חומר קריאה

Janet Cardiff and George Bures Miller

"The House of Books Has No Windows", שנת 2008, הצבה הכוללת כ־5,000 ספרים, 294X202X209 ס"מ, באדיבות אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים

שני האמנים הקנדים המובילים ג'אנט קארדיף וג'ורג' מילר יצרו מבנה צבעוני מספרים – בית של מילים וסיפורים שהוא מאגר של אזכורים לתרבות המערבית בכלל ולספרות אנגלית בפרט. המבנה עשוי ספרים בלבד, שכבה אחר שכבה של זמן, היסטוריה, זיכרונות, רעיונות, עובדות ובדיות. ספרים וסיפורים היו מאז ומתמיד מקור השראה עבור קארדיף, וכאן הם הופכים לבסיס הפיזי של העבודה. בעידן הדיגיטלי שבו נדחקו הספרים ממעמדם כמקור המרכזי לידע, בית הספרים של קארדיף ומילר מתפקד כסוג של קפסולת זמן, כמקדש המשמר את כוחה של המילה הכתובה או אולי כמצבה או כמאוזוליאום. לעומת עבודות אחרות של צמד האמנים, הכוללות סאונד, במקרה הזה המבקרים מוזמנים להיכנס אל חללו החשוך והדומם של המבנה, ולהשתמש בכוח דמיונם בלבד – בדיוק כמו בחוויית הקריאה – כדי "לשמוע" את אינספור קולות המספרים המוטמעים במבנה. שם העבודה מתייחס לכוחם של ספרים לפתוח צוהר אל עולמות רחוקים, לחדור מבעד לקירות החוסמים, לפתוח אינספור אפשרויות ולנדוד בין עבר, הווה ועתיד.

"The House of Books Has No Windows" של ג'נט קרדיף וג'ורג' בורס מילר | צילום: Elizabeth McClean

אסף אבוטבול

"Air", שנת 2015, איור דיגיטלי, 30X20 ס"מ

בשנים האחרונות אסף אבוטבול מרבה לייצר איורים דיגיטליים ועבודות אנימציה באמצעות תוכנות מחשב. לעומת הטכנולוגיה הדיגיטלית שבה הוא משתמש, חלק מן העבודות מתקיימות בתוך מה שנראה כדפי ספרים ישנים, ולמרות המראה המעוצב והמלוטש, רוחות של היסטוריה נושבות בעבודותיו. כך הוא משלב הווה ועבר, טכנולוגיה חדישה ומה שנראה כעולם הולך ונעלם. הספר, המשמש כמצע טבעי להכלת מידע, מרוקן ממילים ומידע והופך בעבודותיו למרחב ארכיטקטוני או לחלל תצוגה שבו משתלבים סמלים ואייקונים תרבותיים. בעבודה Air, למשל, התייחס אבוטבול לכפולת עמודיו הריקים של ספר כאל חלל שבו הוצבו מאוורר תקרה וכיסא מעוצב – אייקונים של עיצוב מערבי המרהטים חדר וירטואלי המתקיים בין דפיו של ספר ישן. כך הוא כורך יחד ייצוגים ורבדים שונים של תרבות, של עיצוב ושל טכנולוגיה, ומרמז על מעמדו המשתנה של הספר ושל ייצוגי תרבות גבוהה נוספים בעידן טכנולוגי ודיגיטלי.

"Air" של אסף אבוטבול

הילה לביב

"ספר ליום גשום", 2014, קולאז׳, 14X22 ס"מ

עבודותיה העדינות של הילה לביב נוצרו בהשראת ספר מלאכת יד לילדים שנכתב על ידי אמה של סבתה. הספר יצא לאור בשנת 1917 בשוודיה, ויש בו 11 פרקים של הוראות להכנת עבודות יד בטכניקות שונות. עבודותיה של לביב מטפלות בכל פרק בטכניקות של קולאז' ושל אנימציית סטופ מושן. היא עוקבת אחר ההוראות בכל פרק ומבצעת אותן, משלבת מלאכת יד מסורתית ועבודת אמנות, מייצרת קולאז'ים מעודנים ומופשטים המבוססים על הטקסט הכתוב ומקימים אותו לחיים. בעבודה זו, אחת מסדרת העבודות המתייחסות לפרק קיפול הנייר בספר, יצרה לביב קולאז' המשלב את סריקות דפי הספר המקוריים וקיפולי נייר בהשראת ההוראות המדוקדקות הניתנות בו. בעבודת אנימציית סטופ מושן המלווה את הקולאז'ים היא מתייחסת לרצף ההוראות הניתנות בספר לפני תחילת מלאכת הקיפול, והופכת אותן לרצף של אזהרות והוראות שנשמעות כהמלצות לחיים נכונים יותר או כרצף של פקודות חינוכיות. כך היא מתייחסת אל המסגרת החינוכית שבה גדלה, שהצמיחה בה את האהבה לחומר ולמלאכת היד ותרמה להפיכתה לאמנית, אך בו בזמן מנסחת שאלות על החינוך הנוקשה והקפדני המשתקף מן הספר.

"ספר ליום גשום" של הילה לביב

דורית גודארד

"עמיחי", 2015, אנימציית סטופ מושן, 58 שניות, הקרנה מחזורית

דורית גודארד מעידה על עצמה כי במשך שנים היא אוספת ספרים ודברי דפוס ישנים שמצאה באקראי: ספרים שסיכוייהם להיקרא קטן או שהושלכו אל הזבל. אלו הופכים לחומרי גלם בעבודותיה מלאות ההומור. היא פוצעת או משחיתה את גוף הספר, גודעת את הספרים בגיליוטינת בית דפוס, נועצת בהם מסמרים, פוערת בהם חורים, מוחקת מילים ומוסיפה אחרות, מנתקת אותם מקיומם המסורתי ומעניקה להם קיום חדש כעבודת אמנות. מהות הפעולה שהיא מבצעת נובעת ממטענו התרבותי של כל ספר: בעבודה "עמיחי", למשל, הטביעה על דפי ספר שירים של יהודה עמיחי חותמות של המילים "תשאפי" ו"תנשפי" לסירוגין. עבודת וידיאו בטכניקת סטופ מושן מדגימה דפדוף אינסופי בספר, ומייצרת אנלוגיה בין פעולת הדפדוף בספר השירה למהלך ולקצב הנשימה. בכל עבודותיה של גודארד בולט געגוע אל עולם הולך ונעלם. לא זו בלבד שהספרים נאספו רגע לפני שהושלכו לפח, אלא שהפעולה המבוצעת בהם גוזרת עליהם כליה. מצד אחד הידיים שבות לדפדף בספר, לחשוף את דפיו ואת שיריו אל אוויר העולם, ומצד שני הוטבעו בו מילים אחרות הדוחקות את מילות השירים תחתיהן ומשחיתות אותו.

"עמיחי" של דורית גודארד

"עמיחי" של דורית גודארד

מורן שוב

"העולם הוא עגול", 2012, הזרקת דיו על נייר ארכיבי, 21X29 ס"מ, מתוך הסדרה "טופוגרפיות בספרים ובמחברות"

בשנים האחרונות מורן שוב עובדת עם ספרים כמצע לטופוגרפיות ולנופים. היא מעידה כי היא מתערבת בספרים באופן פיזי שמושפע מן החפץ, מהנייר, מהצבעוניות, מהעימוד, מהדימויים על העמוד, מהיושן, מהריח, מהכריכה. עמודי הספר, המתפקדים כמצע שטוח לטקסט ולדימויים, הופכים בעבודותיה לנופי תלת ממד שאותם היא מצלמת. "זה מה שאני עושה עם ספרים כשאינני עורכת אותם, כשאינני צריכה להקפיד על כל מילה פסיק ורווח" היא כותבת. "אז אני נותנת להם להוביל, מקפידה רק ללכת עם טבע הדְּבָרִים. כשאני עובדת עם ספר כגוף ולא כטקסט, אני כמו משיטה אותו בעולם, נותנת לו לומר הכל מבלי לומר מילה…". התצלום "העולם הוא עגול" מתעד חיתוכי נייר שביצעה בספר "הנודעים ביותר שבזני הכלבים" מתוך אנציקלופדיית מכלל לנוער בהוצאת יבנה משנת 1956. שם העבודה מתייחס בהומור הפיוטי האופייני לה לדפי הספר שמהם צומח "עולם ומלואו", פיזית ומטפורית.

"העולם הוא עגול" של מורן שוב

יאיר ברק

"Carte Blanche", שנת , 2008, הזרקת דיו על נייר ארכיבי, 50X70 ס"מ

עבודותיו של יאיר ברק משלבות צילום ישיר ותצלומים מטופלים העוברים תהליכי שיבוש ומחיקה, ומעלות שאלות בנוגע להיסטוריה, לתרבות המערבית ולייצוגיהן, למנגנוני כוח שונים ולמדיום הצילום. צילומיו מצטיינים באלגנטיות נקייה ומוקפדת, והטיפול במטענים ההיסטוריים והתרבותיים נחשף בהם רק במבט שני. "קארט בלאנש" הוא ביטוי צרפתי במקורו, המתאר התחייבות למשהו כללי, המחאה פתוחה, מתן מרחב תמרון וחופש פעולה שתוצאותיו אינן ידועות מראש. בעבודה הנושאת שם זה סרק ברק ספר היסטוריה של הטבע, רוקן את תוכנו של הספר ועקר את דפיו, ומחק את היסטוריית ההשאלה מכרטיס הקורא שלו בספרייה. הספר הקונקרטי הופך תחת ידיו לייצוג תרבותי גנרי, וכרטיס הספרייה שלו רוקן מתוכן. כך הופך הספר למבנה ריק, שלד שהיסטוריית הקריאה שלו וזיכרון הידיים שדפדפו בו במשך השנים נמחו כלא היו.

"Carte Blanche" של יאיר ברק

אמנון וולמן

מתוך הסדרה "ספרי סאונד – ארכיטקטורה", 2014, טכניקה מעורבת (מתוך התערוכה "קומפוזיציה לשתי קומות ומסדרון", המרכז לאמנות דיגיטלית, חולון. נעילה: 25 ביוני)

אמנון וולמן הוא אמן סאונד, מלחין ופרופ' לקומפוזיציה ולמוסיקה אלקטרונית הפעיל משנות ה־80, ויוצר מגוון רחב של יצירות מוסיקליות לאנסמבלים ולסולנים, לצד יצירות מחשב, מיצבים ומיצגים. תערוכת היחיד שלו "קומפוזיציה לשתי קומות ומסדרון" מוצגת בימים אלה במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, ונוצרה במיוחד עבורו "כיצירה אחת המתרחשת בו זמנית באופן לא לינארי בכל המרחב האקוסטי של המרכז", כותבת ליאורה בלפורד, אוצרת התערוכה. וולמן מרבה לבחון בעבודותיו מנגנוני כוח ואינפורמציה של זמן. בסדרה " ספרי סאונד – ארכיטקטורה" הציב וולמן ספרי ארכיטקטורה ואמנות על רמקול, ויצר בהם חורים שהסאונד עובר דרכם. הפסקול, המורכב מהקלטות הטקסטים שבספר ומפרשנויות אישיות של האמן, משתנה בעת הדפדוף (הודות לחיתוכים שיצר בספר), ומציף בעיקר את מה שאינו קיים בנרטיב הכתוב, "את מה שלא נכנס לקאנון התרבותי, את מה שאסור או אינו חשוב דיו בעיניהם של מתעדי ה'אמת' ההיסטורית" כותבת בלפורד. ספריו של וולמן אינטימיים, וקולם המוחלש מבקש בלחש את קרבתו של המאזין, את מגעו, את תשומת לבו.

מתוך הסדרה "ספרי סאונד – ארכיטקטורה" | צילום: טוני הפקנשייד

ענבל נסים

מתוך הסדרה "ספרים פתוחים", 2013, שמן על בד (מתוך התערוכה "שמירות", מרכז ההנצחה, טבעון. נעילה: אמצע יולי)

סדרת ציורי הספרים הפתוחים של ענבל נסים נתלתה כמיצב ציורי בחלל תערוכתה "שמירות", המוצגת בימים אלה בגלריה של מרכז ההנצחה בטבעון. הציורים מציגים ספרי אמנות פתוחים במצבים שונים – פתוחים לרווחה, במהלך דפדוף או לקראת סגירה – ובהם תצלומים של כדים, קערות וכלי חרס קדומים – כלי הכלה עתיקים, איתנים ושבריריים כאחד, מכילי מים או סוד. הספרים המצוירים מנותקים מסביבתם. אלה הם ספרי אמנות מהודרים המעידים על מעמדם או על טעמם המעודן של בעליהם, חפצי נוי שנועדו לענג את העין בדיוק כמו הכדים המצולמים בהם. גם הספרים וגם הכדים העתיקים מקושרים לארכיאולוגיה ולהיסטוריה של האמנות – חפצים שבריריים שהם ערש התרבות האנושית, שרידים מתכלים של עולם הולך ונעלם. המהלך הציורי של נסים כולל כמה רבדים: ציורי השמן מתעדים ספרים, ובהם תצלומים המתעדים כלים עתיקים, שהם עצמם מצע לציורים ולעיטורים. כך מתאחדים פני השטח של הציור עם פני השטח של הספרים ושל הכדים המעוטרים, ושכבות של צבע ושל תיעוד היסטורי נמהלות אלה באלה.

"ספרים פתוחים" של ענבל נסים | צילום: איל פנקס

Doug Beube

"City", בין השנים 1990־1996, ספרים מטופלים, 38X91X46 ס"מ, באדיבות גלריה JHB, ניו יורק

עבודותיו של האמן האמריקאי דאג בב מטפלות בטכניקות שונות בספרים כאובייקטים, וחוקרות את מעמדו המשתנה של הספר בעידן הדיגיטלי ואת דחיקתו לשוליים כטכנולוגיה ישנה שאולי אבד עליה הכלח. הוא החל לעבוד עם ספרים ולשנות את צורתם ואת המבנה שלהם כבר בשנת 1979, כשחורר כרכי ספרים, חרט עליהם וחפר בהם, כאילו היו אתר ארכיאולוגי שיש לגלות את צפונותיו. הוא הופך את הספרים לחומר גלם וממנו הוא יוצר פסלים מפתיעים בטכניקות של קיפול, גזירה וגילוף, לעתים בשילוב חפצים מן המוכן ושל חומרים מתכלים. הספר הופך בעבודותיו לאובייקט בעל ערך ויזואלי ולא טקסטואלי, והטקסט משרת אותו כצורה או כדפוס מופשטים בלבד. העבודה "עיר" נוצרה בשנים 1990־1996 מקיפול דפיהם של ספרי רומן ופילוסופיה, שתכניהם משקפים סוגיות תרבותיות המאפיינות ערים גדולות. העמדת הספרים יוצרת מעין נוף מופשט המעלה על הדעת גורדי שחקים, וכך הופכים הספרים לנוף עירוני, פיזית ומטפורית כאחד. קיפול הדפים לכיוון הכריכה מעלים מן העין את שמות הספרים והמחברים, והספרים הופכים לאובייקטים אנונימיים חסרי פנים ושמות הנטמעים בנוף הבניינים של העיר הגדולה.

"City" של Doug Beube | צילום באדיבות גלריה JHB, ניו יורק

Guy Larame'e

"פטרה", 2007, ספר מטופל, 12X22X28 ס"מ, באדיבות גלריה JHB, ניו יורק

האמן הקנדי גיא לרמי, בעברו במאי, כותב ומלחין תיאטרון, עוסק במגוון יצירותיו בשחיקתה של התרבות ויוצר, בין היתר, פסלי נוף מרשימים ותיאטרליים מספרים עתיקים שהוא חוצב בתוכם. מתוך דפי הספר הדחוסים הוא מגלף רכסי הרים שלווים, צוקי מדבר דרמטיים, מישורים, מערות ומבנים עתיקים, כמו מקדשים בודהיסטיים או נוף החומה הסינית הגדולה. הוא מעיד כי פסליו הרומנטיים מעניקים ביטוי ממשי לחומר שממנו עשויים ספרים: הררים של דפים שהופכים תחת ידיו להרים ממשיים. המשך הגילוף הופך את נופי ההרים לגבעות משתפלות, ולאחר מכן לשדות שטוחים ופתוחים הנמשלים בעיניו למישורי העלילה או הטקסט. מהלך השתפלותם של רכסי ההרים מקביל בעיניו לתהליך שחיקתו של הידע ולפיחות ההולך וגובר במעמדם של ספרים מודפסים, ובעיקר במעמדן של אנציקלופדיות. כך, למשל, חצב באחת מעבודותיו האחרונות רכס הרים משתפל מתוך 24 כרכים מודפסים של האנציקלופדיה בריטניקה. רכס ההרים, שמתחיל בפסגות מוריקות ומסתיים במישורים צחיחים, מדגים את תהליך שחיקתו של הידע. עבודה זו היא מחווה לספרי האנציקלופדיה האיקונית שירדה מנכסיה, והודיעה אשתקד שלאחר 244 שנות פעילות תופסק הדפסתה.

"פטרה" של גיא לרמי