תוציאי את זה

סבתא שלי לא נהגה להתרשם מהעצמאות הכלכלית שלה זכיתי בתחילת שנות ה־20 לחיי. כמעט כל שיחה שבה חיפשתי צבירת נקודות הובילה את פניה, במקום לחיוך המרוצה שחיפשתי, אל התכרכמות מודאגת: "אבל את חוסכת קצת כסף בצד, כן?".

"די, נו. אף אחד לא יכול לדעת איך יראה העתיד, אבל אני תמיד אסתדר. למה שלא יהיו לי בינתיים רהיטים יפים או את הנעליים שאני רוצה?".

אבל המבט שלה לא היה מתרצה אלא התנתק ממני ונדד עשור קדימה, לשלב שבו ארצה לרכוש דירה או לגדל ילד ברווחה. המוח שלה, כמו של נשים רבות אחרות, תובנת לראות בהכנסה הכלכלית אמצעי להשקעה במשפחה ולא דרך להגשים מאוויים אישיים. יש לך כסף לקנות אוטו חדש? נחמד מאוד באמת, אבל אוטו מתכלה. תחסכי לארבעה קירות, למימון האוניברסיטה של הילד, לניתוח אם חס וחלילה תצטרכי. היום האפור שאליו צריך לחסוך הוא לא היום שבו תרצי נעליים חדשות ולא יהיה לך מאיפה לממן אותן, אלא היום שבו תגלי שאין לך את הסכום הדרוש למימון תואר ראשון לבנך.

האמירה האחרונה איננה פרי ראייתי האישית: בכנס השביעי לאוריינות פיננסית בשיקגו תיאר אחד מבכירי ויזה את הלחצים שמופעלים על נשים. בין שהן בכירות בחברות הייטק ובין שהן תופרות דלות בדרום אמריקה, הן מעדיפות את ההשקעה הכספית במשפחה על פני כל דבר אחר, אפילו על חשבון השקעה בפנסיה שלהן. סבתא שלי בסך הכל ענתה על ההגדרה של "אישה אחראית" במושגים התרבותיים שלא ממש השתנו לאורך ההיסטוריה.

יכול להיות שההתנגדות שלי לגישת ה"שימי את עתיד המשפחה לפני שלך" נבעה לא רק מהתחושה שהיא טועה, אלא גם מהחרדה שהיא צודקת. אחת הסיבות שבגללן לא הבאתי ילדים לעולם עד כה היא החשש שמא אמצא את עצמי כמו כל כך הרבה נשים אחרות שראיתי סביבי: מוטרדת מהקושי לפרנס ילד במצב של חוסר ביטחון כלכלי, מההבנה שהשאלה לא תהיה "לקנות את החולצה הזו כבר עכשיו או לחכות לסוף עונה", אלא "אורתודנט או שיהיה לו חיוך שרק אני אצליח לראות בו קסם?". אבל קיימת גם החרדה שהדאגה הזו תהיה רק שלי, שאהיה בודדה בה, גם אם יהיה לי בן זוג.

לכן התפלאתי לראות בכותרות את הניסוח המופתע בדבר מחקר חדש, שלפיו נשים נוטות לפקח יותר מגברים על הוצאות הכספים בבית. הכותרות בנוסח "תתפלא: נשים מחליטות מה עושים עם הכסף" כמו התעלמו מהעובדה שלפי המחקר נשים דווקא לא החליטו מה עושים עם הכסף. בואו נדייק: הן ישבו כשומר הסף של הקופה בניסיון לוודא שהכסף מושקע במשפחה ולא בנטילת סיכונים בהשקעות שעלולות ליפול. 83 אחוז מהנשאלות דיווחו שהן אלה שמשגיחות על ההוצאות. אם כבר להיות מופתעות ממשהו, גבירותיי, אז דווקא מהמעורבות ההולכת וגוברת של גברים במתרחש בכלכלת הבית: 78 אחוז מהם העידו שעינם פקוחה על המתרחש בחשבון הבנק המשפחתי.

זה לא מנע מהתגובות ללכת אל קלאסיקת "האישה הבזבזנית", "שתלטנית", "סחטנית". את הטוקבקיסט המחונך להאמין שכל שקל שנופל בידיה של אישה הולך לנעליים לא תבלבלו עם עובדות. עובדה אחת שלא צוינה במחקר זה והתבררה במחקר שערכה גאלופ היא שגברים מוציאים בכל חודש 11 דולר בממוצע יותר מנשים. אם נצא מנקודת הנחה שנשים מוכוונות להוציא את הכסף על הבית יותר מגברים, הרי שאותם 11 דולר כנראה לא הלכו על שדרוג החיתולים של הילד.

אז על מה הם כן מוציאים? מכר שמוכר סמארטפונים תיאר לי לאחרונה את ההתרגשות לרגל השקת אייפון 6: "כמעט כל הפונים הם גברים. הם לא מתעניינים בביצועים של המכשיר החדש, כי רובם לא מבינים אפילו מה ההבדל בינו לבין הקודם או מבינים שאין הרבה הבדל בינו לבין הקודם. הם רוצים את המכשיר כדי להניח אותו בישיבה עסקית על השולחן ולעשות רושם עם הצעצוע החדש".

לילד שלו, אגב, הוא נתן מכשיר לואו־טקי ישן, "כי הוא לא מבין בשביל מה צריך מכשיר חדש". ניכר היה שהוא מאוכזב מההצטנעות של הבן, אף שלפי קנה המידה של אמו הפגין הילד בן ה־9 רציונליות גדולה יותר מאביו.

מתבקש שאני אמחה עכשיו על רכישת דאווין ב־3,800 שקל, אבל תכלס האינפנטילים צודקים: יוקרה מייצרת עוד הכנסות. ככה זה היה תמיד בעולם הגברי, בדיוק כשם שילדים מוצלחים שהשקעת בהם כל שקל נחשבים להצלחה של האימא ומקנים לה נקודות זכות. הילדים אולי מסבים אושר ארוך טווח, אבל כבר היה מי שאמר: "מי שטוען שכסף לא יכול לקנות לך אושר פשוט לא השקיע אותו נכון".