קלאסיקה מודרנית

אדריכל: משה בכר
שטח המגרש: דונם
שטח בנוי: 550 מ"ר

בית רחב ידיים בהרצליה פיתוח, המתפרש על פני שלושה מפלסים, נרכש ושופץ כמעט מהיסוד לפני שנתיים. בעליו של הבית מספר כי הבית הזכיר לו מצד אחד בנייה בפאלם ספרינגס, ומצד שני בקתה בהרי האלפים בשל ריבוי החומרים הכהים והחמים שהיה בו. "הייתה כאן אח ענקית, ונעשה שימוש רב בעץ כהה, בטרה קוטה ובאבן טבעית, ברוח האופנה שרווחה כאן בשנות ה-70, אז נבנה הבית", הוא נזכר.

בעצה אחת עם בכר, החליט בעל הבית על שיפוץ כולל שבו הוסרו החומרים החמים והכבדים והדגש הושם על החדרת כמה שיותר אור יום. קירות שלמים הוסרו והוחלפו בקירות זכוכית, חיפוי העץ הוסר מתקרת הקומה הראשונה, והשטיח קולף מעל גרם המדרגות וחשף את המדרגות הדקיקות והייחודיות העשויות מיריעת פח אחת מכופפת. מאחר ששולי הפח הוטמנו בקיר ומעקה העץ הכבד הוחלף במעקה זכוכית שקוף, נראה גרם המדרגות כמרחף בחלל.

חלקן התחתון של המדרגות נצבע בלבן המנוגד לפניהן השחורות ומדגיש את דקיקותן, עד שמזווית מסוימת הן נראות כמו קיפולי נייר או אריג. למעשה, מסביר בעל הבית, השיפוץ החזיר לבית את סגנון תכנונו המקורי, המתכתב עם אדריכלות אמריקאית של אמצע המאה הקודמת ועם הסגנון הבינלאומי. "יש כאן ניקיון בקווים, אך לא מינימליזם או סגפנות. אין כאן ניסיון להרשים. חזית הבית צנועה ומורכבת מקיר לבן חלק שנחתך באמצעו, ומלבד החתך אין עליו שום עיטורים אחרים".

חלק מהאלמנטים המקוריים הושארו כפי שהם, כמו עמודי האבן הכהים והדומיננטיים העשויים אבן ערד ("יש בהם משהו מאוד בזלתי שאהבתי"), דלת הכניסה המסיבית וקיר מעץ אלון טבעי בפינת האוכל. השימוש בעץ אלון שפורק מחלקים אחרים בבית חוזר בפינות נוספות כדי לשמור על אותה טמפרטורה של חומר.

מונומנטים בחלל

עיצוב הבית משדר יוקרה שקטה. רוב הרהיטים בבית מצטיינים בקווים ישרים ומודרניים ובצבעוניות לבנה עם נגיעות שחורות, ורבים מהם הם פריטי מעצבים. לצד ספות לבנות בסלון ובפינת הטלוויזיה (קסטיאל) ושולחן אוכל לבן המוקף בכיסאות בריפוד שחור, פזורים גם הדומים שחורים מעור בעיצוב מיס ואן דר רוהה, שזלונג לבן מפלסטיק של צ'רלס איימס, שולחן סלוני מפיברגלס לבן שנראה כחלוק נחל גדול וגופי תאורה מדגם ענן בעיצוב פרנק גרי, העשויים מפלחי נייר המוצמדים אלה לאלה.

לכל אלה מצטרף אוסף אמנות ישראלית, המשלב בין "קלאסיקה מודרנית" ובין עבודות אמנות של יוצרים צעירים שהשתלבו באוסף עם השנים. בשל מיעוט הקירות בבית, רבות מעבודות האמנות שבו הן עבודות פיסול שאינן נתלות על הקיר, חלקן מונומנטליות. העבודה הראשונה והבולטת ביותר שנרכשה עבור החלל היא פסל אייל ענק בעל קרניים משתרגות של שולמית עציון. את הפסל העצום, העשוי מיציקת פוליאסטר המצופה באלפי קליפות שום דקיקות, הכינה כעבודת הגמר שלה, עם סיום לימודיה השנה במגמה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל.

"רציתי משהו גדול שיאפיין את החלל, וכשראיתי את האייל היה בו משהו שהתחבר באופן מיידי לאבנים המחפות את העמודים ולתחושת הבקתה בהרים שיש בבית. בעיניי מדובר בפרשנות עכשווית לקרניים או לפוחלצים של ראשי אייל שתלויים בבקתות כאלה", אומר בעל הבית.

"כל מי שנכנס לכאן נדהם ממנו ומהחומריות הייחודית שלו. החלטתי להשאיר אותו לבד בחלל הסלון, בלי לתלות בסביבתו עבודות אמנות נוספות, ולהסתפק בעוצמה ובניקיון שלו". עוד עבודה גדולת ממדים הניצבת על רצפת החלל היא פסל מעוגל מרשת ברזל הנראה כגלעין אבוקדו ענק, מעשה ידיו של רוני אלוני. "אני אוהב את המקוריות ואת החומריות של העבודה הזאת, ואת העובדה שממה שנראה כרשת לולים פשוטה הוא מצליח ליצור אובייקט מרשים ומונומנטלי כל כך", אומר בעל הבית.

פסל מונומנטלי של אייל בגודל טבעי מצופה בקליפות שום ניצב במרכז הסלון הלבן

ציור של חגי ארגוב נתלה בראש גרם המדרגות לצד קיר מאבני ערד וארון עץ

צוללת לבנה ומוארכת מפורצלן שעל גבה הושתל סנפיר של כריש (עבודה של יובל שאול)

פסל ברונזה של כלבים מחוברים שראשיהם פונים במנוגד (עבודה של יובל שאול)

מציאות שבירה

על שולחן פינת האוכל המוארך ניצבת עבודה של יובל שאול – צוללת לבנה ומוארכת מפורצלן, שעל גבה הושתל מעין סנפיר של כריש. צוללת זו היא אחת מתוך סדרת צוללות של האמן, שנוצקו מפורצלן לבן או שחור ושעל גבן הושתלו קרני אייל או סנפירי כריש. "בעבודות האלה האמן כאילו יוצר מוטציה, שמדברת על מלחמה שהיא עתידנית וארכיטיפית בו-זמנית", מסביר בעל הבית, ומדגיש את הניגוד המעניין הנוצר בין כלי הקרב המשחית לחומר השביר והמעודן שממנו נעשה.

עוד שני פסלים של שאול המוצבים בבית מעידים על חיבתו של האמן להכלאות בלתי אפשריות: על גב הספסל הבנוי בסלון ניצב פסל ברונזה של שני כלבים, זכר ונקבה, המחוברים זה לזה באמצע גופם ויוצרים יצור היברידי ששני ראשיו פונים לכיוונים שונים. "זה פסל מלא הומור שמרמז על החיבור המורכב בין זכר לנקבה ובין רגש לתשוקה", מחייך בעל הבית.

פסל ברונזה נוסף של האמן ניצב בחדר השינה ובו נראה חמור שראשו טמון בקרקע ורגליו מזדקרות אל על, בתנוחה קרקסית שאינה אופיינית לחמור כי אם לבת יענה הטומנת ראשה בחול. פסלי הברונזה נעשו בעקבות סדרת הפוחלצים של האמן, שבה עשה שימוש בפוחלצים אמיתיים כדי להציב חיות בתנוחות מעוררות גיחוך ובלתי הגיוניות, כמו גמל או זברה שראשיהם נכנסים בקיר, פר ופרה שגופם מחובר ועוד. "אני אוהב את הפסלים של יובל", אומר בעל הבית, "הם מלאי הומור ומקוריות ומזכירים את פוחלציו של מאוריציו קטאלאן, שרטרוספקטיבה ענקית של עבודותיו מוצגת השנה במוזיאון גוגנהיים בניו יורק, אלא שעבודותיו של יובל נעשו הרבה קודם".

עבודה נוספת של האמן, ציור גדול בצבעי זהב על גבי נייר, נתלתה בפינת הטלוויזיה. "זאת עבודה מסדרת הקסיופאות שלו", מסביר בעל הבית, "שעוסקת בתנועת עצמים בחלל, והיא נראית כמו גלקסיה כסופה גדולה. אני מאוד אוהב את הריחוף של העבודה ואת הפרופורציות שלה. בחרתי אותה מתוך כ-70 עבודות דומות שלו ואני לא יודע להסביר למה, אבל יש בה משהו שנכון לי".

בכניסה למטבח נתלתה עבודה ותיקה יותר של יוחנן בן סימון (1976-1905), צייר ומעצב שהתיישב בקיבוץ גן שמואל והרבה לתעד, בין היתר, את ההווי הקיבוצי בארץ בשנות ה-40. "זוהי עבודת צבעי מים שאינה אופיינית לו", מסביר בעל הבית. "היא מופשטת יותר מעבודותיו, שנוטות לתעד סצנות בקיבוץ, אך אף שהיא מופשטת צצות בה צורות כמו צמחים, בתים, עננים ונוף כללי. זו עבודה נדירה שלו מ-1955, שרכשתי מיד כשהוצגה במכירה פומבית לפני כחמש שנים, בסכום זניח. למזלי לא היו לי הרבה מתחרים במכירה הזאת שיקפיצו את המחיר", הוא אומר בחיוך.

פריטי ריהוט מעוצבים כמו צמד הדומי עור שחורים בעיצוב מיס ואן דר רוהה

רבים מהקירות הוסרו במהלך השיפוץ והוחלפו בקירות זכוכית המחדירים אור יום טבעי

נגיעה קלאסית

במעלה גרם המדרגות המוביל אל קומת חדרי השינה, נתלה פסל בדמות אישה לבנה, עירומה ועצומת עיניים, של האמן האירי אנגוס מאסי. הדמות נראית מרחפת בחלל הודות למתקן תלייה המרחיק אותה מהקיר, ומשהו בתנוחתה ובהבעת פניה השלווה מעלה קונוטציה של ישו. "זהו האבטיפוס שנעשה מגבס על פי דמותה של אשתו של האמן, לפני שיצק את הפסל מברונזה", מספר בעל הבית. "הוא לא היה בטוח שהוא רוצה למכור אותו, אבל אני התעקשתי ובסוף קיבלתי אותו.

מאסי הוא אמן שפסלי הברונזה שלו מגיעים לרמת גימור מדהימה, אבל בעבודה הזאת אהבתי דווקא את האבטיפוס, שנראה מחוספס יותר". לצדה נתלה ציור שמן צבעוני ומופשט של אלימה, משנת 1967. אלימה הוא שמה המקצועי של אלימה ריטה, ציירת ילידת 1932, מומחית להדפס ומורה לאמנות ישראלית, שעבודותיה מתאפיינות בצבעוניות נאיבית וברעננות ילדית. היא זכתה בפרס עידוד היצירה מטעם משרד התרבות לשנת 2007 ובפרס שרת התרבות לשנת 2010.

"אלימה היא ילידת הארץ וגדלה בקיבוץ, ויש משהו מאוד רענן בעבודות שלה, אף שכיום היא בשנות ה-80 שלה. אני חושב שהקומפוזיציות שלה פשוט גאוניות בפשטותן ובנכונותן. קניתי את העבודה הזאת לפני כעשר שנים ב-600 דולר בלבד, ולדעתי עוד יבוא יומה של אלימה ומחירי עבודותיה יאמירו". בראש גרם המדרגות ניצב ארון עץ בסגנון אר-דקו, שנרכש ב-1,000 שקלים באחד מרחובותיו של שוק הפשפשים, "אפילו לא בחנות",הוא אומר. "עברתי שם, ראיתי את הארון ומיד התקשרתי להזמין טנדר שיבוא לאסוף אותו", הוא אומר.

"אני לא יודע אם זה אר-דקו צרפתי מקורי או תוצרת הארץ משנות ה-20-או ה-30". בראש גרם המדרגות נתלה ציור שמן של חגי ארגוב. בציור נראה נוף של כביש שלאורכו נמתחים עמודי חשמל, וצבעוניותו הרכה והפסטורלית משתלבת יפה עם מרקמו של הארון. העבודה נרכשה באחת מתערוכות האמנות הסודית של בנק לאומי, שבהן נמכרות עבודות אמנות במכירה פומבית שקטה לכל המרבה במחיר, בלי ששם האמן יצוין לידן. רק לאחר הרכישה נחשף שם האמן לרוכש. "יש בעבודה משהו מלנכולי, אבל היא מציעה גם סוג של עומק, הן בפרספקטיבה והן בצבעוניות", מסביר בעל הבית את הרכישה.

גאווה ישראלית

בחדר השינה הלבן ורחב הידיים בולט פטיו קטן, שנוצל להצבת עציץ גדול ולהכנסת אור יום לחדר. על הקיר ליד הפטיו, מעל שתי כורסאות, תלויה עבודה על נייר משנת 1981 של משה קופפרמן (2003-1926), מבכירי אמני ישראל וזוכה פרס ישראל לשנת 2000. בדומה לעבודותיהם של יוחנן בן סימון ואלימה, גם עבודה זו, מהוותיקות בבית, מוסיפה נגיעה קלאסית לאוסף. בעל הבית, שרכש אותה במכירה פומבית לפני 15 שנה בכ-1,000 דולרים, מספר: "אני מאוד אוהב את המונוכרומטיות ואת החומריות שלה, את חריטות העיפרון על גבי הצבע. בכלל אני מאוד אוהב את קופפרמן.

יש לו בעיניי שפת סימנים פרטית שמדברת אליי. ידוע שעבודותיו מושפעות מהשואה ומתייחסות לחוויית המלחמה, אבל בעיניי יש בהן דווקא משהו מאוד ישראלי, בדלות החומר שלהן, בצבעי הבטון האפרפרים שלהן". לצד המיטה, שגב העץ הגדול שלה מתכתב עם קיר עץ האלון בפינת האוכל שבקומה התחתונה, נתלתה עבודה של גיא גולדשטיין, אמן צעיר בסוף שנות ה-30 לחייו שהציג כמה תערוכות יחיד בגלריות שונות בתל אביב.

גם את העבודה הזאת – רישום דיגיטלי המודבק על גבי לוח פרספקס מבריק, שבמרכזו דמות גברית מוכפלת – רכש בעל הבית באחת מתערוכות האמנות הסודית של בנק לאומי, בלי לדעת את זהותו של האמן. "לא ידעתי מי האמן כשרכשתי את העבודה", הוא מספר, "אבל היה בה משהו קליל וקריר שאהבתי, ומשהו וינטג'י כזה, כאילו משנות ה-70'". חדר הרחצה הצמוד לחדר השינה מתאפיין בצבעוניות שחורה-לבנה נקייה, שאותה משלימה העבודה שנתלתה מעל האמבטיה – ציור של מרים כבסה, אמנית ישראלית שהציגה (עם אורי צייג וסיגלית לנדאו) בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה (1997) ושחיה ופועלת בניו יורק בעשור האחרון.

בעבודותיה עושה כבסה שימוש בטכניקות ציור ורישום המבוססות על מחיקות צבע ועל הטבעתן של מחוות גוף גדולות בצבע. בציור נראות טביעות ידיה של האמנית, שנמשכות כלפי מטה ומותירות בצבע את סימני אצבעותיה. "זה נראה בעיניי כמו שתי חמסות שתקועות בבוץ או כמו קריאה לעזרה", מפרש בעל הבית את העבודה ושמח לגלות כי גם עבודה זו נרכשה בהזדמנות בסכום פעוט של כ-600-500 דולרים במכירה פומבית בניו יורק, לפני כעשור.

חדר הרחצה מתאפיין בצבעוניות שחורה-לבנה נקייה

חלקן התחתון של המדרגות נצבע בלבן המנוגד לפניהן השחורות ומדגיש את דקיקותן