עונת החתונות

טל אמיתי

מתוך התערוכה "אושר זמני", 2004, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

בשנת 2004 הציגה טל אמיתי את התערוכה "אושר אמיתי" שנהגתה בהשראת אסון ורסאי, שבו הפכה שמחה משפחתית לאסון רב נפגעים, עם התמוטטות רצפתו של אולם חתונות. אמיתי, שעמדה אז על סף גירושין, ראתה באירוע צומת שבו נפגשים אסון פרטי באסון קולקטיבי, פנטזיה וההתפכחות ממנה, חיים ומוות. היא בנתה מיצב המדמה אולם שמחות בעל תפאורה פתיינית ונוצצת, המכיל דימויים של חתונה לצד רמזים לאסון: שלד של מכונית חתן־כלה המקושטת בסרטים אדומים, מגדל כוסות יין מט לנפול, תבליט שביר של דמויות חתן וכלה חבוקות ההופכות לקישוט קיר, שרשרת מוזהבת של טבעות נישואין היוצרות על הקיר את המילה "אושר" באנגלית, ושטיח אדום מהודר שבו נארג דגם המורכב מציטוטי משפטים מהאסון המתייחסים להתרסקות ולאובדן ("חצי משפחה נמחקה לי", "ואז הכל קרס" ועוד) לצד איחולי חתונה צפויים. זהו מיצב מורכב, אך האלמנטים בו נראים מרוקנים מתוכן, כקליפות ריקות התלויות על בלימה. האיום בקריסת ההבטחה הרומנטית והמשפחתית מגולם בסכנת קריסת האלמנטים במיצב, המרכיבים זירת אסון בתחפושת.

"אושר זמני" של טל אמיתי | צילום: עילית אזולאי

עפרה צימבליסטה

"החתונה", 2005, וידיאו, 12 דקות

בעבודת הווידיאו "החתונה" פיסלה עפרה צימבליסטה בשעווה 12 זוגות של בובות חתן וכלה, המזכירות בובות קישוט לעוגת חתונה. בתחילת הסרט נראה ריקוד בחשכה – הבובות הדולקות מסודרות במעגל הסובב על צירו. ברקע נשמעת מוסיקה ללא מילים, המתפתחת לקינה ומעידה כי הריקוד שאנו עדים לו אינו מבטא שמחה. אט אט ממיסה האש הבוערת את הדמויות. הלהבה שבתחילת הסרט מתנוססת על ראשיהן ככתר חודרת אל גופן, הופכת אותן לשקופות ולחסרות פנים, וצורתן מתעוותת ואובדת. מחול החתונה הטקסי והנרות המאירים בחגיגיות את החשכה מומרים במוות ובהתכלות, ובהדרגה מתגלה כי הרוקדת היחידה היא המצלמה המקיפה את הדמויות ועוקבת אחר תהליך התכלותן עד הפיכתן לעיסת שעווה והיעלמות הלהבה. כברבות מעבודותיה של צימבליסטה, גם כאן הדמויות מגלמות מצבים אנושיים קיומיים מופשטים. גם בעבודה זו היא מרוקנת מתוכן מושגים שהם בבחינת "פרות קדושות" ויוצקת לתוכם ספק, חרדה ואף ייאוש.

"החתונה" של עפרה צימבליסטה

אפרת שווילי

"כלה", 2009, וידיאו, 11 דקות

"כלה" הוא פורטרט וידיאו של כלה צעירה בדקות שלפני טקס כלולותיה, המתעד את הבעות פניה המשתנות ואת הטרנספורמציה הרגשית שהיא עוברת. מנעד הבעות פניה של הכלה הצעירה רחב, והן נעות הין מה שנראה כחרדה גדולה, בעתה ואף אימה להסתגרות, התכנסות ותפילה ואף לעליצות מתפרצת על גבול הפאניקה. העבודה צולמה בחתונה חרדית בירושלים, והיא חלק מפרויקט וידיאו רחב יותר של האמנית שבו בחנה אופני צילום של דיוקנאות תוך התמקדות בקשר האישי עם מצולמיה, בטרנספורמציות המתרחשות לאורך זמן ובטבעו של הזיכרון. הטווח המפתיע של הבעות פניה של הכלה מכמיר לב ומעיד על הסערה הרגשית הגדולה שבה היא נתונה, ועל משמעותו הלא פשוטה של טקס הנישואין בחברה החרדית עבור נשים צעירות, שעוזבות בעקבותיו את ביתן ואת משפחתן אל בית זר, ומתמודדות עם שינוי קיצוני של חייהן בין לילה.

"כלה" של אפרת שווילי | צילום באדיבות אוסף יגאל אהובי לאמנות

"כלה" של אפרת שווילי | צילום באדיבות אוסף יגאל אהובי לאמנות

"כלה" של אפרת שווילי | צילום באדיבות אוסף יגאל אהובי לאמנות

"כלה" של אפרת שווילי | צילום באדיבות אוסף יגאל אהובי לאמנות

"כלה" של אפרת שווילי | צילום באדיבות אוסף יגאל אהובי לאמנות

"כלה" של אפרת שווילי | צילום באדיבות אוסף יגאל אהובי לאמנות

Tomoko Sawada

"כלה", 2008, הדפסת צבע, 50X50 ס"מ

האמנית היפנית Sawada Tomoko חוקרת בתצלומיה דימויים וייצוגים חיצוניים, ואת הפערים ביניהם לבין צדדים שונים של המציאות. היא שואלת קומפוזיציות והצבות מסוגים שונים של צילום מסורתי – צילום פורטרטים, צילום חתונה וצילום אופנה – ומביימת אותם מחדש באופן סאטירי המאתגר את הנחות הבסיס והסטריאוטיפים המקושרים עמם. כך היא בוחנת את דיוקנה של החברה היפנית בימינו. בסדרת עבודות מוקדמת בחנה סאוודה את מנהג נישואי השידוך ביפן, והתייחסה לערעורה ולדיכויה של הזהות האישית המלווה את התהליך לטובת טיפוח דימוי של "האישה האידיאלית". בסדרת ההמשך "כלה" יצרה צמדי דיוקנאות של כלות יפניות בנישואי שידוך מסוג זה. בכל צמד מופיעה אותה כלה בתצלום אחד בתלבושת החתונה היפנית המסורתית, ובתצלום השני בבגדי כלה מערביים. תלבושת החתונה המסורתית זהה לחלוטין בכל צמדי התמונות, ועין מערבית תתקשה להבחין בין הכלות השונות, ואילו שמלות הכלה והתסרוקות המערביות מגוונות ויוצרות בידול ביניהן. כך מעמתת האמנית את מסורת השינטו היפנית עם השפעות מערביות מודרניות, ומצביעה על כוחות שונים המשפיעים על תהליך הבניית הזהות בחברה היפנית כיום.

"כלה", Tomoko Sawada | צילום באדיבות גלריה MEM, טוקיו

נורית דוד

שמלת כלה, 2011, 100X120 ס"מ

מתוך הסדרה "אביב מאוחר" 

בסדרת הציורים "אביב מאוחר" שהוצגה בתערוכת היחיד של נורית דוד בגלריה גבעון ב־2012 מתארת האמנית את העיר תל אביב כזירת כלולות סוערת. בנייני הבאוהאוס התל אביביים זורמים כסרטי קישוט אדומים ולבנים לחתונות; מרפסות האנייה הרחבות של בתי העיר הלבנה מתעגלות בתנופה כשובל של שמלות כלה; קרבי הבניינים נפערים ובין קירותיהם מתגלה חגיגת ריקודים צבעונית. העיר הלבנה זורמת כמפל של אריגים בהירים, בוהקת בצחותה כשמלת כלולות צחורה. דוד, שמעולם לא נישאה, רכשה באותה עת דירה בתל אביב בכספי ירושה, והיא מעידה על תחושת השייכות לעיר שנולדה בה עם הרכישה, שאולי מחליפה את תחושת השייכות והמחויבות הזוגית שבברית הנישואין. "נורית כותבת ומציירת בצער ובהומור על העובדה שלעולם לא תהיה כלה", כותב האמן יאיר גרבוז על התערוכה. "היא מספרת על ההתמסרות המלאה לאמנות, שמחליפה את חלום הכלולות, ומוכיחה שטוטליות היא סוג של אהבה…". ואכן, בסיפור אשר ליווה את התערוכה, היא כותבת: "תל אביב היא בראש ובראשונה הזירה שבה לא התחתנתי. בכל פינה ופינה בתל אביב לא התחתנתי, בכל יום ויום בה לא התחתנתי… כפרח ניחומים חגיגי אכין לעצמי חתונה מצוירת… ".

"שמלת כלה" של נורית דוד | צילום: רם ברכה

רעות פרסטר

"החתונה השנייה שלי", 1996, קערת אלומיניום, ניטים ותצלום

הסטודיו של האמנית רעות פרסטר נמצא בתוך חנות ישנה לאביזרי אופנה בתל אביב שסבה פתח ב־1956 ואביה ממשיך להפעיל עד היום. אבזמים, כפתורים, סיכות, תכשיטים ושלל אביזרי האופנה המקיפים אותה מחלחלים אל יצירתה, ואת עבודותיה הראשונות יצרה מחומרים שמצאה בחנות. בעבודה "החתונה השנייה שלי", מופיעה קערת פח שבתוכה תצלום של האמנית בשמלה ובהינומה נוצצות, העשויות כפתורי מתכת שננעצו בקערת הפח. פניה של הכלה מוטרדים ומפוחדים, והיא כוססת את ציפורני ידיה בחשש. "העבודה, שנעשתה לאחר נישואיה, משקפת את רגשותיה המעורבים ביחס לנישואים ולחיים שאחריהם, ושם העבודה מעיד על אחריתם", כותבת רז סמירה, אוצרת התערוכה "בטבעת זו" שבה הוצגה העבודה. נראה כי גם בחירותיה החומריות של פרסטר בעבודה זו משקפים חששות אלה, ומבטאים את עמדותיה ביחס לחיי הנישואין. הכלה כלואה בתוך קערת פח ישנה המזוהה עם המרחב הביתי ועם מלאכת כפיים, ופניה מכותרות בכפתורים שננעצו בה בפעולה ידנית, עמלנית ואלימה, הפוצעת את המשטח הקשיח. כך היא כורכת יחד חיי נישואין, עבודת כפיים ופוטנציאל מרוסן לאלימות, ולו מטפורית.

"החתונה השנייה שלי" של רעות פרסטר | צילום: אלעד שריג

אמנדה מל

"טפו טפו טפו", 2014, מיצב בטכניקה מעורבת, גלריית החנות

המיצב "טפו טפו טפו" נוצר במיוחד עבור גלריית "החנות", המציגה תערוכות מתחלפות בוויטרינה של חנות ישנה בדרום תל אביב. אמנדה מל, שנישאה באותה תקופה, הפכה את ויטרינת החנות לצמד חלונות ראווה של סטודיו פיקטיבי המתמחה בצילומי כלות ומכונה "פורטרטים נשמה" את ההשראה שאבה מאסתטיקה קיטשית ואורנמנטלית המאפיינת חלונות ראווה של חנויות דומות. מל וחתן ששכרה מככבים בסדרת תצלומי "חתונה" מבוימים וקלישאתיים על רקע נופי יפו העתיקה. התצלומים ממוסגרים במסגרות ססגוניות ומוצגים בין שלל אובייקטים נוצצים, תכשיטי פלסטיק זולים, קמעות ואייקונים עממיים כמו חמסות ופסלי פורצלן. "המיצבים של מל מבקשים לבחון בשפה סאטירית הייחודית לה את היחסים שבין דת, קיטש, מעמדות ותרבות הצריכה", כותבת אוצרת התערוכה עלינא דקל. "התערוכה משקפת פנטזיות רומנטיות אוריינטליסטיות שבהן החתונה המערבית 'הלבנה' פוגשת מסורות מהמזרח התיכון, וסמלים דתיים שונים המחלחלים אל החיים החילוניים והקפיטליסטיים של ימינו". טקס החתונה מוצג באירוניה כמופע ראוותני המשקף מעמד כלכלי, וכפנטזיה רומנטית עכשווית הסוגדת לקיטש.

"טפו טפו טפו" של אמנדה מל | צילום: עלינא דקל

זהר פריימן

"Meeting the Dybbuk", שנת 2012, שמן על בד, 105X140 ס"מ

זהר פריימן היא ציירת ישראלית החיה ופועלת בברלין. היא נולדה וגדלה במשפחה חרדית בירושלים, וההשפעה של החינוך הדתי האורתודוקסי שקיבלה ניכרת היטב בציוריה. בסדרת הציורים "הדיבוק" היא שואבת השראה מן המעשייה היהודית "הדיבוק", שבו נתקלת כלה יהודיה בשד ערב כלולותיה ורוחו נכנסת בה כדיבוק. פריימן מעידה כי כאישה שגדלה במשפחה חרדית המעודדת נישואין ושידוכים, לעתים גם בגיל צעיר מאוד, דמות הכלה שבסיפור מייצגת עבורה אישה שאינה בשלה פיזית או רגשית להתחתן. בציוריה בחרה להתייחס למערכת היחסים הסבוכה בין הכלה לבין רוחו של השד המשתלטת עליה. היא תוהה: האם הדיבוק הוא אכן שד החודר לגופה או שהכלה בוחרת להיאחז בו כמקום מפלט וכדרך לשנות את גורלה? האם זהו כוח פנימי המסייע לה להיחלץ מן החברה שגדלה בה ולברוח מן המציאות שנקלעה אליה? כך מעלה פריימן שאלות על מעמד האישה בנישואים יהודיים בכלל, ודתיים בפרט, ועל יכולתה של אישה להשתנות ולשנות את גורלה.

"Meeting the Dybbuk" של זוהר פריימן

שמעון פינטו

"טבילה", 2013, שמן על בד 148X170 ס"מ

בציורי הכלות של שמעון פינטו מתמודד האמן עם מקומות רעיון הסף ועם טקסי מעבר, רגע לפני הכניסה אל עולם שחוקי ההתנהגות והמוסכמות בו קבועים בו מראש. הכלות בציוריו הטעונים סמלית מייצגות את האמנות ואת מעשה הציור, ואילו האמן הוא החתן. טקס הכלולות מסמל את מערכת היחסים המורכבת בין השניים ושאלות הכרוכות בהתמסרות לתהליך היצירה האמנותית. כך למשל, בציור אחד מופנה מבטה של הכלה לאחור, אל עבר מוכר ובטוח, שעה שהיא צועדת ונעה קדימה אל עבר עתיד לא ידוע. ציור של עוגת חתונה מרובת שכבות מייצג הישענות על שכבות של ידע ושל למידה של חוקי הציור, ואילו ציור של כיסוי הינומה מייצג הסתרה וגילוי בתהליך הציור. הציור "טבילה", שבו נראה אחד מציורי הכלות של פינטו צף במימי מקווה טהרה, מבטא שאיפה להיטהרות ולהתקדשות באמצעות הדיאלוג הציורי. העובדה שלא כלה היא הטובלת במימי המקווה, אלא ציור של כלה, כזה שאכן צויר בעבר על ידי האמן, מציעה התייחסות למקורות ההשראה של האמן ולהדים מעולמות אחרים ומתהליך העבודה המחלחלים אל יצירתו.

"טבילה" של שמעון פינטו | צילום: ציקי אייזנברג

הילה קרבלניקוב

"חסד נעורים", 2006, סרט הדבקה צבעוני, סרט בידוד, טפטים ומדבקות על נייר, 220X200 ס"מ

בעבודותיה גדולות הממדים של הילה קרבלניקוב, שגדלה בבית דתי, מתייחסת האמנית לאלמנטים בביוגרפיה שלה. בעבודה "חסד נעורים" מתואר מעמד החופה בחתונת אחיה בטכניקה הייחודית לאמנית: הדבקת אינספור פיסות מסקינגטייפ וטפטים צבעוניים המשמשות אותה כמשיכות מכחול לכל דבר ביצירת "הציור". זוהי עבודת יד אטית וממושכת, המעלה על הדעת בעמלנותה מלאכות נשיות מסורתיות, והיא מנוגדת לעניינה של קרבלניקוב בהנצחת הרגע החולף. בעבודה זו היא מנציחה את רגע השיא של הטקס, וההתרגשות והמתח שהדמויות נתונות בו ניכרים בפניהן. "זהו ציור בעל רקע רגשי חזק", כותבת רז סמירה, אוצרת התערוכה "בטבעת זו" שבה הוצגה העבודה, "שכן זמן קצר לאחר הטקס מת החתן באופן פתאומי". נראה כי הכותרת, שניתנה לעבודה בדיעבד, מקבלת משנה תוקף על רקע האירוע הטרגי.

"חסד נעורים" של הילה קרבלניקוב | צילום: אלעד שריג