שלוש בראש אחד

מבחינה מסחרית פרויקט הרובע ביפו נחשב לפיל לבן. רק היום, שנים אחרי שהוקם, בשל עסקים כמו חנות העיצוב הישראלי סאגה וגלריה חדשה של בית המכירות הפומביות תירוש, הוא מתחיל לקבל אופי והתייחסות. המעצב אלון רזגור קיבל לידיו חללים ריקים שפונים לרחוב והיו אמורים לשמש כחנויות, והפך אותם לדירות אירוח.

חמסות בחיתוך CNC הן מוטיב שחוזר על עצמו בשלוש הדירות כחלק מקונספט עיצובי מגובש.

"זו פעם ראשונה בחיי שבה אני מעצב חללים", הוא מספר. "עיצבתי הרבה תערוכות ועיצבתי את הסטודיו שלי, אבל אף פעם לא לקחתי פרויקט של עיצוב פנים. הבעלים ראו את הסטודיו שלי, שהתפרסם ב'נישה' ואהבו אותו מאוד. עשיתי להם פרויקט של חדר שינה בבית החדש, ואז הצעתי להם להפוך את החללים ליחידות אירוח. הם רצו לעשות איתם משהו אבל לא ידעו מה וביקשו הצעה". נקודת המוצא שלו הייתה טוטאלית, כלומר עיצוב החללים מהפרט הראשון ועד האחרון. הדרך שבה קיבל השראה מהחללים מעניינת: "אני מתיישב בחלל שעות, נושם אותו ופתאום רואה את האנשים זזים. ברור לי איפה יהיה מה ואיזו נוחות שימוש הייתי רוצה להעניק. מצד אחד מעצב מייצר דיאלוג שבו הוא משפיע על דרך ההתנהלות של האדם בחלל ויש בכך עוצמה. מצד שני זו סיטואציה שמייצרת המון אחריות".

רזגור גייס את ניסיונו בתחום העיצוב התעשייתי, ותוך כדי העבודה על הפרויקט פיתח ליין חדש של ריהוט וגופי תאורה.

חספוס טבעי

בשלב ראשון נקבע שהחללים יהפכו לשלוש דירות: שתיים קטנות ואחת גדולה, המיועדת לארבעה מבוגרים. בכולן יש אזור שינה, חדר רחצה ושירותים, מטבחון וסלון. כדי לשמור על המראה היפואי המחוספס נשמרו קירות הבטון כמעט כמות שהם, כולל החורים המאפיינים את מרקם החומר. הצינורות העוברים בין שתי היחידות הקטנות נאטמו בידיות קרמיקה מצוירות ודמויות כפתור – פתרון יצירתי שרזגור מצא בשוק הפשפשים. "היה לי חשוב לא להסתיר את המקום אלא לעבוד איתו. הידיות מדגישות את הקיר ומספרות את הסיפור שלו". התקרות נותרו חשופות, והן מרושתות בתעלות מיזוג ובצנרת לכיבוי שריפות. הצנרת צבועה אדום ונראית כאלמנט דקורטיבי. עובדת היותה גלויה לעין נטועה בתקנות מבניות שנוצלו לטובת העיצוב. "הכול התחיל באילוצים. לפי החוק אנחנו מחויבים להשאיר את הספרינקלרים גלויים. התחלתי לבדוק איך לעבד את זה והחלטתי להשאיר גם את תעלות המזגן חשופות. הצנרת האדומה הובילה להבנה שאני לא הולך לפנפן את המקום, אלא להשאיר אותו מחוספס".

קירות הבטון הם רקע טבעי לאמנות רחוב. רזגור גייס אמנים שזהו תחום התמחותם וגם צייר בעצמו

לחיפויים נבחרו שלושה חומרים: אריחי קרמיקה לבנים ומשושים המשמשים גם לחיפוי חלק מהקירות, בטון שטופל ונצבע אך עדיין שומר על אופיו המקורי, ודק אורן שעבר טיפול כדי שייראה משומש. "אני רוצה שהאורחים ירגישו שאין לחץ. זה לא שהם נכנסים לבית בהולנד וצריך לחלוץ נעליים. בישראל לא חולצים נעליים בכניסה לבית כי יש אבק וצריך להתמודד איתו. אי אפשר להדביק פרקט במיליון דולר כשיושבים על כביש מאובק ליד הים", מנמק רזגור. לשיטתו החומרים הפשוטים לכאורה אינם מעידים על ניסיון לחסוך ולחפף. להפך: ההקפדה על גימור, מורכבת ככל שתהיה בשביל אנשי המקצוע, היא המעניקה לחלל את המראה המעוצב והאיכותי. "המפגש בין הרצפה לדק מייצר התעסקות אמנותית מאוד, שלא קל לייצר. צריך לחתוך את העץ באופן מדויק ולמלא. לא נלחמתי על הברגים. דאגתי שהמרווחים ביניהם יהיו אחידים אבל אין לי בעיה עם זה שרואים אותם". אותה תשומת לב הוקדשה לניתוק הדירות מהרחוב הרועש באמצעות זכוכית מבודדת. "היכולת לנתק את החלל מהרחוב הייתה חשובה לי מאוד. בדלת ובוויטרינה ירדנו לפרטים מדויקים מאוד. בחרנו פלטת זכוכית שמופרדת באוויר ואחריה שכבה נוספת של דאבל גלייזינג".

תשומת הלב מגיעה עד לידיות הארונות שרזגור עיצב בעצמו

חוויה מקומית

עיצוב הדירות איננו אחיד. בראש ובראשונה פלטות הגוונים שונות. את ההשראה לפלטות שאב רזגור מהנוף היפואי והישראלי. לדירה הראשונה נבחרו גוני אור יום, שבאים לידי ביטוי בעיקר ביחידות אחסון באזור השינה. היחידות, שונות במידותיהן, נבנו בנישות בקיר. רזגור תכנן דלתות א־סימטריות, שהופכות את הרהיטים למעין יצירות אמנות בגוני צהוב־כתום. המיטה ניצבת על במה מוגבהת מאותו דק אורן על מנת ליצור הנמכה של החלל ותחושת אינטימיות. הדירה השנייה עוצבה בגוונים אורבניים: ירוק צורב באזור השינה וסגול בחדר האירוח, צבע אורבני מחוספס שמשקף לדעת רזגור את האדריכלות בתל אביב. הדירה השלישית נצבעה בגוני בין ערביים: "היא גדולה יותר וצריכה להכיל יותר אנשים, ובמקרה כזה הדינמיקה ביניהם כבר מייצרת משהו. לכן חיפשתי גוונים שייצרו שקט ורוגע".

גוני אור השמש באים לידי ביטוי בדלתות הארונות ובמסגרת המראה. אזור המיטה הוגבה כדי ליצור תחושה אינטימית

הצבעוניות מעניקה, כאמור, לכל דירה אופי שונה, אך כמה אלמנטים יוצרים בכל זאת אמירה סגנונית אחידה. אחידות זו מתחילה בשימוש באותם חומרים ונמשכת אל פריטים שרזגור עיצב בעצמו: שולחנות כתיבה זהים, גוף תאורה הצמוד לקיר בצורת טבעות, חמסות בחיתוך CNC שמופיעות במקום שונה בכל דירה, וספות ומיטות בעלות רגליים בצורת קשתות. הפרט האחרון שאוב מהאדריכלות התל אביבית־יפואית. "הארקדות קיימות ביפו ובארץ בכלל. בעבר הן היו מקובלות מאוד, אך הפסיקו לבנות אותן לאחר שבשנות ה־20 של המאה הקודמת תכנן גדס את תל אביב כעיר גנים אנגלית. יכולתי להעמיד פה כורסה שעבדו עליה חודשים, אבל תייר שמגיע ליפו צריך לחוות אותה ולא את נטורה או נטוצי. ביפו ישבו עם כרית על הרצפה". בכל אחת מהדירות נמצא פריט מנירוסטה מחוררת – שנדלייר או קערת פירות. זהו פרויקט ישן של רזגור שנטוע בעברו האישי, זיכרון לאמו, שנהגה לתפור בעזרת גזרות ממגזין בורדה. יריעות הנירוסטה המחוררות מקופלות כל פעם בצורה אחרת, באופן שהופך את החומר ליצירת אמנות ורסטילית.

יפו האורבנית המודרנית משתקפת בין היתר באמנות הרחוב ובריהוט, שחלקו מיד שנייה. צילום בועז לביא

אתגר העיצוב הכולל הגיע עד לידיות הארונות והמגירות, שעוצבו בצורת הסימן +. כאן נכנס לשימוש הניסיון שרזגור צבר כמעצב תעשייתי. "זה נראה כמו פרויקט קטן, אבל למעשה הוא מורכב מאוד", הוא מסביר. "מלבד נוחות השימוש מישהו צריך לייצר את הידית ולהרכיב אותה, והייתי צריך להיות אנליסט לשלושה גורמים שונים – המשתמש הסופי, היצרן והמרכיב". המורכבות לא הרתיעה אותו ואפילו דרבנה אותו, ומבלי משים סייעה לו לפתח ליין שלם של ארונות, שולחנות עבודה וגופי תאורה. פריטים אחרים נאספו על ידו בשל נטייתו לאספנות כפייתית (הוא מודה בכך בחיוך) גוף תאורה תלוי הורכב מאהיל ישן ששופץ ונתלה, והתמונות שהוא מצא ברחוב. "אין פה אף לא תמונה קנויה אחת. את כולן מצאתי ברחובות. אני אספן תמונות זרוקות ולפעמים קצת 'עוזר' להן עם צבע". פרט נוסף שמחבר את הדירות ובה בעת מייחד כל אחת מהן הוא ציורי קיר בסגנון אמנות רחוב. "פרסמתי בפייסבוק שאני מחפש יוצרים וקיבלתי המון הצעות. בחרתי אמנים תל אביבים צעירים, הבאתי אותם לחלל וביקשתי שיעשו סקיצות עבור המקום".

האיכות מתבטאת בפרטים הקטנים – במקרה זה "קו התפר" שבין קורות העץ לאריחים המשושים

דירות הנופש מיועדות לשדר לתיירים שיגורו בהן את האווירה של יפו החדשה, הצעירה והאקלקטית. חומרי הגלם הפשוטים למראה חוברים לצבעוניות תוססת, ותשומת הלב לגימור, לסטיילינג ולפרטים הקטנים מעניקה לחללים אופי מוקפד בעל ניחוח אישי. "אני אוהב מדי פעם חדרי מלון מפנקים אבל מעדיף דירות אירוח שמספרות את הסיפור המקומי. אני לא הולך לדירות אירוח שמחקות את חוויית חדרי המלון. הדירות נראות 'לייט' – יש בהן משהו לא מעיק וטביעת אצבע ברורה, שאם אנחנו יודעים להפוך אותה למשהו נכון – כמו באוכל הישראלי – היא נפלאה. החספוס הזה נכון למקום שבו אנחנו חיים".

אדריכל אלון רזגור, צילום בועז לביא, פרויקט אירוח ביפו

על קצה המזלג עם אלון רזגור

אני מאמין אני מחפש את העיצוב המקומי שיתכתב עם הבינלאומיות ועם העולם הגלובלי ושיראה מה המקום הזה מייצר באופן אחר – בקו, בצבע ובצורה.

גישת עיצוב להשתמש בפלטת הצבעים הישראלית החמה והחרוכה. להבין שאבק הוא חלק מהחיים שלנו ושהמדבר אמנם מביא איתו אבק אבל גם המון דברים יפים.

טיפ עיצוב מה שהופך בית למעוצב הוא נקודת המפגש בין חומר לחומר: איך פוגשת קרמיקה בעץ, מתכת בעץ ואיך נפגש קיר עם ארון.

לא כדאי צריך לדעת איפה לעצור ולא להעמיס. כל צבע, מרקם וחומר צריכים מקום לנשום.