מאחורי הסורגים
בית כלא בפירנצה, שאכלס בעברו פושעים ואסירים פוליטיים, עבר שיפוץ מסיבי על ידי האדריכל הידוע רנצו פיאנו והוא משמש היום כמתחם מגורים, אמנות ובילוי, המושך אליו תושבים ותיירים מכל העולם. יושבים על קפה
תכנון Renzo Piano
אדריכלים אחראים מחלקת השימור העירונית
פתיחה 2011
משך הפרויקט 13 שנים
עלות הפרויקט 19.5 מיליון אירו
כשמסתכלים על בתי הכלא של ימינו, קשה לחשוב על הפיכתם של המתחמים הקרים והמבוצרים לחללי מגורים חמים ומשפחתיים או למתחמי בילוי ואמנות. אבל בפירנצה, בירת הרנסנס, מוכיחים שהכל אפשרי. בין שהאסוציאציה הראשונה שעולה לכם לראש למקרא "בית כלא" היא התאים ב"כתום זה השחור החדש" או בית הסוהר איילון (כלא רמלה לשעבר), קשה להעלות על הדעת איך המקומות הללו יכולים לעבור טרנספורמציה מהותית בלי לשבור את כל קירותיהם ולמחוק כל זכר למה שהיה בהם קודם לכן. התוכניות שעל פיהן נבנו בתי סוהר מודרניים נועדו לגרום לאסורים תחושה של בידוד – הן מהסביבה החיצונית והן ברמות משתנות מהסביבה הפנימית, ומכיוון שאין שום אינטרס להעניק לשוהים בתוכם הרגשה ביתית, ברוב המקרים ניתן להגדירם כמנוכרים ומאופקים.
בין החומות
אחד המקומות המסקרנים ביותר בפירנצה, בירת טוסקנה, שוכן במבנה ששימש בעבר גם כבית כלא לגברים. לה מורטה (Le Murate) – מבנה עצום מוקף חומה שניצב בלב העיר. בין השנים 1883־1985 נכלאו בו אסירים לפני שהועברו לבתי כלא אחרים באזור, אך בראשית המאה ה־21 הוא החל לעבור הליך שיפוץ ושימור מסיבי, בהתבסס על תוכניות שנעשו ב־1998 על ידי האדריכל רנצו פיאנו (Renzo Piano). כיום נחשב הפרויקט לאחד מסיפורי ההצלחה האדריכליים הגדולים ביותר ב־20 השנים האחרונות בעיר, ולאחד המקומות הטובים ביותר לבילוי בה.
ללה מורטה יש חשיבות רבה במובנים שונים והוא מהווה דוגמה מצוינת ליכולתה של העיר ליצור משהו חדש ומודרני בתחומי העיר העתיקה, זאת מבלי לפגוע בצביון הקלאסי של השכונה. אם ביקרתם בעבר בפירנצה, ודאי הבחנתם בכך שאין במרכז העיר בניינים חדשים ומגדלים ושכולה מציגה חזות אדריכלית קלאסית אחידה. הבחירה להפוך מבנה ישן למרכז תרבות ומגורים מודרני לטובת התושבים, תוך הקפדה לא להרוס את קירותיו המקוריים, ראויה להערכה רבה. אם אתם מגיעים לעיר בעתיד, אל תוותרו על ביקור במקום כדי שתוכלו לראות ולהתפעל בעצמכם.
היו פה קודם
הפרק הראשון בהיסטוריה של לה מורטה מתחיל בשנת 1424, עם מעברה של קבוצת נזירות בנדיקטיות מחדרים פצפונים בגשר רובקונטה (Rubaconte) למקום. כיוון שהגשר הוצף לעיתים קרובות במימי נהר הארנו ומכיוון שאופי חייהן של הנזירות כרוך בהסתגרות מרצון, הוחלט להעבירן למבנה המוקף חומה וכך גם נקבע שמו. לאחר פלישת נפוליאון בונפרטה לטוסקנה והדחת השושלת בסבורג־לוריין ב־1807, השליטה על העיר עברה לידיו של קיסר צרפת עד שנת 1814. השתלטותו של הקיסר כללה דיכוי מסדרים דתיים וגיוס חבריהם לטובת המאמץ המלחמתי, וכך מצאו את עצמן הנזירות בין החומות אורזות חבילות עבור חיילים. ב־1845 עבר המבנה עיצוב מחדש והתוספו לו דלתות כבדות וסורגים. בין דייריו נמצאו פושעים פליליים ואסירים פוליטיים, בהם הסופרים פרנצ'סקו דומניקו גוארצי (Francesco Domenico Guerrazzi) וקרלו ביני (Carlo Bini), שפעלו באותה תקופה למען איחוד איטליה. בתקופת מלחמת העולם השנייה נשלחו ללה מורטה מתנגדי המשטר הפשיסטי ופרטיזנים, אך הייתה זו רק תחנת מעצר רגועה בדרך ל־Villa Triste, תחנת העינויים של משטר מוסוליני.
היום שבו עלה הארנו על גדותיו, ה־4 בנובמבר 1966, לא פסח על הכלא המבוצר, ואז נרשם בהיסטוריה שלו פרק מעניין נוסף. מחשש לחייהם של האסירים, פתחו הסוהרים את דלתות התאים ואפשרו להם להימלט למקום מבטחים. בני מזל פחות היו מנהל הכלא ובני משפחתו, אשר נלכדו בדירתם, זאת על אף ששבעה אסירים סיכנו את חייהם ושחו במים שהציפו את האזור בניסיון להצילם. בזכות מעשה הגבורה הזה זכו השבעה לחנינה. בשוך השיטפון שבו כל האסירים לתאיהם למעט שלושה: אחד שטבע בניסיון בריחה ושניים אחרים שהצליחו להימלט אך נתפסו מאוחר יותר. שמונה שנים מאוחר יותר התרחש בבית הכלא מרד אסירים גדול כמחאה על תנאי הכליאה. למרות שהמחאה זכתה לתמיכה ציבורית רחבה, רק לאחר כעשור הועברו הכלואים למתקן מודרני בדרום מערב העיר.
חופש האמנות
עיריית פירנצה, אז בראשות לאונרדו דומניצ'י Leonardo Domenici)), החליטה להפוך את המתחם הישן למרכז מגורים ואמנות, ולצורך השלמת המשימה פנתה לזוכה פרס פריצקר, האדריכל רנצו פיאנו, שיתווה ויגדיר את הקווים המנחים לתוכנית השימור. פביו קסטלי (Fabio Castelli) ממחלקת השימור העירונית בפירנצה סיפר בראיון לנישה, שהעבודות על המתחם נמשכו משנת 2000 עד שנת 2013 ושהעלות הכוללת שלהן הסתכמה ב־19.5 מיליון אירו.
הפתיחה הרשמית של המתחם נערכה באפריל 2011, עוד בטרם הסתיימו העבודות, וכיום הוא כולל בתי דירות, חנויות, מסעדות, ברים, גלריות וחללים תרבותיים נוספים ומהווה מרכז תרבות ופנאי המושך אליו תושבים ותיירים. כך למשל בית הקפה Letterario, שנוסד לאחר שמספר התאחדויות ספרותיות בפירנצה קיבלו היתר מהעירייה להשתמש בבית הסוהר כמתחם להחלפת רעיונות תרבותיים ואמנותיים. מדי יום יושבים במקום אמנים, אנשי רוח והיפסטרים צעירים, כמו גם משפחות עם ילדיהם שעוצרות לכוס קפה ויושבות לשולחן ששימש בעברו הלא כל כך רחוק חלון בבית הסוהר. לבד ממזון ומשקה, בית הקפה מארח בין כתליו הופעות חיות של רוק, מוזיקה קלאסית ועוד; מציג תערוכות אמנות; עורך ערבי הקראת סיפורת ושירה ומארגן הקרנות סרטים.
גם גלריית Le Murate PAC הפועלת במתחם, שונה מאוד מרוב מה שמתרחש בתחום האמנות ברחבי העיר. בעוד מרבית התיירים המגיעים כדי לראות את שכיות החמדה מתקופת הרנסנס מדלגים בין האקדמיה – שם מוצג פסל דוד וארבעת האסירים של מיכלאנג'לו – לארמון פיטי והכנסיות הרבות שכל אחת מהן מהווה מוזיאון קטן בפני עצמה, התרבות והאמנות העכשוויות עדיין זקוקות לחיזוק. ב־Le Murate PAC מוצגות תערוכות רבות ומגוונות במדיומים שונים ובנושאים שונים שבהם אדריכלות, עיצוב, צילום ועוד. עוד במתחם המטה האירופי של מרכז ג'ון פ. קנדי למשפט וזכויות אדם המציע לתושבים סדנאות וסמינרים רלוונטיים.
מי שפוסע ומשוטט באזור שלא ביודעין עלול בקלות לפספס את המתחם, מכיוון שהקירות העוטפים אותו מתמזגים באופן מושלם בטיפוגרפיה העירונית. אך מי שיבחר להיכנס אל בין כתליו ימצא חיים שוקקים במסדרונות, בגשרים ומאחורי דלתות שנותרו מימי בית הכלא כתזכורת נצחית לו ולתקופתו.