המרחב הפרטי שלה

מירי בלבול האישה מאחורי פרויקט "צו 8 למעצבות" והחדר בעיצובה. צילום: גידי בועז
מירי בלבול האישה מאחורי פרויקט "צו 8 למעצבות" והחדר בעיצובה. צילום: גידי בועז

מירי בלבול, יוזמת פרויקט "צו 8 למעצבות", היא תורמת סדרתית. החיבור לנתינה התחיל אצלה בבית, ועכשיו היא סוחפת אחריה מאות אנשים

88 שיתופים | 132 צפיות

החיבור לנתינה התחיל אצל מירי בלבול בבית. היא גדלה ברמלה במה שהיא מתארת כבית מרוקאי חם שנתינה הייתה בו ערך חשוב. "אמי ז"ל הייתה מחלקת שקיות אוכל לנזקקים. הם היו מגיעים למרפסת האחורית, והיא הייתה מרוקנת את המקרר ונותנת להם בסתר". בלבול שירתה בקבע 27 שנים ורתמה את הצבא למען הקהילה. "לפני החגים הייתי לוקחת חיילים לבתים של קשישים ברמלה והיינו צובעים ומסדרים", היא נזכרת. הצבא סיפק לה מקום לבטא בו את האהבה לעיצוב, ובלי קשר לתפקידה כמנהלת אגף הדרכה לוגיסטית בחיל האוויר היא הייתה אחראית להפקת אירועים גדולים. מכאן נסללה הדרך לאחר השחרור להקמת עסק לעיצוב והפקת אירועים. יד הגורל חיברה אותה עם מגזין העיצוב "נישה". "קיבלתי טלפון ממישהי שחברת הפקות הבריזה לה לאירוע גדול. לא ידעתי אפילו מי זו. היא אמרה 'אמרו לי שרק את מסוגלת להרים אירוע בשש שעות'. עניתי לה שיש לי כל מה שצריך, אף שלא היה לי כלום, אבל ידעתי שאצליח. אחרי ארבע שעות משאיות הגיעו למקום, עובדים באו והרמתי מסיבת פורים לכל המערכת". בלבול השתלבה במגזין במדור מייקאובר ולאחר תקופה פנתה לעורכת וביקשה למקד אותו בנזקקים. "הבנתי שיש לי אוצר ביד שדרכו אפשר לעזור למי שבאמת צריך".

מצאה לה נישה

חיבור בין תורמים עם כוונות טובות ואוכלוסיות נזקקות הפך להתמחות של בלבול, כשמגזין "נישה" נותן את הגב התקשורתי הנחוץ כל כך. "עמותת עולם חסד שאני מתנדבת בה ביקשה שאעשה סטיילינג להוסטל בן גלים, שמתגוררים בו נערים ממשפחות מצוקה. באתי וראיתי מקום כל כך מוזנח שצבע ואביזרים לא יצליחו לסדר והחלטתי שצריך טיפול שורש. הצעתי זאת לעדי פוגל הולנדר, העורכת של 'נישה', והפרויקט הצליח כל כך עד שמיד אחריו נכנסה עוד פנייה, אף שלא תכננתי להמשיך".

שיפוץ הוסטל בן גלים. צילום: סוזי לוינזון
שיפוץ הוסטל בן גלים. צילום: סוזי לוינזון

 

הפנייה הגיעה מעמותת כנף של אהבה ונגעה לבית פרטי במושב בשפלה שנשכר כדי לשכן בו 24 נערים בגילי 14־19 שהוצאו מהבית בהוראת הרשויות. בלבול גייסה מעצבות ותורמים, אנשים פרטיים וחברות שתרמו ברוחב לב צבעים, ריהוט ושעות עבודה. אפילו הגראדים של עמוד ענן לא הצליחו לצנן את ההתלהבות, ובתום שלושה חודשים קיבל כל נער פינה עם מיטה וארונית ועיצוב בנושא הקרוב ללבו.

אחד החדרים ששופצו בהוסטל כנף של אהבה. צילום: טל ניסים
אחד החדרים ששופצו בהוסטל כנף של אהבה. צילום: טל ניסים

 

בשלב זה החליטה בלבול לקחת פסק זמן מפרויקטים גדולים, אבל פנייה ממעון בירושלים לנערות שהוצאו מבתיהן בצו בית משפט שינתה את דעתה. "ראיתי דלתות שבורות וקירות מוכתמים. הייתי בשוק. ביקשתי להיפגש עם הנערות והן כבשו אותי", היא נזכרת. מעצבות ותורמים גויסו והפרויקט יצא לדרך. בהתייעצות עם הנערות החליטו המעצבות לבחור בקולנוע כנושא ראשי וכל חדר עוצב בהשראת סרטי בנות: "נוטינג היל", "אישה יפה", "סקס והעיר הגדולה" ו"השטן לובשת פראדה". הדובדבן שבקצפת הוא חדר קולנוע פרטי מדוגם עם כיסאות VIP שנתרמו על ידי רשת סינמה סיטי ומכונת פופקורן להשלמת החוויה.

אפילו חדר קולנוע יש. שיפוץ הוסטל לנערות בירושלים. צילום: בועז לביא
אפילו חדר קולנוע יש. שיפוץ הוסטל לנערות בירושלים. צילום: בועז לביא

 

שרשרת של נתינה

פרויקט "צו 8 למעצבות" נולד כיוזמה קטנה ונקודתית. בלבול הקציבה לו שבוע, גייסה 15 מעצבות ונסעה למחלקות טראומה בבתי חולים כדי לחפש חיילים פצועים. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד, וברגע שהשמועה פשטה אי אפשר היה לעצור את הזרם. בתיבת הדואר של בלבול הצטברו מאות בקשות של הורים ושל חברים, ומן העבר האחר ביקשו להצטרף עוד ועוד מעצבות. בסוף נאלצה בלבול לשים רגל על הברקס והפרויקט נעצר על 150 מעצבות וכ־60 חיילים שזכו לחדרים מעוצבים.

  "במהלך המלחמה פנו אליי המון חיילים בודדים והורים לחיילים בודדים והחלטתי שזה נושא נפרד שצריך לטפל בו לאורך זמן. אני רוצה להתרכז כל פעם במייק אובר של בית אחר, לתעד ולעשות תוכנית טלוויזיה. כוח האדם יגיע מבית הספר שלי ונעשה פרויקטים גדולים, שרשרת של נתינה לקהילה". הבונוס הכי גדול מבחינתה של בלבול הוא השילוב בין עיצוב ונתינה, שתי אהבותיה הגדולות. "אני קמה בבוקר מאושרת. נתינה היא אחד הדברים הכי חזקים בחיי ואני נהנית מכל רגע".

לקראת סיום הפרויקט, תפסנו את מירי לשיחה קצרה ומסכמת:

ספרי לנו על כמה רגעים מרגשים במיוחד.

"היו הרבה רגעים כאלה. אחד מהם היה כשהתקשרתי לאבא של אחד החיילים כדי לספר לו על הפרויקט והוא לא האמין, כי רגע לפני כן הוא ואשתו ישבו מחוץ לחדר הניתוח ודיברו על כך שהם רוצים לעשות לבנם הפתעה ולשפץ עבורו יחידת דיור מחוץ לבית שהוא חלם עליה. רגע אחר היה כשאחת המעצבות סיפרה שהיא הלכה לאתר חיילים פוטנציאליים בבית החולים. בחדר שכבו שני חיילים פצועים קשה, וכשאמו של אחד החיילים יצאה לרגע מהחדר, סיפרה המעצבת לאימא שנשארה בחדר על הפרויקט, רשמה את הפרטים ויצאה. לפתע רצה אחריה האימא השנייה ואמרה לה שבנה, שבקושי זז, ניסה לומר לה בהתרגשות שהוא פספס הזדמנות לחדר כי הייתה בחוץ. מובן שגם אליו הגענו.

עם כל הריגוש שבעשייה הברוכה הזאת, ודאי חווית גם רגעי תסכול.

"התסכול הגדול שחוויתי לא מעט פעמים היה בריחה או אי הגעה של אנשי מקצוע שהסתמכנו עליהם. חלקם נרתעו מהיקף העבודה, לחלקם נכנסו עבודות נוספות וכדומה".

כמי שהובילה את היוזמה האדירה הזאת, מה זה עשה לך באופן אישי?

"אני עדיין לא יכולה לעכל את היקף הפרויקט הזה, את העוצמה והרגשות שהוא מעורר בכל כך הרבה אנשים ואת הסיפוק שקיבלו כל מי שנגעו בו – מהמעצבות, דרך התורמים ועד החיילים והמשפחות שלהם".

בלי שזה ישמע יומרני, האם את חושבת שהפרויקט הזה השפיע על עולם העיצוב?

"בהחלט. קודם כל מבחינת השיתוף בידע וביכולות: 150 מעצבות שרובן לא מכירות זו את זו נחלקות לצוותים לפי אזור מגורים וצריכות לשים את האגו בצד ולראות רק את טובת החייל. אני מרגישה שהיום מעצבות מבינות את המשמעות של הנתינה שמשולבת בעיצוב. הרבה מהן דאגו למשפחות בדברים נוספים, מעבר לעיצוב החדר והרגישו שהמושג "החייל שלי" הוא לא עוד ססמה. כמו כן חשפנו את הקהל הרחב לתחום הזה, והראינו איך אפשר לחולל בכל חלל שינוי שמכניס המון שמחה בזמן קצר".