חקוק באבן

פרט מס' 1 מתוך מוזיאון התמימות של המונומנטים העקורים: "אובליסק לוקסור", 2014, מיצב וידאו בשני ערוצים, 3:20 דקות, הקרנה מחזורית. צילום: רננה נאומן
פרט מס' 1 מתוך מוזיאון התמימות של המונומנטים העקורים: "אובליסק לוקסור", 2014, מיצב וידאו בשני ערוצים, 3:20 דקות, הקרנה מחזורית. צילום: רננה נאומן

תערוכת עבודות אמנות ישראלית העוסקות בארכיאולוגיה וחוקרות את תולדות המקום הזה - או חותרות תחתן - באמצעות התייחסות לחפירות ולממצאים ארכיאולוגיים, אמיתיים או בדויים

88 שיתופים | 132 צפיות

זוהר גוטסמן

"קונגלומרט הומינידי (חלום)", 2012, אבן גיר, קפה ותה, 120X55X20 ס"מ

זוהר גוסטמן, "קונגלומרט הומינידי (חלום)", 2012, אבן גיר, קפה ותה, 120X55X20 ס"מ. צילום: תום בוקשטיין, באדיבות האמן וגלריה רוזנפלד, תל אביב
זוהר גוסטמן, "קונגלומרט הומינידי (חלום)", 2012, אבן גיר, קפה ותה, 120X55X20 ס"מ. צילום: תום בוקשטיין, באדיבות האמן וגלריה רוזנפלד, תל אביב

זוהר גוטסמן סיים לימודי ארכיאולוגיה לפני פנייתו לתחום האמנות, והוא מפגין בעבודותיו עניין עקבי בתולדות הפיסול, בארכיאולוגיה, בחפירות ובממצאים בדויים. לא אחת הוא מזייף בפסלי האבן שלו ממצאים ארכיאולוגיים דמויי מאובנים, ויוצק בהם עיוות סמלי או מלא הומור. בעבודה "קונגלומרט הומינידי" הוא יצר מאובן פיקטיבי ומופרך של שלד אדם הקבור בקבורת עובר, האוחז בידו שלוש גולגולות מתקופות שונות – כאילו נאסף אל אבות אבותיו כשהוא חובק את שרידיהם. הפסל הוא תוצאה של עבודת פיסול וגילוף עמלנית באבן. זוהי אינה יציקה מתבנית כי אם תוצר של חציבה ידנית ומאומצת באבן אמיתית המכילה, לכאורה, זיכרונות. אבן הגיר פוצלה בין שכבותיה כבעבודתו של חוקר מאובנים, והעצמות המגולפות נצבעו בקפה ובתה כדי להעניק להן מראה מיושן. בכך כורך גוטסמן זו בזו את פעולות החפירה והחציבה של הארכיאולוג ושל הפסל, האחת חותרת לגילוי ממצאי העבר והאחרת בוראת באבן את יצירתו העתידית, תוך ניסוח שאלות על מהותם של אמת וזיוף, יצירה וגילוי.

תמיר צדוק

"פסיפס אבן יונה (אבן יונס)", 2011, אבן, טיח ושילוט היסטורי, קוטר 210 ס"מ

תמיר צדוק, "פסיפס אבן יונה (אבן יונס)", 2011, אבן, טיח ושילוט היסטורי, קוטר 210 ס"מ,באדיבות האמן וגלריה רוזנפלד, תל אביב
תמיר צדוק, "פסיפס אבן יונה (אבן יונס)", 2011, אבן, טיח ושילוט היסטורי, קוטר 210 ס"מ,
באדיבות האמן וגלריה רוזנפלד, תל אביב

"פסיפס אבן יונס התגלה בשלהי המאה ה־19 ביישוב היהודי הקדום אבן יונה שבצפון הנגב", מספר הטקסט ההיסטורי המלווה את העבודה. "הפסיפס הועתק ממקומו בתחילת המאה ה־20 על ידי משלחת של ארכיאולוגים גרמנים והוצג עד עתה באירופה. לממצא זה נודעה השפעה מכרעת על אמנות המאה ה־20, ולימים שימש כהשראה לפיקאסו בציור 'העלמות מאבניון'" ממשיך הטקסט. למעשה מדובר בפסיפס בדוי, וגם הטקסט ההיסטורי שלצדו, על שלל התאריכים, המפות ושמות היישובים שמופיעים בו – הומצא על ידי האמן ואין לו כל אחיזה במציאות. סיפורו הבדוי של הפסיפס הקדום משנה את הקריאה ההיסטורית כפי שאנו מכירים אותה. "בעבודתו צדוק חושף את שבריריות אמיתותן של עובדות היסטוריות ומערער על תפיסתה של ההיסטוריה כנרטיב אובייקטיבי. בתוך כך הוא מאיר את הנרטיב הלאומי המקומי והופך על פיו את תוכנו, בעודו מתייחס לאופן שבו אסטרטגיות חברתיות ופוליטיות יוצרות הבניה של זהות", נכתב בטקסט התערוכה במוזיאון חיפה, שבה הוצגה העבודה.

גלעד אפרת

"שבטה", 1996, שמן על פשתן, 145X125 ס"מ 

גלעד אפרת, "שבטה", 1996, שמן על פשתן,145*125 ס"מ
גלעד אפרת, "שבטה", 1996, שמן על פשתן,145*125 ס"מ

בעבודותיו לאורך השנים מתייחס גלעד אפרת למבנים ולמרחבי המגורים האנושיים כייצוגים של מערכות כוח חברתיות וכסמלים תרבותיים ופוליטיים. בשנת 1998 הציג במוזיאון הרצלייה לאמנות את התערוכה "פני שטח" ובה סדרת ציורים של אתרים ארכיאולוגיים הפזורים ברחבי הארץ. הוא יוצר בציורים מערך מטושטש של מבנים וערים – מארמונות החשמונאים ביריחו, דרך העיר המקראית תל שבע בדרום ועד קירות בתים חרבים במישור החוף וברמת הגולן – תוך עיסוק בסוגיית הבניית הזהות הלאומית הישראלית, הנשענת במידה רבה על עדויות ארכיאולוגיות לקיומן של תרבויות עבריות קדומות בארץ. הציורים מבוססים על תצלומי אוויר של האתרים, המייצרים נקודת מבט מרוחקת, מבט על ביקורתי, לא אישי וחף מסנטימנטליות, המאפשר לחשוף עד כמה שברירית אחיזתם של אתרי העתיקות המתפוררים בנוף המקומי. הוא בוחר בצבעוניות רכה ומעומעמת, בטונים קרובים של אותו גוון ובקווי מתאר מטושטשים הגורמים לאתרים להיראות כזיכרון הולך ומתפוגג, הולך ומתמזג בנוף. טכניקת הציור הייחודית של אפרת – הסרת שכבות צבע – מתכתבת עם תהליך הצילום והפיתוח בחדר חושך, אך גם עם פעולת גילוי השכבות והסרתן המאפיינת את עבודת הארכיאולוג.

סאשה סרבר

"עמוד", 2012, פוליסטירן (קלקר) וצבע אקריליק, 300X100X100 ס"מ

עמוד, 2012, פוליסטירן (קלקר) וצבע אקריליק, 300X100X100 ס"ממתוך התערוכה "אוסף עתיקות". צילום: אברהם חי,באדיבות גלריה גורדון, תל אביב
עמוד, 2012, פוליסטירן (קלקר) וצבע אקריליק, 300X100X100 ס"מ
מתוך התערוכה "אוסף עתיקות". צילום: אברהם חי,
באדיבות גלריה גורדון, תל אביב

שפתו הפיסולית של סשה סרבר מתכתבת עם מסורת הפיסול האירופית הקלאסית, אך הוא מפסל בחומרים מקומיים זולים. הבולט בהם הוא הקלקר. ההיכרות המעמיקה שלו עם החומר התפתחה בשנים שבהן עבד בבתי יציקה מקומיים. והוא מייצר מן הקלקר פסלים מוקפדים ומהוקצעים שאשליית החומר בהם מושלמת. בתערוכה "אוסף עתיקות" הוא יצר מעין שרידים ארכיאולוגיים שנראה כאילו נלקחו ממקדשי עבר מפוארים שחרבו: עמודים מגולפים וחלקי גוף ענקיים של פסלי "שיש" – כולם מפוסלים מקלקר וצבועים באקריליק. "עבודותיו של סרבר מכילות סתירה פנימית", מציעה האוצרת טלי תמיר בטקסט שמלווה את התערוכה, "נוכחותם בחלל מסיבית והם נראים כגושי ענק של שיש כבד, אך חומריותם זמנית ומתכלה ותהליך יצירתם מלווה בקריסה ובהרס". נראה כי תהליך יצירתו ועיסוקו של סרבר בחורבות ובשרידים של עבר מפואר מושפעים מן ההיסטוריה הפרטית שלו – יליד מולדובה שעלה לישראל בשנות ה־90, לאחר שחזה בהתפרקותו של הגוש הסובייטי, ופועל מחדש בתרבות שמסורתה החומרית ויסודותיה האסתטיים מעורערים וחסרי שורשים.

רוית משלי

"ללא כותרת (דורה ארופוס)", 2014, פוליאוריטן מוקצף, חול, חוטי ניילון, 520X270X370 ס"מ

מתוך התערוכה "מזל וברכה: מיתוסים ואמונות טפלות באמנות ישראלית עכשווית", המוצגת בימים אלה בבית התפוצות, תל אביב (נעילה: יולי 2015)

רוית משלי, "ללא כותרת (דורה ארופוס)", 2014, פוליאוריטן מוקצף, חול, חוטי ניילון, 520X270X370 ס"מ. צילום: ברק ברינקר
רוית משלי, "ללא כותרת (דורה ארופוס)", 2014, פוליאוריטן מוקצף, חול, חוטי ניילון, 520X270X370 ס"מ. צילום: ברק ברינקר

בתערוכה "מזל וברכה: מיתוסים ואמונות טפלות באמנות ישראלית עכשווית", מציגה רוית משלי הכלאה של סמלים לאומיים – יהודיים וישראליים – ואסתטיקה של חפירות ארכיאולוגיות. היא בונה מעין תיאטרון בובות של צלמיות ענק פגאניות התלויות על חוטים, בתוך שחזורו המרשים של בית הכנסת העתיק "דורה אירופוס" שבין כתלי המוזיאון. בשנת 256 לספירה נחרבה העיר הסורית ועמה בית הכנסת, ושרידיו התגלו בחפירות ארכיאולוגיות רק בתחילת המאה ה־20. הקהל מוזמן למשוך בחוטים, להפעיל את הדמויות העשויות פוליאוריטן מוקצף ומצופות בחול, לגרום להן לחולל כבפולחן עלום ועתיק יומין ולהפיח חיים באתר הארכיאולוגי הקדום. העבודה מקיימת דיאלוג עם מקום הצגתה ומתייחסת לשחזור הארכיאולוגי שבתוכו היא מוצבת. היא מתייחסת לשורות הציורים על קירות בית הכנסת המתארות סצנות מסיפורי התנ"ך, "ביניהן חזון העצמות היבשות של יחזקאל כמטאפורה לתחיית המתים ולשיבת ציון באחרית הימים", כותבת כרמית בלומנזון, אוצרת התערוכה. "בכך מתייחסת משלי להיסטוריה של החברה הישראלית והיהודית ולבסיס הרב תרבותי שלה, ומנסחת אותם מחדש על פי היררכיה אחרת באופן המשלב הומור ומשחקיות".

נבט יצחק

פרט מס' 1 מתוך מוזיאון התמימות של המונומנטים העקורים: "אובליסק לוקסור", 2014 מיצב וידאו בשני ערוצים, 3:20 דקות, הקרנה מחזורית

נבט יצחק, פרט מס' 1 מתוך מוזיאון התמימות של המונומנטים העקורים: "אובליסק לוקסור", 2014, מיצב וידאו בשני ערוצים, 3:20 דקות, הקרנה מחזורית. צילום: רננה נאומן
נבט יצחק, פרט מס' 1 מתוך מוזיאון התמימות של המונומנטים העקורים: "אובליסק לוקסור", 2014, מיצב וידאו בשני ערוצים, 3:20 דקות, הקרנה מחזורית. צילום: רננה נאומן

האובליסק מלוקסור הוא אובליסק מצרי בגובה 23 מטרים הניצב במרכזה של כיכר קונקורד בפריז. הוא נבנה במאה ה־13 לפני הספירה והיה אחד מצמד אובליסקים זהים שעמדו בפתחו של מקדש. ב־1829, כחלק ממאמצי השלטון המצרי לחזק את קשריה של מצרים עם המערב, הוענק אחד האובליסקים במתנה לצרפת. מתנה זו הוצעה לצרפתים בעקבות הצלחתה של התשורה המצרית הקודמת: ג'ירפה שנשלחה לצרפת ועוררה שם התפעלות רבה. בהשראת החיה הגבוהה הוצעה לצרפתים מתנה נוספת, הפעם בדוגמת אובליסק – סמל לכוח, ליוקרה ולעוצמה. בתום מסע מפרך של שבע שנים, שכלל מחלות, הריסת בתים וחילוקי דעות, הגיע האובליסק לצרפת והוצב אחר כבוד בכיכר בפריז, במקומה של הגיליוטינה שניצבה שם בעבר, בניסיון למחות את זכרה הנורא. בתום המסע הארוך והמייגע ויתרה ממשלת צרפת על הבאתו של האובליסק השני, וזה נותר מיותם בפתח המקדש, כשפנטום האובליסק החסר מהדהד בו כמו איבר שנקטע מגוף. דימויים בולטים מסיפור היסטורי זה חלחלו אל מיצב הווידיאו הפיוטי והמהפנט של נבט יצחק, הכורך יחד סמלים ארכיאולוגיים ופוליטיים: אובליסק, גי'רפה וגיליוטינה מגוללים את סיפור עקירתם של שרידים ארכיאולוגיים מן המזרח הקדום והעתקתם אל אירופה, והופכים לייצוגים של מערכות היחסים והכוח בין המזרח למערב.

דנה לוי

"תצוגה ארעית", 2014, וידיאו, 7:00 דקות, מוזיאון פתח תקווה לאמנות

דנה לוי, "תצוגה ארעית", 2014, וידיאו, 7:00 דקות, מוזיאון פתח תקווה לאמנות
דנה לוי, "תצוגה ארעית", 2014, וידיאו, 7:00 דקות, מוזיאון פתח תקווה לאמנות

נקודת המוצא של עבודת הווידיאו "תצוגה ארעית" היא צמד ציורים מ־1757 של ג'ובאני פאולו פאניני הנושאים את השמות "רומא העתיקה" ו"רומא המודרנית". בשניהם נראים נופיה העתיקים והחדשים של רומא בעשרות ציורים התלויים זה לצד זה על קירות ארמון, בניסיון להאדיר את שמו ואת עושרו של בעליהם, פטרונו של הצייר. בברכת מוזיאון פתח תקווה ורשות העתיקות הורשתה לוי להוציא ממרתפי אוסף המוזיאון כ־100 עבודות – ערב רב של פסלים, ציורי נוף וציורי דיוקנאות. היא תלתה אותם על קירות האתר הארכיאולוגי מאוזולאום מזור – אחוזת קבר רומית מן המאה השלישית שהשתמרה בשלמותה סמוך לפתח תקווה. על רקע האתר הארכיאולוגי, שקירותיו התמלאו עבודות אמנות, נראים רשמת המוזיאון השקועה בעבודת רישום וקטלוג, וצייר העסוק בציור נוף. התלייה נעשתה בהשראת ציוריו של פאניני, אלא שהמראות הנשקפים מן העבודות עצמן שונים בתכלית, שכן מדובר באוסף של מוזיאון פריפריאלי שבו ערב רב של נושאים. "השלם הוא תמונה מצטברת ומורכבת של החיים בישראל כפי שנחוו ויוצגו בשנות המדינה הראשונות", כותבת הילה כהן שניידרמן, אוצרת התערוכה, "תצרף העשוי מהשפעות כור ההיתוך התרבותי, יחסי יהודים וערבים, התמודדות עם מלחמה ומוות, אהבת הארץ והרצון התמים לייסד כאן אוטופיה חברתית". בכך מנסחת לוי שאלות על משמעותו של אוסף האמנות, מעמתת את הצופה עם שלל הפנטזיות שליוו רגעים מכריעים בתולדות המדינה, ועם ההיסטוריה הטעונה של המקום המסופרת על ידי שרידיו הארכיאולוגיים.

דינה שנהב

"עיר", 2002, פחם, עץ ודבק, 280x260x40 ס"מ

דינה שנהב, "עיר", 2002, פחם, עץ ודבק, 280x260x40 ס"מ
דינה שנהב, "עיר", 2002, פחם, עץ ודבק, 280x260x40 ס"מ

"כמו במשחק לגו ארכיאולוגי, שהקוביות המרכיבות אותו עשויות פחם, דינה שנהב בונה בעבודתה 'עיר', הריסות של ישוב קדום", כותב האמן עצמון גנור. המבט הוא מבט על מרוחק. קנה המידה מוקטן, כאילו ניסתה שנהב לשחזר אתר ארכיאולוגי גנרי, כפי שאלה מיוצגים בתצלומים היסטוריים. אך לעומת מראה האבן הבהיר של אתרים ארכיאולוגיים, שנהב בונה עיר מפוחמת ושרופה, שריד מתפורר לחיים שהיו ואינם, שעוד רגע יפרח וייעלם כאבק שחור ברוח. מלאכת הארכיאולוגיה כרוכה בחפירה ובגילוי של תרבויות אנושיות קדומות, ואילו באתר הארכיאולוגי של שנהב אין חיים. השרידים שהיא מציגה נבנו בדקדקנות כמופע מרהיב של הרס. "בעוד שהאתר הארכיאולוגי משמש לא אחת כמכשיר חינוכי בבניית מורשת ומיתוס", מציע גנור, "המיצב מציג עולם ארכיאולוגי המעיד על חורבן. 'עיר' אמנם עוסקת בציוויליזציה קדומה, בעולם ארכיאולוגי, אך נוגעת בעצבים החשופים של הזהות הישראלית".

גסטון צבי איצקוביץ

"ממצאים ארכיאולוגיים", 2012, הדפסת צבע על נייר ארכיבי, 18X13 ס"מ האחד

גסטון צבי אצקוביץ, "ממצאים ארכיאולוגיים", 2012, הדפסת צבע על נייר ארכיבי, 18X13 ס"מ האחד
גסטון צבי אצקוביץ, "ממצאים ארכיאולוגיים", 2012, הדפסת צבע על נייר ארכיבי, 18X13 ס"מ האחד

 

גסטון צבי איצקוביץ, "ממצאים ארכיאולוגיים", 2012, הדפסת צבע על נייר ארכיבי, 18X13 ס"מ האחד
גסטון צבי איצקוביץ, "ממצאים ארכיאולוגיים", 2012, הדפסת צבע על נייר ארכיבי, 18X13 ס"מ האחד

גסטון צבי איצקוביץ מצלם נופים של מקומות "טעונים" בארץ – טעונים היסטורית, דתית, גיאוגרפית ועל כן גם פוליטית – ומטבע הדברים עוסק בעקביות גם בארכיאולוגיה מקומית. בסדרת העבודות "ממצאים ארכיאולוגיים", התייחס איצקוביץ לאחת מעבודות החוץ של הפסל יצחק דנציגר (1916־1977) – מחשובי היוצרים בארץ וחתן פרס ישראל לפיסול (1968). הוא צילם את קיר האבן שבנה דנציגר בכניסה לקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים (1958) – חומה בגובה שבעה מטרים מאבן ירושלמית שעליה פוסלו דימויים המתייחסים לממצאים ארכיאולוגיים שנמצאו באתרים שונים בארץ. בפסלו של דנציגר הוגדלו הסמלים הארכיאולוגיים, הופשטו וסוגננו עד שהפכו למערך של צורות מופשטות. איצקוביץ מבצע מהלך הפוך במהותו: הוא מפרק את הפסל המקורי, מבודד את הסמלים, מקטין אותם ושותל אותם על רקע שחור, ובכך משיב אותם למקומם המקורי כממצאים ארכיאולוגיים. בדומה לדנציגר, גם איצקוביץ עוסק ברבדי המרחב הישראלי ובמושג ה"מקום". לארכיאולוגיה ולחקר מושג ה"כנעניות" השפעה על עבודותיו. הבחירה לעסוק בעבודתו של אחד מבכירי היוצרים בארץ לאחר מותו עשויה אולי להידמות לחפירה ארכיאולוגית נוספת בתולדות האמנות הישראלית.

תמר הירשפלד

"תקוע 1963", 2013, קולאג' וצבעי מים על מפה, 70X80 ס"מ

 

תמר הירשפלד, "תקוע 1963", 2013, קולאג' וצבעי מים על מפה, 70X80 ס"מ
תמר הירשפלד, "תקוע 1963", 2013, קולאג' וצבעי מים על מפה, 70X80 ס"מ

האמנית הצעירה תמר הירשפלד מטפלת בייצוגים שכיחים של מקומות שונים – כאלה שהפכו לכמעט קלישאות – ומחברת אותם באופן המאיר סמלים נפוצים באור חדש. בעבודה "תקוע 1963", היא מערבת סמלים ודימויים טעונים מן המציאות הישראלית באופן אירוני. מפה של צפון מדבר יהודה מראשית שנות ה־60, תקופה שבה אכלס האזור בעיקר יישובים ערביים, משמשת מצע לקולאז' של חורבות ארכיאולוגיות ושלדי דינוזאורים שכלניות צצות ופורחות ביניהם. המפה שימשה את אביה, שהיה מחשובי חוקרי הארכיאולוגיה בארץ, והלך לעולמו בטרם עת. כתב ידו המקורי עדיין מתנוסס עליה ומסמן אתרים ארכיאולוגיים באזור. דימויי השלדים והשרידים הארכיאולוגיים שהודבקו על המפה, חבל הארץ שהשתנה לבלי הכר ב־50 השנים שחלפו מאז הודפסה המפה, וכתב ידו של האב המנוח – מסמלים כולם חיים שנכחדו ועולם שהיה ואיננו, והם גם סמלים המשרתים את האתוס הציוני ואת בסיס קיומנו הלאומי בארץ. פרח הכלנית, שהוכרז זה מכבר כפרח הלאומי של ישראל, משמש את הירשפלד באופן הומוריסטי וכמעט פרודי כייצוג סובייקטיבי ואישי של תולדות המקום, וכמיתוס נוסף בתרבות המקומית. העובדה כי הפרח הישראלי הלאומי צץ וצומח בין חורבותיהם של יישובים קדומים שהיו במקום – רבים מהם יישובים ערביים שאינם קיימים יותר – לא חוסכת ביקורת ממפעל ההתיישבות בארץ ומהאידיאולוגיה הציונית.