אחרי הטרפת

מערכה ראשונה: לא קיאק, לק!  (או: כל אחת והתחביב שלה)

נטלי: רתם, הגענו לפה עם אותו תיק!

רתם: אני לא מאמינה! את מבינה שזה אומר שהקשר שלנו הוא מנט טו בי? וזה לא היה קורה אם היינו הולכות על התוכנית המקורית שלך לראיון הזה…

נטלי: רציתי שנלך לשוט בקיאקים.

רתם: נכון, והייתי טובעת פלוס הצלם. קיאק? מה זה הקטע הזה?

נטלי: זה תחביב!

רתם: גם יוגה זה תחביב, אבל את הלכת על ההארדקור.

נטלי: כן, אני מניחה שזה לא תחביב בנאלי מאוד. כשהמפיקה שלכם אמרה לי שהולכים לעשות לקים אמרתי: “לא, רק לא זה!".

רתם: ותראי, כמה את נהנית פה עכשיו!

נטלי: את רואה? משהו קורה לי!

רתם: את עושה מניקור ג'ל?

נטלי: אני לא יכולה להתחייב לג'ל עכשיו, זה לא יסתדר לי עם ההצגות.

רתם: ההצגות שלי פשוט לא רצות העונה, אז אני יכולה להתחייב לכל לק שמתחשק לי.

מערכה שנייה: ג'ונגל אורבני(או: בחורים צעירים זה כולירה)

רתם: אני מרגישה שאנחנו כבר מכירות מהפייסבוק, או מהאינסטגרם.

נטלי: הייתי חזקה באינסטגרם עד שהבנתי שקצת התמכרתי.

רתם: יצאתי עם בחור, ישבנו בדייט, הגיע אוכל, רציתי לקחת ביס והוא עוצר אותי ואומר לי שהוא חייב לצלם. לנעוץ בה מזלג. אבל הורסים לך.

נטלי: אני חושבת שבגלל זה אני יוצאת עם גברים מבוגרים. איתם זה לא יקרה.

רתם: עדיף לצאת עם מישהו שיש לו נייד של פעם, כמו לבנת חבלה.

נטלי: לא, לא הייתי רוצה לצאת עם מישהו מהפלינסטונס, אלא עם כאלה שיש להם חיים מגניבים ורגועים.

רתם: השאלה היא כמה מבוגרים.

נטלי: יש משהו בגברים אחרי גיל 50 שהם כבר אחרי הטרפת. משהו נרגע מבחינת החיפוש. הם עשו, הם בנו, הם כבר גדולים. יש שם שקט. אני אוהבת את השקט הזה.

רתם: אז אולי אני טועה שאני יוצאת עם בני 30. פיגור שכלי שאין לתאר. זה דור נרקיסיסטי. ואחרי גיל 40, כשיש להם ילדים, אני חוששת להיכנס לזה.

נטלי: אני שומעת את המחשבות שלך, הן הגיוניות. את רוצה משהו ראשוני ביחד. כשהייתי בת 23 הכרתי את אבי ילדיי. הוא היה גרוש פלוס שניים ואז הבנתי את כל היתרונות שיש בלהיות עם מישהו שיש לו ילדים. כשאני ילדתי, ונולד ילד צרחן, הוא ידע מיד מה לעשות. נשענתי על הניסיון שלו. החיסרון הפך לגמרי ליתרון.

רתם: טוב, את קצת משכנעת אותי, אף על פי שאת יכולה להבין אותי כשאני אומרת לך שבא לי משהו ראשוני. ויש לתל אביב מקום בתוך הבלבלת הזאת. אנשים לא ממש יודעים מה הם רוצים. דור של בחורים ובחורות, שמאמללים זה את זה בלי כוונה".

נטלי: לשחק משחק ביחסים זה אסון לדעתי. צריך להיות אותנטים, כי בן אדם שאת רוצה להעביר איתו חיים צריך לדעת מי את ולהפך. מי רוצה לקום אחרי שנה ולגלות שהוא חי עם שקר?

רתם: המשחק הזה קצת בונה משיכה.

נטלי: אם אדם מצא חן בעיניי אני אגיד לו את זה. אם הוא יברח מזה אז הוא לא שלי. לי אין לי כוח למשחקים, זה מעייף אותי. החיים מתישים גם ככה.

רתם: זה אמור להיות כדור נגד כאב ראש, לא משהו שמצריך כדור נגד כאב ראש.

נטלי: לפחות בהתחלה. בהמשך, זוגיות זה דבר מורכב. אבל בהתחלה? בוא נעשה פאן! אם האותנטיות שלי מבהילה אז שיקרה עכשיו ולא בעוד שנה.

מערכה שלישית: אהבות(או: נשים אמיצות כורעות ברך)

רתם: את מככבת עכשיו גם בקמפיין לאפיליידי וגם בסדרת נוער חדשה.

נטלי: נכון, עלתה לאוויר סדרה של גיורא חמיצר שנקראת “שכונה", זה מקסים.

רתם: הילדים שלך בטח מבסוטים.

נטלי: הילדים שלי לא יכולים לראות כמעט אף סרט שעשיתי כי זה לא לגיל שלהם וגם כי לא כדאי לראות את אימא בפוזה מגרה. הם מתביישים בזה. אחרי הסרט האחרון הבטחתי להם שלא יהיה יותר עירום.

רתם: זה מביך אותם?

נטלי: מאוד. יורדים עליהם בבית הספר, משתמשים בזה נגדם. ב"שכונה" ליהקו אותי לתפקיד של אם חד הורית, ואת לא מבינה כמה הם מבסוטים. סוף סוף אני עושה תפקיד הגון! משהו שהם יכולים להתגאות בו ולא איזו סייקו.

רתם: כשהם יתבגרו הם יבינו שכל מה שעשית זה דברים שהם יכולים להיות גאים בהם. פרצת דרך עם דברים שיש בהם אמירה אמנותית, נשית. את לא שחקנית פורנו.

נטלי: אני לא יכולה להתנתק לחלוטין מהמקום שהם נמצאים, עם ילדים שמחפשים איך לפגוע.

רתם: אז יש ויתורים.

נטלי: אני לא רואה את זה כוויתור, אני רואה את זה כבחירה בנתיב אחר. בגיל 23 היה לי כל מה שחלמתי עליו: תיאטרון, קולנוע, אבל הייתי חוזרת הביתה לבד, לבית מלא בחתולים. עד כדי כך לבד שיום אחד ב־2:00 חזרתי מבילוי והייתה תוכנית בגל"צ שכל מיני אנשים הזויים היו מתקשרים אליה. תביני את רמת הבדידות – גם אני התקשרתי. שאלו לשמי, אמרתי “נטלי עטיה" ואמרו לי “לא יכול להיות, מה פתאום נטלי עטיה מתקשרת". אמרתי להם: “זו אני, חזרתי מבילוי ואני לבד!". ועליתי לשיחה בשידור עד 4:00 לפנות בוקר. הבנתי שהתהילה נורא מגניבה, אבל אם אני חוזרת הביתה למקום שמרגיש לי ריק אז זה לא שווה. הבנתי שאני רוצה משפחה, החלטתי לעשות פאוזה.

רתם: וכל זה קרה בעודך ילדה בעצמך!

נטלי: ובאמת הייתי ילדה. כשמתחילים לעבוד בגיל 15 בסביבה מאוד מבוגרת, הנשמה שלך נהיית עתיקה.

רתם: וברגע שהבנת את זה התחתנת?

נטלי: הכרתי את עגנון והצעתי לו נישואים אחרי שבוע.

רתם: שנייה, אני עוצרת פה הכל! איך לא פתחת בזה את הראיון?

נטלי: כשהייתי בת 17 ראיתי את עגנון פעם ראשונה בארוחת ערב אצל חברים. אני זוכרת שאמרתי לעצמי “וואו, איזה גבר". בגיל 23 נסעתי לבקר חבר באמסטרדם. יום אחרי הייתה דפיקה בדלת והוא היה שם. הוא בא בענייני עבודה, אחרי יומיים התחלנו להסתובב יחד והרגשתי צמרמורות בגוף. חזרנו לארץ, יצאנו שבוע וזה היה מדהים, אפילו הספקתי להכיר את הילדים שלו. היה יום שישי ואמרתי לו שאני חווה תחושות מוזרות ושאני רוצה לשאול אותו משהו. הוא אמר “תשאלי, אני חושב שאני רוצה לשאול אותך את אותו הדבר". אמרתי “רוצה להתחתן איתי?". אחרי חודשיים התחתנו. היינו יחד שבע שנים.

רתם: אני מעריצה אותך!

נטלי: היה משהו שם שהרגיש שזה נכון.

רתם: זה יכול לקרות לך גם היום?

נטלי: לא.

רתם: למה?

נטלי: קודם כל כי אני לא רוצה להתחתן, סיימתי את הסיבוב הזה בחיי. אני מסתדרת מצוין לבד, אני רוצה להתאהב, אבל אין לי דחף בלתי נשלט שזה יקרה.

רתם: יש בזה משהו סופּר רומנטי ואמיץ. כמה נשים את מכירה שהציעו נישואים?

נטלי: זוכרת שדיברנו על אותנטיות? זו אותנטיות! מה יכול היה לקרות?

מה האסון הגדול?