אמיצה

סערה גדולה התחוללה במושב האחרון של הכנסת טרם יציאתה לפגרת הקיץ האחרונה. הימים תחילת ימי מבצע צוק איתן והקשב הציבורי מופנה כולו דרומה, מפספס את מה שבשגרה היה מטלטל את כותרות החדשות. בתום יום דיונים סוער העבירה ועדת הפנים את הצעת החוק הנועד להסדיר את הבנייה והתכנון בישראל (חוק הות"מלים של לפיד) ללא התייחסות אל הדיור ציבורי, אחת הסוגיות הבוערות שהעלה המאבק החברתי של השנים האחרונות.

בשיאה של הדרמה נשאה ח"כ אורלי לוי נאום קשה וחסר פשרות נגד חברי הוועדה ומירי רגב, העומדת בראשה. בהתרגשות עזה היא כינתה את התומכים בחוק כמי שמפקירים את החיילים הנלחמים בשדה הקרב, משום שאלה חוזרים הביתה לחובות ולפתרונות דיור ארעיים. הדברים הפכו ברגע לוויראליים ברשת. ניכר בלוי שהיא מדברת מדם לבה. היא הצליחה במאמץ רב לגייס רוב שיתנגד לחוק וזכתה לתמיכה רחבה ממפלגתה, בייחוד מליברמן, אולם ברגע האמת לחצים אגרסיביים ממשרד האוצר וההתקפלות של סיעת הבית היהודי הכשילו את המאבק.

לקחת את זה קשה.

"זה כבר היה לי בידיים, ברגע האחרון איבדנו את זה. זה שבר אותי לגמרי ופרצתי בבכי, היה לי קשה לאסוף את עצמי. אני מבכה כישלונות, לפעמים זה מתפרש כחולשה. יש כאלו שאומרים לי שצריך לעבוד נקי, ללא רגש, אבל אם אאבד את הרגש אאבד את המנוע שלי. באותו היום כשהלכתי לישון אמרתי לעצמי, זו תחנה שמתה. אני גם מאוד פרגמטית. בכל זאת הייתה פה הצלחה ברמה התודעתית של מקבלי ההחלטות. איווט נתן לי גיבוי מלא.

אבל בסוף, ברגע האמת, ישראל ביתנו הצביעו בעד החוק.

"יש דברים שהם יותר גדולים ממני. אלו לא לחצים שאפשר לזלזל בהם, זה ברמת סיכון כל הבסיס הקואליציוני. בסופו של דבר זה היה יכול לעלות למפלגה מחיר כבד, ולי בהדחה ובסנקציות שהיו פוגעות באינטרסים של אוכלוסיות חלשות שמצופה ממני לפעול לטובתן בכנסת. זה היה אחד הימים הקשים שחוויתי בכנסת. ראיתי את הפרצופים של האנשים מהדיור הציבורי וידעתי שפעם נוספת הם הולכים להתאכזב. זה כאב לי".

זה מורכב לפעול נגד הקואליציה.

"כשאת חלק מהקואליציה את נמצאת בסוג של מלכוד, לכל מהלך יש מחיר. כשיש לי בעיה מצפונית עם חוק מסוים אני נלחמת עד לרגע האחרון כדי לשנות אותו בוועדות כי אני יודעת שמה שמגיע להצבעת המליאה אבוד, כי לרוב זה יוכרע על פי שיקולי תועלת של קואליציה מול אופוזיציה. צריך לדעת איך להתנהל בלי לשבור את הכלים ובלי להיות מתויג כמורד, כי גם לזה יש משמעות. לא מעט פעמים שאלו מסביב מדוע לא מענישים אותי על כך שאני לא מיישרת קו עם הקואליציה, אבל כשאני מביאה נתונים, כשעמדתי מנומקת, אני מקבלת גיבוי".

תני לי דוגמה, אולי פעם אחת אצליח לזרוק מילה טובה על ליברמן.

״תוכנית ויסקונסין לדוגמה, הבייבי של ראש הממשלה, היא תוכנית מחרידה. אנשים חוו שם השפלות, התוכנית לא הייתה יעילה, לא סייעה למובטלים והעשירה בעיקר אנשים מבחוץ על חשבון מחפשי העבודה והמדינה. חיים כץ ואני נלחמנו מהקואליציה נגד התוכנית, הייתה דרישה מראש הממשלה להדיח אותנו, מסע לחצים מטורף, הפחידו אותנו לגמרי מסביב. שלי יחימוביץ' אמרה לי: ‘אני מעריכה את המאבק אבל את טירונית פוליטית, ובסופו של דבר נאבד הכל'. נכנסתי לאיווט ואמרתי לו שאני לא מתכוונת לצאת מהוועדה. הוא נתן לי גיבוי מלא, עמד מול ביבי ואמר לו: 'אני לא מחליף אותה'. זה מאבק שניצחנו בו".

צפיתי בנאום שלך בוועדת הפנים, פנית שם למירי רגב, הזכרת לה שההורים של שתיכן היו דיירי הדיור הציבורי. התאכזבת ממנה?

"מירי אכזבה אותי בגדול. כיו"ר הוועדה הייתה לה יכולת לעשות את הדברים בצורה אחרת. היינו אמורות לנהל פה מאבק משותף, היה לה את כל הכוח בידיים. התאכזבתי ממנה באופן אישי כי היא יודעת על מה מדובר, היא חברה בשדולת הדיור, אבל כשהגענו לזמן אמת נשארתי לבד. אם אני הייתי במקום שלה החוק לא היה עובר".

לא מפחדת

ח"כ אורלי לוי אבקסיס, 41, היא אחת הדמויות המוערכות ביותר שפועלות היום בפוליטיקה הישראלית. בשנים האחרונות הצליחה להניע מהלכים פרלמנטריים מורכבים ועל שמה רשומים לא מעט הישגים בתחום החקיקה החברתית. זו קדנציה שנייה שבה היא מכהנת כחברת כנסת מטעם סיעת ישראל ביתנו וכיו"ר הועדה לזכויות הילד. במסגרת תפקידה טיפלה באינספור סוגיות חשובות הנוגעות לחייהם של ילדים ובני נוער, בהן טיפול בקורבנות עברה, הגנה על ילדים בסיכון ועוד שורה ארוכה של נושאים בתחומי הרווחה, הבריאות והחינוך. היא ידועה בשל הרצינות והיסודיות שבהן היא מבצעת את תפקידיה וקובעת לחבריה למשכן סטנדרטים חדשים של עבודה פרלמנטרית.

"אני קוראת את כל מה שצריך, את כל הנתונים, כל המחקרים, ומגיעה מוכנה. אבא שלי (שר החוץ לשעבר דוד לוי, אב"ד) נתן לי שיעור חשוב: אל תגיעי לשום מקום בלי שעשית שיעורי בית". על פועלה בכנסת ה־18 זכתה באות הפרלמנטר המצטיין מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה, והחודש הוכרז כי על פועלה בכנסת הנוכחית תקבל את פרס אומ"ץ לשנת 2014, בשל העשייה המרשימה שלה בתחומים החברתיים.

קשה להאמין שבתחילת דרכה כחברת כנסת ספגה עלבונות על רקע גזעני וסקסיסטי שהתרכזו לרוב בעברה כדוגמנית ובמוצאה המזרחי. "פרחה, תחזרי לדוגמנות", הטיחה בה אז מנהלת סיעת הליכוד עליזה בראשי, כשסירבה לוי להצביע בעד רפורמת הקרקעות שנגדה את משנתה החברתית. בראשי ביטאה בקול רם את שרבים אחרים חשבו בלבם: אורלי לוי אבקסיס יפה מדי בשביל להיות חברת כנסת.

נשים יפות, בייחוד דוגמניות, נתפסות כחסרות כישורים, "יפות וטיפשות". הרגשת שיש ממך ציפיות נמוכות?

"כן, בוודאי. כשרוצים להקטין אותי מתחילים לדבר על חיצוניות ויופי. יכולים לומר לי: ‘גם כשאת כועסת את יפה', וזה יכול להוציא אותי מדעתי. יש פעמים שהעובדה שאני אישה נותנת לאנשים תחושה שהם יכולים יותר. פעם, בזמן ישיבה סוערת, מישהו מחברי הכנסת ניסה להשתיק אותי בצורה אגרסיבית. שתקתי כי אם הייתי מגיבה זה היה מסיט את הדיון מהנושא החשוב שעמד על הפרק. יש דברים שאני מסוגלת לספוג ויש דברים שלא. בעבר כשהיה מתפתח שיח על יופי וחיצוניות, הייתי לוקחת את הרגליים שלי ויוצאת מההתכנסות. היום אני מתמודדת עם זה".

נתקלת בהטרדה מינית?

״כשישבתי בוועדה בפעם הראשונה או השנייה, ישב מישהו שלא הפסיק לבהות לי אל תוך המחשוף. הסתרתי את מחשוף החולצה בהפגנתיות ואמרתי לו: 'עכשיו זה מספיק צנוע בשבילך?'. בדרך כלל מטרידים נשים שנתפסות יותר חלשות, היום כבר נזהרים איתי. יש היום אנשים שנותנים מחמאה ומיד מתנצלים. זה עדיין בגדר הלגיטימי?".

עדיף שייזהרו מאשר שיטרידו מבחינתי.

"אם את רוצה לנטרל גבר, תתחילי לדבר איתו על ספורט. אם אני מרגישה טיפה מתיחות אני מתחילה לדבר על זה, וזה מיד משתיק אותם".

ממזרחים, כמו מנשים, יש ציפיות נמוכות.

"זה נכון. היו נקודות זמן שידעתי שאני לא מקבלת תפקידים לא בגלל שאין לי כישרון אלא בשל תפיסה מעוותת. אמרו לי: ‘אני לא רוצה להכשיל אותך, אני מפחד שלא תדעי איך להגיב'. זה תסכל אותי מאוד כי היו שם בפירוש שיקולים לא ענייניים. להיות מזרחית זה חלק ממי שאני, כך רואים אותי, זו הסביבה שבה גדלתי, זה חלק ממני".

מה דעתך על מפלגה משותפת שבה את פועלת לצד עמיר פרץ ומשה כחלון?

"את מתכוונת מפלגה שהיא לגמרי חברתית".

כן, אבל אתם לא רק "חברתיים", שלושתכם נציגי ציבור מזרחים שגדלו בפריפריה, זרים לאליטות. אני מבינה את החיבור שלך עם ליברמן על רקע הזרות הזו. גם הוא זר לאליטות, כמו שאביך היה, במידה מסוימת קצת כמוך.

"אם אני, כחלון ופרץ נהיה מפלגה זה אומר שאנחנו עושים הנחות לשאר. אם זה היה כך זה היה מצר את ידינו. זה בעייתי. אני מרגישה שמצפים מאיתנו המזרחים להיות השליחים של החברתי, שבגלל שאנחנו מזרחים זו המטרייה שלנו. אנחנו פוטרים אחרים מהאחריות הזו, אבל הם חייבים להיות שותפים לדרך. כולם ירוויחו מזה".

מי זה הם? את מפחדת להגיד אשכנזים?

"את יודעת מה, אני לא מפחדת. אבל יש גם מזרחים שמגיעים לנקודה מסוימת ואז קל להם להיפטר מהגיבנת הזו. למשל, מנהיגות צעירה שהגיעה מהשכונות וכשיכלה להשפיע יותר, ויתרה".

התפיסה החברתית־כלכלית שלך נשמעת לי לגמרי סוציאל דמוקרטית, רחוקה מהתפיסות הכלכליות של ישראל ביתנו. מה את עושה שם?

"אני לא אוהבת את החלוקה הזו. גדלתי בבית שזה הכי טבעי שבעולם להיות ימני וחברתי. אני חושבת שמפלגה שאין לה מסר חברתי אין לה זכות קיום. עם זאת אני מאוד ביקורתית כלפי הימין, בעיקר בנושא החברתי. הימין איבד את השכל הישר. צריך ללמוד לחשוב מחוץ לקופסה, אסור להתבצר בעמדות. הליכוד מאבד את בסיס הכוח שלו ובצדק מסוים. אתה לא יכול לספור את הבוחרים שלך כמובן מאליו וביום פקודה להתעלם מהם. כמה אפשר למכור להם את נושא הביטחון? בליכוד היה פעם איזון בין חברתי לביטחוני. היום, אולי למעט חיים כץ וגילה גמליאל, לא תמצאי שותפים אמיתיים לנושא הזה, כולם על הדגל המדיני. אבא שלי התפטר מהממשלה כשהיה שר החוץ משום שהתקציב לא היה חברתי, אני כל פעם מורידה מחדש בפניו את הכובע. כשהיינו סיעה משותפת, אפילו בהצבעות בוועדות שרים על הצעות חוק חברתיות מינימליות, שרים בליכוד התנגדו. אחד שם אוכל את השני, הכל על בסיס אישי ועל בסיס הבטחות שנרקמו עוד בפריימריס. היום זו כמעט מילה גסה להגיד 'חברתי' בליכוד, את לא תמצאי שם הרבה חיילים בקרב הזה".

ועדיין, עם התפיסה הביטחונית של ליברמן, את רואה את עצמך כחלק מהימין קיצוני?

"בוודאי שלא. ממש לא. הכל תלוי במה שאת מאמינה בו וכמה את חדורת מוטיבציה לשכנע אחרים. למשל, לא הרפיתי מאיווט עד שהוא למד את הנושא של הדיור הציבורי. חופש הפעולה שלי לקדם נושאים שבאג'נדה שלי זה משהו שלא זיהיתי עד היום באף מפלגה. הדימוי שלו כאיזה דיקטטור רחוק מהמציאות. דווקא במפלגות אחרות תמצאי בקלות איך מיישרים קו עם ראש המפלגה. אנשים מפחדים אפילו לבוא ולשכנע את הראש במשהו שהוא לא יתמוך בו. אצלנו, כשאנחנו ענייניים, ההיגיון גובר ובהתאם המפלגה תומכת".

ליברמן הציע במהלך הלחימה לכבוש את עזה, בעבר הציע לשלול אזרחות מערביי ישראל, להוציא את אום אל פחם מחוץ לגבול. זה לא ימין קיצוני?

"זה ימין עם אמירות ברורות. בהחלט לא ייתכן שאזרח המדינה יפעל נגדה. אם מישהו קורא למדינות אויב לתקוף את המדינה שבה הוא אזרח, יש פה בעיה. התוכנית שהזכרת על ואדי ערה מדברת על משהו שיכול לעלות לדיון במסגרת משא ומתן סופי שיהיה מוסכם בין הצדדים. אנחנו מביאים תוכנית, אפשר לדבר על זה. אנחנו לא מדברים על לעקור אנשים מהבית".

פמיניזם אישי

היא נשואה לליאור, אם לארבעה ילדים ומתגוררת עם משפחתה בקיבוץ מסילות הסמוך לעיר הולדתה בית שאן. מדי בוקר היא עושה את דרכה לכנסת ובחזרה, יותר משעתיים נסיעה לכל כיוון. היא מסרבת להישאר ללון בבירה ועושה מאמצים עצומים לשוב בכל ערב הביתה לילדיה. את סופי השבוע מקדישה אך ורק למשפחה.

את מנהלת משפחה שמתקיים בה היפוך מוחלט בתפקידים המסורתיים של גברים ונשים. את עובדת שעות ארוכות, מפרנסת ראשית, ובן זוגך נשאר בבית ומגדל את הילדים. איך את עם ההגדרה "פמיניסטית"?

"אני לא אוהבת לשים את עצמי בתוך הגדרות, יש דברים שאני מגלה בעצמי שלא תמיד מתיישבים עם פמיניזם. את צריכה לבוא אליי הביתה ולראות אותי מבשלת ועם הילדים".

אולי הם לא מתיישבים עם הדימוי הלא מחמיא שיש לפמיניזם בציבור. את יודעת, לפמיניסטיות מותר לבשל.

"זה נכון, קשה לי עם הדימוי כפי שהוא נתפס בציבור. אולי אדייק, אני מרגישה שאני לא עונה להגדרה של הפמיניזם כי אני לא תופסת את הנושא הפמיניסטי כחזות הכל. אני לא רוצה לתת לנשים הנחות רק מתוקף היותן נשים. אני דורשת מעצמי המון, יש לי ארבעה ילדים בבית. אני נוסעת כל יום שעתיים לכל צד, אני לא ישנה אף פעם בירושלים ולא מוותרת על זמן איכות עם הילדים. את יודעת שאני עדיין מניקה? מאוד חשוב לי לשמור על הקן המשפחתי. יכול להיות שזה פועל יוצא של רגשות אשם, וההנקה היא גם מקום של חיבור עם הילד".

את גרה בקיבוץ ולא בבית שאן, זכורה לי איזה מיני מהומה על בית שהתכוונתם לרכוש. לדעתי זה הדבר השלילי היחיד שנקשר בשמך.

"גרתי בתל אביב עם שתי ילדות קטנות, רחוקה מהמשפחה ומכולם. בשלב מסוים, מתוך שליחות, רציתי לחזור לבית שאן. הייתה תוכנית הרחבה שנועדה למשוך קהל צעיר והגשנו מועמדות. הקרקעות מוקצות בהגרלה ויש גם מקומות ששמורים לנכי צה"ל. מאחר שבעלי נכה צה"ל בדרגת 80 אחוז כלל לא נזקקנו להגרלה וקיבלנו את השטח בזכות זה. ואז אני נוסעת בערב חזרה הביתה ושומעת ברדיו שח"כ לוי השתלטה יחד עם אחיה על קרקעות בבית שאן, ומאז הסיפור הזה נמצא בכל מקום.

את הבעיטה החוצה מבית שאן הרגשתי ברמה כזו, שעד הפנסיה אני לא רואה את עצמי חוזרת לשם. חטפתי סטירת לחי. שמעתי אנשים מבית שאן עולים לדבר ברדיו ומציגים אותי כמישהי שבאה לשדוד את הבית. זה נגע לי במקומות מאוד כואבים. זה הזכיר לי שבכיתה י"ב הייתי צריכה להנחות את טקס הסיום, ואז המורה אמרה לי שיש הורים שטוענים שקיבלתי את התפקיד כי אני הבת של דוד לוי. מה את חושבת שעשיתי?".

ויתרת על התפקיד.

"בטח שוויתרתי. גם על הקרקע. שייקחו את זה, אני מוותרת. אף אחד לא יגיד לי שאני גוזלת משהו ממישהו. הבת שלי חזרה מבית הספר, ואחד הילדים אמר לה שאימא שלה גנבה בית ממחוסרי דיור. הבטחתי לעצמי שאין מצב שהבת שלי תעבור את מה שאני עברתי. את המחירים שאני שילמתי לא אתן לבנות שלי לשלם בשביל האידיאולוגיה".

איזה תפקיד מעניין אותך בעתיד?

"סגנית שר זה תפקיד שלעולם לא אקח. זה תפקיד ששולל ממך את כל היכולות הפרלמנטריות שלך, את היכולת להציע הצעות חוק. כל תפקידך מסתכם בלהיות דוברת של מדיניות הממשלה. זה תפקיד של טפיחה על השכם".

שרה את רוצה להיות?

"כן, שרת השיכון".

לא שרת הרווחה?

"משרד השיכון הוא מקום שיש בו המון יכולת להשפיע. אם את יכולה לתת לילדים בית, זה הבסיס לכל. יש לי חברת ילדות מהדיור הציבורי שגדלה במשפחה שעסקה כל הזמן בפרנסת הבית. החלום שלה היה להיות רופאה. תמיד ניסו להקטין לה את החלומות: לכי תהי אחות, תהי פרמדיקית, אבל בינינו ידענו שזה אפשרי. הבחורה הזו נסעה לחו"ל ללמוד רפואה ושטפה גופות כדי לממן את לימודיה. כשהיא חזרה לארץ אמרו לה: ‘מה הסיכוי שמרוקאית מבית שאן תעבור את הבחינה בפעם הראשונה?'. היא הייתה היחידה מכל אלו שניגשו שעברה את הבחינה. היום היא רופאה מאוד מוערכת בבילינסון. תראי כמה פוטנציאל יש במקומות הללו, רק צריך לתת לו לפרוח".