אהבה בשלוש מערכות

״היעלמותה של אלינור ריגבי", הסרט החדש בכיכובה של ג'סיקה צ'סטיין, הוא אחד האירועים הקולנועיים המגלומניים ביותר של השנה. תסריט ממוצע לסרט הוליוודי נע בין 90 ל־100 עמודים, אך נד בנסון, תסריטאי ובמאי הסרט, כתב תסריט של 223 עמודים. לא פלא שהוא נאלץ לחלק את התסריט לשלוש גרסאות. "אלינור ריגבי" (שעולה ב-04.12.14 בישראל) מנסה להיות מעין גרסה אמריקאית עכשווית ל"תמונות מחיי נישואים": מסע קולנועי אינטימי העוקב, בפרטי פרטים, אחר התרסקות מערכת היחסים של בני הזוג הניו יורקים אלינור (צ'סטיין) וקונור (ג'יימס מק'אבוי), בכל פעם מזווית שונה. זו הפעם הראשונה שצ׳סטיין, נוסף על תפקידה כשחקנית, מעורבת גם בהפקה.

אני פוגש אותה בפסטיבל הקולנוע בעיירה הצרפתית דוביל, שאליה באה כדי לקדם את הפרויקט. שורה ארוכה של אייקונות הוליוודיות עיכסו על הטיילת של דוביל והונצחו על גדרות העץ הלבנות שמחוץ לתאי ההלבשה הניצבים לאורך החוף. ובכל זאת, כשג'סיקה צ'סטיין הגיעה לשם, נאספו סביבה המונים כאילו לא ראו אישה יפה מימיהם, קל וחומר כוכבת קולנוע אמריקאית. ההתרגשות הייתה קולוסאלית. את הסרט השאפתני הזה כתב וביים האקס שלה, נד בנסון. הסיפור נכתב תחילה מנקודת מבטו של הגבר. צ'סטיין קראה את התסריט והחליטה שהיא רוצה לפתח גרסה משלה – מנקודת מבטה של האישה – וכך נולד פרויקט יומרני הכולל גרסה מקוצרת של שעתיים שנקראת "הם" ומספרת את הסיפור מנקודת מבט משותפת, וגרסה ארוכה של חמש שעות המורכבת משני סרטים: "הוא" מנקודת המבט הגברית ו"היא" מנקודת המבט הנשית. הביקורות נלהבות.

את ונד בנסון הייתם בני זוג. האם אפשר להגיד שהסרט נולד מתוך ההיכרות שלכם?

"בהחלט. אנחנו חברים זה יותר מעשור. גרנו ביחד ארבע שנים וכשיצא 'עץ החיים' הוא נסע איתי לכל מקום. בנסיעות היח"צ הוא הראה לי את התסריט של 'אלינור ריגבי' שאותו כתב מנקודת מבטו של הגבר. נד שאל אותי מה דעתי ואם הייתי מוכנה לשחק את התפקיד הראשי. עניתי שכן, אבל גם אמרתי שאני רוצה לדעת לאן אלינור הולכת, מה קורה איתה, ואיך היא רואה את מערכת היחסים הזו מנקודת המבט שלה. אז נד התחיל לעבוד על התסריט מנקודת המבט שלה, ובכל יום היינו מדברים, מפתחים את התסריט יחד".

זה אחד הפרויקט הראשונים שאת חתומה עליו גם כמפיקה. נהנית מהצד הזה של העבודה?

"מאוד, אבל אני חייבת להגיד שהחלק שלי בהפקה היה החלק הקל יותר. עזרתי לפתח את התסריט ועזרתי בקאסטינג, התקשרתי לחברים וכדומה. זהו בערך".

מה חשבת כשראית את הסרט הסופי?

"אני אוהבת מאוד את הגרסה הארוכה, שאותה ראיתי כבר כמה פעמים, אבל גם הגרסה הקצרה טובה ושכל אחד יבחר מה הוא מעדיף לראות".

אחד הדברים היפים בדמות של ריגבי הוא שלא מרגישים שהיא נושאת כל הזמן את העצב והלחץ על כתפיה. היא מסווה את זה. למה בחרת לשחק אותה דווקא כך?

"כשאנשים נאבקים בעצב, הם מנסים לא להתבוסס בזה. ישנה תשוקה למשוך את עצמך החוצה. במקרה של אלינור, אני חושבת שהיא מרגישה שהיא לא יכולה לצלוח את כל זה אז היא מחליטה להעלים את העבר שלה, לשנות את עצמה ממש. היא גוזרת את השיער, שמה איפור כבד וכהה כזה – הכל במטרה לעטות איזו מסכה. היא לא רוצה להסתכל במראה וכל הזמן לחשוב על אלינור ריגבי. אני מוצאת שיש משהו מאוד אקטיבי בהחלטה הזו של אלינור, וזה מה שעניין אותי בדמותה מלכתחילה".

חשאית

סיפור חייה של ג'סיקה צ'סטיין היה יכול להפוך לחמישה־שישה סרטים הוליוודיים לפחות. אף שלא ידוע רבות על חייה האישיים והיא קנאית לפרטיותה, עד לפני שנה וקצת העולם האמין שהיא בחורה כל אמריקאית ממוצעת ממעמד הביניים של צפון קליפורניה, בת לאם שפית ולאב כבאי. טיפין טיפין נחשפו עוד ועוד פרטים על עברה: אמה ג'רי צ'סטיין ואביה האמיתי מייקל מונסטריו הכירו בתיכון והביאו אותה לעולם כשהיו בני עשרה. הם נפרדו מעט לאחר מכן. היא ואחותה ג'ולייט גדלו עם בעלה השני של אמן, הכבאי מייקל הייסטי, שאותו קיבלו כאביהן לכל דבר ועניין. בשלב מסוים יצרה ג'ולייט קשר עם האב הביולוגי וזמן קצר לאחר מכן התאבדה.

צ'סטיין מעולם לא חיפשה כל קשר עם אביה הביולוגי, ועד היום היא לא אוהבת לדבר על זה. היא גם לא חושפת פרטים מיותרים על חיי הזוגיות שלה מלבד העובדה שהיא חיה עם הרוזן האיטלקי הצעיר ג'יאן לוקה פאסי דה פרפוסולו – מנהל במותג האופנה הצרפתי מונקלר. עד שנת הפריצה שלה ב־2011, עשור אחרי שסיימה את לימודיה בג'וליארד, דשדשה הקריירה שלה בתפקידי אורח קטנים בסדרות כמו "חוק וסדר". עם הופעתה ב"עץ החיים" לצד בראד פיט ושון פן, נעשתה בן לילה לשם דבר בתעשייה ושיחקה בשבעה סרטים נוספים עוד באותה שנה, בהם "העזרה" שזיכה אותה במועמדות ראשונה לאוסקר כשחקנית המשנה. שנה לאחר מכן תפקידה כסוכנת CIA במרדף אחר בן לאדן בסרט "כוננות עם שחר" זיכה אותה במועמדות לפרס השחקנית הטובה ביותר. מאז היא לא מספיקה אפילו לדחות את כל ההצעות שמונחות לפתחה.

אם לא די בזאת, צ'סטיין זכתה עד היום בפרסים בינלאומיים חשובים רבים (גלובוס הזהב לדוגמה) ובפסטיבל הקולנוע בדוביל העניקו לה אות הוקרה – מעין פרס על מפעל חיים (לשחקנית בת 37) שקיבלה בשמלה ורודה של אוסקר דה לה רנטה ונעלי עקב בלתי אפשריות של כריסטיאן לובוטין.

"זה כבוד גדול בשבילי להיות כאן, במיוחד בחגיגות 40 השנה של הפסטיבל, על כל ההיסטוריה המדהימה שלו, ולהימצא באותה רשימה יחד עם ג'וליאן מור, קייט בלנשט, אנט בנינג, סוזן סרנדון, רובין רייט ואחרות שחלקו להן כאן כבוד – זוהי מתנה ענקית. זה כמעט יותר מדי. הייתי ממש בשוק כשהודיעו לי על המחווה הזו וחשבתי לעצמי 'למה אני?'".

זו הפעם השנייה שאני פוגש את צ'סטיין פנים אל פנים. בפעם הקודמת זה היה בתצוגה של ויקטור אנד רולף בשבוע האופנה בפריז לפני שנתיים, ונראה שהיא מרבה לבקר בצד הזה של האוקיינוס.

האם זה סתם נדמה לי, או שאת באמת אוהבת מאוד את צרפת?

"ברור. מה יש לא לאהוב בצרפת? אני אוהבת את התרבות הצרפתית ככלל ואת הקולנוע הצרפתי בפרט. איזבל הופר, למשל, היא השחקנית האהובה והמשפיעה עליי ביותר. אני מעריצה ענקית של הקולנוע הצרפתי. הבמאים, השחקניות והשחקנים הצרפתיים הם ממש אבות המזון מבחינתי, כך שלהיות כאן היום, לקבל כאן את כל ההערכה הזו וסתם לבקר בצרפת ולדבר כל היום על סרטים – זה שלעצמו ממש סוג של חלום שמתגשם. מצחיק שאני כאן על תקן 'הכוכבת האמריקאית', כי אני רואה בעצמי כמי שמקבלת השראה גדולה דווקא מהתרבות האירופית. לפעמים אני חושבת שהייתי צריכה להיוולד באירופה״.