אפור בנשמה: מה חשבנו על 50 גוונים של אפור

הביקורות על הגרסה הקולנועית לרומן האירוטי "חמישים גוונים של אפור" פושרות, וזה בסדר. אחרי הכל, לא משנה כמה הכוכבים הראשיים לוהטים (ואלוהים תעזור לי – אני מוכנה לזרוק את התחתונים שלי על ג'יימי דורנן בלי דרינק ובלי פורפליי ולמכור את הרחם בעבור השפתיים של דקוטה ג'ונסון) – אי אפשר להתחרות עם פנטזיה. ולפני כשלוש שנים, עת יצא לדוכנים הספר שגרם לכל עקרת בית לגלות ששפריץ זה לא רק משהו שניתז מדלי בדרך לאחלה ספונג'ה, טיפחנו חתיכת פנטזיה, כזו שגורלה להתנפץ לחמישים גוונים של אכזבה. כמו הבחור הזה שרצינו לשכב איתו כל התיכון, וכשכבר עשינו את זה אחרי עשור גילינו שיש לו נטייה חדה ימינה (לא פוליטית, כן?) ושהוא סובל משפיכה מוקדמת. אך הדיון על סרט לא צריך לעסוק רק באיכויותיו הקולנועיות, הליהוקיות והאירוטיות  – אלא גם בהקשר לאמירה החברתית תרבותית שהוא מחזק.

50 גוונים של אפור. רק 6 הצלפות וללא אביזרי מין | צילום: יח"צ

הסרט, כמו הרומן, מתאר מערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית בין כריסטיאן גריי ואנטסטסיה סטיל, שני אנשים שנקלעים לסיפור אהבה שבו יחסי הכוחות צפויים מראש הודות לנתוני הפתיחה שלהם. גריי הוא גבר בעמדת כוח: הוא מנכ"ל, מיליארדר, בעל נכסים ומראה מצודד להפליא. מולו ניצבת אנסטסיה סטיל – סטודנטית בתולה. אם להיות רגע קטנוניות (וכדאי שנהיה כאן קטנוניות), נבין שדי בשמות שניתנו לגיבורי הסיפור בשביל להבין את מקומם בעולם: : "כריסטיאן" – כמייצג את החברה הפטריאכלית, הנוצרית, שמתווה את החוקים המקובלים, הנכונים; מול "סטיל" – שבהגייה נשמע ממש כמו "still", הווה אומר עומדת במקום, קפואה, נטולת כוח, דמות שנמצאת בעמדת המתנה ונתונה לתזוזות חיצוניות. ובמילה אחת: אובייקט. יחסי הכוחות בין השניים מגיעים גם למימוש פיזי: גריי דורש מסטיל להיות שפחתו ולהתמסר לו פיזית, וזו מסכימה. היא הרי בתולה, מה היא יודעת, אולי ככה זה צריך להיות. אולי היא תאהב את זה. היא אמנם קצת חושדת שהיא לא מתה על זה, שהיא מחפשת יחסים שבהם האהבה לא הולכת יד ביד עם כאב, השפלה ושליטה, אבל הוא הבטיח לה שמדי פעם הוא יקח אותה לסרט. אולי זה בעצם רומנטי.

הגרגורים שנשמעו במהלך ההקרנה העידו שלא מעט נשים שישבו בקהל לאחר שבלעו את הספר על כריכתו בשקיקה, מאחלות לעצמן סוג כזה של רומנטיקה. רומנטיקה שכוללת לפטופ חדש, רכב מהניילונים וסיור מוסק בשמי העיר, בתמורה להתמסרות מינית, גם מהסוג הפחות נעים. זה בסדר, כי במשוואה של "חמישים גוונים", רק כך זוכה אנסטסיה בליבו של כריסטיאן. והאהבה, כידוע לכולן, היא דיל שבו למישהו בסוף שורף הטוסיק.

אז נכון, יש בסרט גם קטעים מדליקים. במיוחד כשהוא אומר לה שהוא לא עושה אהבה – שהוא מזיין, וחזק. זה משפט שלא ברור אם אי אל ג'יימס כתבה או דווקא הרווקה התל אביבית ששמעה את המשפט הזה בכמה וכמה בתי שימוש עירוניים. אבל לפני שאנחנו מכניסות יד שמנונית מפופקורן לתחתונים, כדאי שננסה להבין מה אומרת ההיסטריה סביב התסריט הזה. למה הוא כל כך תופס אותנו? למה אנחנו כל כך מתרגשות מסיפור על בחורה יפה, חכמה וטובת לב שמביאה לידי ביטוי חלק מאוד קטן מהצרכים הנפשיים שלה? למה אנחנו כל כך מתחרמנות ממערכת יחסים שבבסיסה חוזה כתוב; חוזה שבו מישהי מתחייבת לספק את צרכיו של האחר, בעוד האחר מבטיח לקנות לה בגדים יפים ומדי פעם לקחת אותה למסעדה?

נראה לי שבשביל זה לא צריך ללכת לקולנוע. מספיק ללכת לחוות רונית, ולהביט בבחורה שלובשת גוון אחד של לבן. אם זה מחרמן אותנו, כנראה שהחיים שלנו הם באמת ונילה.

[interaction id="54dcea839cf6a70335a8c8bf"]