החיים שלו תותים: ריאיון עם המוזיקאי חנן בן ארי

לפני שנה, בזמן הזה, חנן בן ארי, יוצר ומוזיקאי דתי, תלמיד ישיבה לשעבר, היה זמר של להיט אחד. "ממך עד אליי", שיר אהבה שכתב לאשתו הדסה והקליט באופן עצמאי בעזרת שני חברים, הפתיע כשהתנחל בפלייליסט של גלגל"צ ואף הצליח להשתבץ בעשירייה הרביעית במצעד השנתי של התחנה הצבאית לתשע"ה.

חצי שנה מאוחר יותר, כשהוא נישא על כנפי ההשמעות המטורפות של "החיים שלנו תותים" שנכתב בהשראת בתו הקטנה (וכקודמו, נכלל ב"איזון", אלבום הבכורה שלו), חנן בן ארי הוא מהזמרים המוכרים והמצליחים ביותר במדינה, ולסיכומי השנה הנוכחית תשע"ו, הוא מגיע כטוען לכתר ובעל סיכויים מצוינים להיבחר כזמר השנה, אם לא כהפתעת השנה.

"מבחינתי זה התנהל בשני צירים", מנסה בן ארי (28), אב לארבעה, לנתח בשיקול דעת את ההצלחה שלו. "מצד אחד, זה משהו שציפיתי, ראיתי מול העיניים בוויז'ן מאוד ברור, מאוד מתוכנן וצפוי. מצד שני, זה קרה כל כך מהר ותפס אותי בהפתעה אדירה, שרק עכשיו אני מתחיל לתפוס שהיא עניין מהותי ולא רק כמותי. שלא רק מכירים את השירים שלי, אלא שיש להם גם השפעה על השומע אותם".

"לא ציפיתי שזה 'יתפוצץ' כך", ממשיך בן ארי להצטנע. "אני מאמין בתהליכים אמיתיים, אטיים. הכוונה היתה לאסוף קהל מלמטה, בסבלנות, לא בחיפזון. להופיע עוד שנה־שנתיים מול 100־150 איש בהופעה. אנשים שיתנו בך אמון ויצטרפו למסע ארוך. חשבתי שיעברו עוד כמה שנים, ואחרי אלבום שני ושלישי תבוא הופעה גדולה. המהירות והחיבוק מהקהל, וגם מהתעשייה, הפתיעו אותי לגמרי".

עטיפת האלבום "איזון" של חנן בן ארי | צילום: יח"צ

גשר מוזיקלי ומהותי

בן ארי שנולד, גדל והתחנך במשפחה דתית חרדית (אביו הרצל, פייטן וחזן, הוא חבר מועצת יש"ע וראש מועצת קרני שומרון לשעבר, ודודו הוא הח"כ לשעבר מיכאל בן ארי) הוא מהתוצרים המוצלחים של המוזיקה הישראלית הפופולרית וחוצת הגבולות שהתפתחה בדור האחרון. בן ארי הוא עמית וממשיך למוזיקאים כיונתן ואהרון רזאל, אודי דוידי וישי ריבו, ואם תרצו גם השחקן־זמר־יוצר שולי רנד ואמנים מאמינים נוספים, שבחרו בתבניות פופ ורוק מערביות כפלטפורמה להפצת האמונה והמוזיקה שלהם. "הרעיון היה להביא איזה משהו חדש. לדבר אל כולם ולגעת בכולם", מבהיר בן ארי. "לא מתוך התחנפות או טשטוש זהות, אלא במטרה ליצור גשר מוזיקלי ומהותי. שילוב הסגנונות הולך וקורה בישראל בשנים האחרונות ואני גאה להיות חלק מזה. שנתחיל להסתכל אחד אל השני יותר באהדה ופחות בשיפוטיות. ומוזיקה היא חלק מהעשייה החברתית שאני חושב עליה".

לכו תשאלו יוצר שהפזמון החוזר של הלהיט הגדול שלו ("אין לנו זכות בכלל להתלונן/ הכל טפו, חאמסה וברוך השם, כי/ החיים שלנו תותים") משונן בדבקות ובהתלהבות על ידי דרדקים ומבוגרים, לזכות מה הוא זוקף את הצלחתו הגדולה.

כישרון? העזה? מזל? ביטחון עצמי יוצא דופן? אמונה גדולה?

"אני לא יודע להצביע על משהו אחד. קודם כל אני אדם מאמין, ולכן הכל נעשה בסיעתה דשמיא, ברצון מלמעלה. כשהוצאנו את הסינגל הראשון לאור הוא היה השיר הכי מחופש בתוכנת שאזאם (לאיתור השמעות רדיופוניות. ע"א) וזה מבחינתי הכי מדהים. היום, זה מובן מאליו שהצליח, אז – לגמרי לא. לעשות משהו חדש, לא ללכת למקומות שכבר הלכו בהם, מאפיין אותי ואת האנשים שאיתי", הוא מסביר. "באנו ללא חברת הפקות. עשינו את זה גרילה־סטייל. זו בשורה לאמני אינדי, שלא יגידו 'אין לי סיכוי'. צריך להיות מקוריים מאוד וצריך סיעתה דשמיא גדולה, כי יכול היה גם להתפספס באותה המידה. ועדיין 'ממך עד אליי' חיכה חצי שנה בלי שאנשים בתקשורת התייחסו אליו", הוא ממשיך. "רק אחרי שהוצאתי את 'איזון', השיר השני, הוא נכנס לפלייליסט. ולעולם לא אדע אם טעינו או לא. כל המחשבות על מומנטום ועיתוי תמיד התפספסו ותמיד גם יצאו לטובה. נראה שככה זה – שיר טוב הוא שיר טוב הוא שיר טוב".

ואולי האוזן הציבורית בשלה לקראתך?

"זה תהליך אבולוציוני שקורה כל הזמן. יש דברים שמקדימים את זמנם ויש דברים שמגיעים בזמן. הרכב כמו 'א גרויסע מציעא' למשל, שהשפיעו עליי מאוד, לא נפלו על אוזן כרויה בזמנם. ותודה לכל האנשים האמיצים שהמשיכו לעשות מוזיקה מבלי להתחשב. כאמן שפונה במודע למיינסטרים, אני רוצה לאתגר את האוזן, אבל בצורה שאפשר יהיה לשמוע את מה שיש לי להציע, ולא עם משהו שלא יהיו מסוגלים להתמודד איתו. זה איזון דק, לגמרי". על זה הוא כתב את שיר הנושא של האלבום. קבלו הצצה: "האם אפשר להיות קדוש, ולהישאר נורמלי/ להיות חופשי, בלי לעשות כל מה שבא לי/ להתבגר ולהישאר טוטאלי/ להתאבד על החלום באופן רציונלי/ למצוא ת'רגש בשגרת הריפיט/ לשים תחפושת ולזכור ת'תכלית/ ליצור פאנק־היפ־הופ ולשמור על הביט/ ושעדיין יקראו לזה מוזיקה יהודית".

לא תופתעו לגלות שכצעיר חרדי שגדל במשפחה מאמינה (ועוד ב"שטחים") הוא לא נחשף להשפעות והשראות מוזיקליות כבני גילו החילוניים. האקלים המוזיקלי שבו גדל היה גם מעונן וגם דל במשקעים, ובכל זאת רוח חינוך ליברלית מבית אפשרה לו להתפתח למה שהוא היום. "מי אחראי? זו שאלה שאני שואל את עצמי כל הזמן", מסביר בן ארי. "לא שמעתי מוזיקה בבית. לא שמנעו ממני, פשוט בקושי שמענו מוזיקה ביום יום. ואם כן, זו הייתה מוזיקת פיוטים או מוזיקה ערבית שאבא הביא הביתה. אבל מבחינה ערכית, המסר בבית היה לעשות דברים עד הסוף, להיות מיוחד בהם והכי טוב. מוזיקלית, לא היו בילדותי רפרנסים למה שאני עושה היום. למדתי מוזיקה בכוחות עצמי, באמצעות האורגנית שלי, התמסרתי לכל סגנון מבלי לדעת עליו כלום. את אלישיה קיז, למשל, שמעתי רק בגיל 21. גם את נינה סימון, שהשפיעה עליי מאוד, שמעתי בגיל מאוחר. היום אני יכול לנקוב בשמות רבים של 'גיבורים' שנגעו בי: אהוד בנאי, שולי רנד, מוקי, אביתר בנאי וגם עמיר בניון מהצד היותר ערבי־אנדלוסי. אבל מוזיקה מחו"ל, אנגלית־אמריקאית, פחות נגעה לי בלב. כל המוזיקה השחורה שאני עושה היום לא גדלתי עליה. אני לא מכור אליה או שוחה בה, אבל זה היה כמו לזרוק עליי גפרור כדי שאתחיל לבעור".

למה קשה לך להגיד אוטודידקט?

"כי זה משהו שהוא מעבר למודע. אולי מגלגול קודם. כאילו זרמים תת קרקעיים עברו בי ללא קשר אם שמעתי או לא. אני לא תמיד יודע להסביר. מוזיקה היא תעלומה".

אמנם חנן בן ארי כתב והלחין מגיל צעיר, שר מגיל 3 והופיע בבית הספר, אבל הוא לא ראה במוזיקה ייעוד – "צינור שדרכו אפשר להשפיע על העולם". הוא למד חינוך וטיפול, ואפילו לימד כמה שנים בבית ספר תיכון – זה התחום שהתכוון לעסוק בו בעתיד.

"המוזיקה הייתה – אבל ככלי", הוא מבהיר, "לא כחלום ולא לעשות ממנה קריירה. זה איכשהו קרה. כל מיני סימנים שקיבלתי והתפתחו, דלתות נפתחו לקראתי והמציאות אמרה שזה זה, שאני חייב לפחות לנסות. וגם אז, הוצאתי שיר אחד, בלי אלבום, כדי לקבל משוב, רק כדי לבדוק שזו לא פנטזיה".

חנן בן ארי בהופעה בתמונע | צילום: יח"צ

אהוד בנאי ואלישיה קיז באותה נשימה

"ממך עד אליי" היה השיר הזה. ההשמעות שלו, הגם שבאו באיחור, שכנעו אותו, ותוך כדי העבודה על השירים הבאים "איזון" ו"אימא אם הייתי" (שהוא שיר געגוע לחבל ארץ פוסט ההתנתקות) פנה בן ארי להדסטארט, האתר לגיוס כסף מהציבור, כדי להשלים את אלבום הבכורה. היענות הרדיו והציבור עשו את שלהן. "שנים של בירור והקשבה למציאות הבשילו את ההחלטה. בהדרגה עזבתי את העיסוקים שלי, זה אחר זה, זמר בלהקת חתונות, עריכת תוכן במגזין לצעירים, כמובן בהתייעצות עם אשתי. לצאת לפרונט כזמר־יוצר זה משהו שהייתי צריך להחליט איתה".

המוזיקה שלו מגוונת, קצבית ומלאת כיף. היא גרובית מאוד, מקפיצה, מפוררת הגנות, לא נותנת מנוחה, נכנסת לנשמה, לראש וגם לעצמות. לצד הפיוט המסורתי הבסיסי יש בה אר.אנ.בי., היפ־הופ והרבה נשמה, שאצלו זה יותר מסתם סול. "אני לא שם את עצמי בשום משבצת. כך אני יוצר. אהוד בנאי ואלישיה קיז באותה נשימה. אני במוזיקה שחורה ובמוזיקה ערבית במידה שווה. לא מנסה לעשות את זה בכוח, לא אגביל את עצמי או אצנזר את עצמי".

איך המוזיקה מסתדרת עם האמונה הדתית שלך?

"בניגוד למה שאנשים חושבים, אין הרבה קונפליקטים ונקודות חיכוך. השבת למשל היא מתנה. אלמלא היא, הייתי גומר את הקריירה מוקדם מדי. אני לא מופיע עם נשים על אותה במה, לצערי, כי יש הרבה זמרות שהייתי רוצה לשיר איתן וכבר סירבתי לדואטים ולהופעות משותפות. אורח החיים שלי יותר מפרה אותי ומעניק לי שפע יצירה ויציבות מאשר מגביל או מסרס אותי. אין מעליי מערכת פילטרים דתית או עדר רבנים שמשגיחים על היצירה שלי. לכל אחד יש את המגבלות ואת קווי האיסור שלו. גם לי יש מגבלות, אך הן אינן רבות, ובדרך כלל אני מבסוט מהן".

מוזיקלית, כפי שאנו שומעים, אינך "מוגבל", אתה נוגע כמעט בכל סוגה. בטקסט אתה נזהר יותר?

"אני יותר 'נקי' מההיפ־הופ המקובל, כי זה אני. גם ביומיום זה לא אורח חיי להתבטא בבוטות. אם הייתי רוצה להגיד משהו בוטה, הייתי מוצא דרך לעשות זאת. נכון שיש משהו בדת שהוא מאוד קהילתי, שלא להגיד עדרי – שהיא מילה 'גסה' יותר, וקשה לאמן להיות עצמאי מחשש מה יגידו עליו או מחמת ענווה פסולה. אולם הרבנים שאצלם התחנכתי לימדו אותי להיות הכי אני – אני לא מקור הכוח, אלא צינור להעביר אותו". ועובדה היא שהוא מרשה לעצמו לכלול מסרים חברתיים־מחאתיים, כמו ב"החיים שלנו תותים" או ב"יאללה", שיש בהם, ולא במפתיע, גוונים ערביים־מזרחיים־אוריינטליים משובבים.

"איזון" כבר הוכתר כאלבום זהב במכירות ולוח ההופעות שלו מפוצץ ועמוס, ובן ארי כבר עמוק בתוך האלבום השני. אחרי שהשתחרר הפקק של העיסוק באלבום הבכורה, שנצבר במשך עשור, בן ארי חווה עתה שפע של רעיונות לשירים ולמנגינות. "עכשיו, כשאני 'עובד' רק במוזיקה, ביצירה ובהופעות, אני יותר מרוכז בזה. קודם לא 'עבדתי' בזה. מה שהגיע – הגיע. זה סוד הקסם של האלבום הראשון, ואסור לחקות אותו באלבום השני. אני מנסה לשמור על הטבעיות שלי. לא ליצור המשך ולא משהו דומה, אלא לתת לשירים להגיע".

6 דברים שלא ידעתם על חנן בן ארי

– אני מוציא יותר מאלף שקל בחודש על ביגוד – מצטלם כל כך הרבה ולא רוצה להיראות אותו דבר בכל הצילומים.

– עד כיתה ו' הכחשתי שאני צריך משקפיים. עד שלא ראיתי כלום. אז הייתי צריך כבר מספר 4… הרופא היה בשוק: 'מה ראית עד עכשיו?', הוא השתאה.

– אני מכור לשידורים של ליגת האלופות. צופה בהם עם במבה וקולה.

– בגיל 11 כמעט טבעתי באמבטיה… תוך כדי שינה עמוקה.

– אין לי ווטסאפ וגם לא אינסטגרם.

– אני גמול מנס קפה. מאז מהפכת הבריאות של אשתי אני לא מסוגל לגעת כמעט בחלב. שותה רק תה.

פורסם במגזין אטמוספירה