות בנדון.

עליות ומורדות

ד"ר יוכי בן-נון, פסיכולוגית התפתחותית ורפואית בכירה בשירותי בריאות כללית, מקבלת פניות רבות של הורים המספרים כי לאחר שבועיים של גמילה מוצלחת, הילדים חזרו להרטיב. "לעתים ההורים היסטריים וחושבים שזהו סימן מדאיג ואולי אפילו חלילה פיגור. אני מעבירה את המסר הברור: גם אם ראינו לנגד עינינו את הבשלת התהליך ונראה לנו שהילד גמול, זה עדיין לא לגמרי מוטמע ובשל. זה תהליך הדרגתי. הילד אמנם הגיע לשלב שבו נראה שהוא גמול, אבל הוא עדיין לא עומד בו במאה אחוזי ביטחון, הוא זקוק לתרגול, עד שיעבור לאוטומט. זה כמו בנהיגה – אתה יודע כבר לנהוג ולשלוט בהגה, אבל ככל שאתה עושה יותר שיעורים ומתאמן יותר אתה שולט יותר, עד שאתה נוהג באוטומט ובאופן טבעי לך".

גיל ההתבגרות הראשון

רננה צימבליסטה, מנחת קבוצות הורים במכון אדלר, טוענת שאי אפשר להתעלם מהתזמון של הגמילה מחיתולים ושל שאר ההרגלים, כגון: חפצי מעבר, מוצצים ובקבוקים: "שלב הגמילה הוא בדיוק בשלב גיל ההתבגרות הראשון, כשהמשימה ההתפתחותית של הילד היא לגבש את הזהות העצמית והעצמאית שלו, חיפוש ה'מי אני'. זה מתבטא קודם כל בגוף – פעמים רבות בגיל הזה הילד מסרב להתקלח, לצחצח שיניים או להיגמל מחיתולים. זה גם נוגע בהחלטות מכיוון שהוא רוצה להביא לידי ביטוי את האני שלו, שהוא אחר משל ההורים. 'אני אומר לא – משמע אני קיים'. כשאני עושה הפוך או אומר לא, אני מרגיש שהאני שלי נוכח", היא מסבירה.
ממנו להיות גדול ועצמאי.

"אחרי שהפעוט גילה את היכולת הזו שלו", מסיברה צימבליסטה "והוא יודע שהוא מסוגל ללכת לבד לשירותים או להסתדר בלי מוצץ או בקבוק, הוא מרגיש שהוא יכול לחזור למה שהיה קודם. הוא רואה שהוא מסוגל, ומרשה לעצמו לעשות צעד אחורה. ידוע שאצל ילדים יש תקופות שבהן הם רוצים לחזור להיות קטנים יותר. זה קורה הרבה כשמצטרף אח קטן למשפחה, כשעובר על הילד משהו רגשי והוא רוצה להיות נזקק ותלותי, או כשהוא עסוק במשימות חברתיות אחרות ומתפספס לו. לא פעם זה קורה בגלל שהמוטיבציה והמשימתיות, המאפיינות את תקופת הגמילה האינטנסיבית שבתחילת התהליך, יורדות.

"פעמים רבות מה שעומד מאחורי רגרסיה היא האמירה הבלתי מילולית 'אני שולט בגופי ואני אחליט הכל'", מסכמת צימבליסטה. "כשילד בוחר באופן לא מודע לפספס, זו הצהרה בצורך בעצמאות ובהחלטות על עצמו. זה אופייני לגילים שלוש-ארבע. אין ספק שכשיש רגרסיות, יש אמירה".

אחריות של ההורים

"רגרסיה אחרי גמילה מחיתולים לא היתה מתרחשת לו היו מתחילים בתהליך הגמילה בגיל שנה וחצי", טוענת דפנה תייר, יועצת התפתחותית חינוכית ופסיכותרפיסטית, ומחברת הספר "היענות לצרכים – גמילה (מוקדמת) מחיתולים בגישה סמכותית מיטיבה". "ושלא יגידו שהילד לא בשל, מכיוון שאין ילד שאינו בשל. תינוקות נולדים בשלים לשלוט על הצרכים שלהם, ועם האימון הנכון זה קורה. בעיני, גיל שנתיים וחצי לגמילה הוא מאוחר מדי, וזה קורה היום בגיל הזה בגלל החיתולים החד-פעמיים. על סמך אותה טכנולוגיה קמו תיאוריות פסיכולוגיות הטוענות שפעוטות אינם בשלים עוד קודם, וזה לא נכון".

לטענתה, הגישה שלפיה יש "לזרום עם הילד", מוטעית. "אם מישהו צריך לזרום עם מישהו, זה הילד עם ההורים ולא להיפך", אומרת תייר. "כהורים אנחנו צריכים להוביל, להנהיג ולחנך. כמו שאנחנו קובעים עבור הילד הכל, כך גם נקבע עבורו את גמילה, מכיוון שזוהי החלטה חינוכית. יש לנו אחריות על הגמילה שלו ולא נצפה שזה יבוא ממנו. הורה סמכותי הוא אוהב, קשוב, חם, מכבד ורגיש, ועם זאת הוא שקובע את כללי המשחק. חשוב מאוד שההורה יהיה סמכותי ויציב את הגבולות. זה יתבטא גם בגמילה, שהיא תהליך למידה. אנחנו מלמדים ומאמנים את הילד לשלוט על הצרכים".

גם תייר חושבת שגרף הגמילה מחיתולים לא יכול להיות ישר אלא מזוגזג. "יהיו ימים מוצלחים, ופתאום יהיה יום מבאס שבו הילד כל הזמן מפספס. לעתים הרגרסיה קשורה לנסיבות, למשל כניסה לגן. הורה כבר קשוב לילד ומגיב נכון לאיתותיו – אם הוא עושה תנועה כזו, הוא בוודאי צריך לשירותים, ואם הוא מתנהג כך, הוא בוודאי מתאפק. בגן הדמויות חדשות וזרות לילד, הוא עדיין לא מכיר את הנוהל והכל חדש לו. לעתים הוא גם לא מוצא את השירותים. זוהי רגרסיה צפויה ונקודתית, ובסופו של דבר מתגברים עליה".

צריך לטפל ברגרסיה

תייר מייעצת לטפל ברגרסיה ולא לחכות שהיא תיעלם מעצמה: "אחת הטעויות הנפוצות ברגרסיה היא העלמת עין, עיגול פינות, אפשור, סלחנות, בתקווה שהרגרסיה תיעלם מאליה, ופעמים רבות הילד מפרש זאת כלגיטימציה להמשיך בהתנהגות הזו. ההורים כבר לא זוכרים מתי ואיך זה התחיל, והמצב מחמיר. ההורים צריכים להגיב ברגע הראשון שהם מזהים רגרסיה. לא להגיד 'לא נורא' ו'אין דבר'. התעלמות וסלחנות הן בעייתיות, מכיוון שכך הילד מבין שזה לא נורא. חשוב לומר לילד שחבל מאוד, שזה לא בסדר, שאנחנו לא מסכימים לזה ושזה לא מקובל, חד-משמעית. לא מענישים, אבל מבהירים את גבול ההתנהגות.

"ההורים צריכים להיות ערניים יותר, לא רק באותו יום אלא גם בימים שאחר כך, כדי לא לתת לזה לקרות שוב. על ההורים להזכיר לילד, לקחת אותו לשירותים ולהגיד לו: 'אני לא רוצה שיקרה שוב כמו אתמול'. לא להחליק את זה. זו הצבת גבולות לילד, כי יודעים שהוא יכול. אין מקום לסלחנות ולרחמנות. גם לא לכעס ולענישה. יש מקום לסמכות, להצבת גבולות. מניסיוני, כל הבעיות הפיזיולוגיות שעליהן מדברים הן בבחינת בטל בשישים. חשוב לטפל ברגרסיה לאלתר".

טיפים לגמילה יצירתית

לשבת-לקום: הורים וילדים מחזיקים ידיים במעגל. מניחים את הסיר על הרצפה, מתחילים לשיר ולהסתובב "עוגה, עוגה, עוגה, במעגל נחוגה…". כשמגיעים ל"לשבת" – מתיישבים על הסיר, קמים שוב, וממשיכים להסתובב ולשיר. המשחק משעשע ומתרגל ישיבה על הסיר בעיקר לילדים שנרתעים מהסיר (או מהאסלה).

משחק הכיסאות: הכינו מראש סירים כמספר הילדים (אפשר להזמין חברים). שמים מוזיקה או מנגנים, ואומרים לילדים להתרוצץ ולרקוד לפי הצלילים. ברגע שעוצרים את המוזיקה – על הילדים לרוץ ולהתיישב על הסיר.

מדליה לילד הגדול: אין דבר יותר מרגש לילד מאשר להכין לבד את המדליה שלו, המסמלת שלב התבגרות שהוא חווה. לוקחים בריסטול ומסמנים עליו עיגול (אפשר בעזרת כוס), גוזרים את העיגול, עושים חור בקצה העליון שלו בעזרת מחורר, כותבים עליו "אני בלי חיתול" או "אני כבר ילד גדול" או "כל הכבוד לאיתי", ונותנים לילד לקשט. אפשר להוסיף גם תמונה של הילד. משחילים את החוט בחור ותולים בגאווה על צווארו של הילד.

טבלת הצלחה: לוקחים בריסטול, משרטטים עליו טבלה, כותבים כותרת "טבלת הגמילה של יואב" ונותנים לילד לקשט. תולים את הבריסטול, ובכל פעם שהילד משתמש בסיר, שהחיתול או התחתונים יבשים או שהוא מבקש ללכת לשירותים – מדביקים באחת הקוביות שבטבלה מדבקה. מחליטים למשל שעל כל חמש מדבקות הוא יקבל פרס קטן.