שקט בבקשה

לפני חודשיים הייתי בהופעה של רולינג סטונז בפארק הירקון. מיק ג'אגר הטריף את הקהל, התחנף בעברית, שימח בענק. ידעתי שאחרי ההופעה הזו צפויות לי עוד הופעות מופלאות של מוזיקאים מעולים שאמורים לנחות פה. אני זוכרת שעמדתי על הדשא, נפעמת מהאנרגיות, שמחה כמו ילדה, וחשבתי לעצמי: סוף סוף קיץ נורמלי. סתם קיץ נורמלי ככל העמים. דשא, בירה, אנשים שמחים. נמלאתי אסירות תודה גדולה לשוקי וייס ולחיים.

ועכשיו.

חודשיים עברו מאז ההופעה ההיא. 25 יום בספירת המילואים המשפחתית. כמעט חודש מהאזעקה הראשונה שהביאה איתה גם צו 8. מאז בן הזוג על גבול הרצועה. מגיח מדי כמה ימים לכמה שעות קצרות מדי. בהיעדרו ניצלתי כבר כל בייביסטר אפשרי כמה פעמים – הסבים, השכנה, החברים, האחים.

הילדים בחרדת נטישה. בכל פעם שמישהו עוזב את החדר התינוק מתחיל לבכות. כך גם בכל פעם שהוא רואה את אביו במדים. הגדול מתעצבן מכל שטות. "תעזרי לי להירגע!", הוא צורח עליי, אבל גם אני את עצמי מתקשה להרגיע.

האוטו הולאם. הבן זוג נוסע בו הלוך וחזור אל המילואים. מדי פעם אני מציצה לתוכו ומבין חרכי האבק רואה ערמות של פיצוחים, שאריות פלנלית, ריחות של גברים זרים ומאובקים.

בימים אני שוקעת בטירוף היומיום: בעבודה, בילדים, בג'ינגול האינסופי של לדאוג שמישהו ייקח אותם מהגן, יחזיר אותם מהחברים וכו'. הימים האלה מילאו אותי בהערכה אינסופית לחד הוריות עם שני ילדים. איך אתן עושות את זה? איך אתן שומרות על שפיותכן? אם יש מסקנה אחת חותכת מהמלחמה הזו היא שלכל אישה שמגדלת שני ילדים לבדה מגיע לקבל את פרס ישראל אוטומטית בחדר הלידה.

בלילות אני נשאבת לערוצים הפתוחים. התמונות ממלאות אותי עצב, חרדה וגעגועים. כדי לקבל פרופורציה אני אומרת לעצמי: לנשים בעזה קשה יותר. זה לא עוזר לי. רק מבאס יותר.

אני רוצה לכתוב משהו בפייסבוק על הכאב והסבל שהציף את האזור שלנו. ישראלים ופלסטינים – חפים מפשע משני הצדדים – לא מפסיקים להיפגע. כל כך הרבה ילדים משני הצדדים אוספים עכשיו טראומות למאגר האישי שלהם.

אני יודעת שכל גילוי של חמלה וכאב כלפי הצד השני רק יביא עליי שנאה וזעם, וזה עוד יותר מעציב אותי: האם להיות ישראלים זה אומר שאנחנו כבר לא בני אדם? שאין לנו יכולת לראות את הכאב של אחרים רק מפני שהם מהצד השני של הגבול? רק מפני שהגורל גרם להם להיוולד בזמן מסוים במקום מסוים? ואיזו נחמה בכל זאת מתגנבת לי ללב: לא יפחידו אותי מספיק בשביל לקחת ממני את האנושיות. לא יצליחו להכחיד את היכולת שלי להזדהות, להסתכל על המצב ולראות סיטואציה מורכבת, להיות מסוגלת להיות גם בעדנו, הישראלים, ויחד עם זה גם לכאוב את כאבם של החלשים – גם כשהם מעבר לגבול. מתברר שאני עדיין בת אדם. הישג לא רע בימים חשוכים כאלה.

ונדמה לי שגם העובדה שעשינו עוד גיליון רגיל של "את" עיתון היא הישג. איך בתוך שגרת המילואים, בתוך המועקה הקבועה הזו שחונקת את הגרון בימים האלה, הצלחנו כולנו להתנתק ולעשות גיליון חיובי (ברובו) ויפה, עם תמונות משמחות והפקות מושקעות ושיחות על עיצוב, אסתטיקה ואפילו על סוכריות ג'לי. איך גם בתוך ערמות הכאב הצלחנו לשמור על נורמליות. שרק תמשיך, אמן.