המוסיקה של הסיקסטיז

| סטיב אלן

שנות הששים שינו את פני המוסיקה העולמית. מסע בעקבות הצלילים

הכתבות הכי מעניינות שירתקו אתכם אל מסך המחשב עכשיו ב-Twitter

שנות ה-60 ייזכרו בדפי ההיסטוריה כעשור ששבר מוסכמות ושהביא לתנודות גדולות בכל התחומים. אבל נדמה שבתחום אחד הסיקסטיז גרמו למהפכות ולתמורות כה קיצוניות, עד שאנו מרגישים את ההדים של אותם שינוים עד היום. בארצות הברית של סוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 נדמה היה שהרוקנ'רול מיצה את עצמו.

אלביס התגייס לצבא, באדי הולי מת בתאונת מטוס, ג'רי לי לואיס גורש בבושת פנים מאנגליה לאחר שהתברר שהתחתן עם בת דודתו בת ה-14, ושורת פרשיות שחיתות בתעשיית המוסיקה הטילה צל כבד על הרוק, שבכל מקרה הושמץ על ידי הממסד מהרגע הראשון שבו פרץ לתודעה הציבורית באמצע שנות ה-50.

המוסיקה הייתה זקוקה לרעידת אדמה שתנער אותה מהריקבון ומהשעמום שהשתלט עליה וה"רעידה" הזו הגיעה ממקום בלתי צפוי: ליברפול. בשנות ה-60 נעשה לראשונה שימוש במוסיקה פופולארית למטרות מחאה חברתית ופוליטית, ואז גם התקיים האירוע שסימל יותר מכל את רוח התקופה – פסטיבל וודסטוק.

כל הג'אז הזה

כאמור, המוסיקה של התקופה נוצרה לא רק לשם הנאה וכביטוי למרד נעורים, כפי שרוקנ'רול היה בשנות ה-50. לעתים קרובות חרתה המוסיקה של שנות ה-60 על דגלה מאבקים חברתיים כגון מלחמת וייטנאם, מאבקם של השחורים בגזענות, זכויות האדם, שימוש בסמים, שחרור האישה ו"מהפכת המין".

אם בעבר, אומנים כמו אלביס שרו שירים של אחרים, בשנות ה-60 הגיע עידן הזמרים/יוצרים כגון בוב דילן, קרול קינג, ג'יימס טיילר וסיימון וגרפונקל, שנתנו ביטוי לכתיבה אישית וליצירות שיש בהן הרבה מעבר למנגינה יפה ופזמון קליט. פתאום המוסיקה הפכה להיות רצינית ובעלת משמעות.

המוסיקה כתנועת מחאה וכביטוי של השמאל בארצות הברית תפסה תאוצה אי שם בשנות ה-50 באזור קטן של מנהטן הנקרא גריניץ' וילג' (Greenwich Village). במאה ה-18 היה הווילג' (כפי שהוא מכונה על-ידי הניו יורקים) כפר קטן ושקט מחוץ לעיר ניו יורק.

במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 החל האזור המסחרי והעסקי של ניו יורק, שהיה ממוקם בקצה הדרומי של האי מנהטן, להתרחב צפונה, אולם הסתבר שהקרקע באזור רכה מדי עבור הבנייה הגבוהה שהייתה פופולארית באותה תקופה.

הבנייה המאסיבית וגורדי השחקים פסחו על הווילג' ועברו ישר למידטאון מנהטן (Midtown Manhattan), וכתוצאה מכך נותר הווילג' מעין "כפר" קטן בין ה"עיר הישנה" – וול סטריט (Wall Street) ובאטרי פארק (Battery Park) בדרום, ל"העיר החדשה" והשדרה החמישית, האמפייר סטייט בילדינג (Empire State Building), ומרכז רוקפלר (Rockefeller Center) בצפון.

הווילג' קיבל את אופיו כאזור של בוהמיות, רדיקליות, מוזרות ויצירתיות בראשית המאה ה-20, כאשר השכירות הנמוכה יחסית משכה אומנים, משוררים וסופרים רבים. באותה עת החלה מוסיקת הג'ז להשתלט על המועדונים ועל רחבות הריקודים בכל רחבי ארצות הברית. המועדונים של הווילג' קיבלו את הג'ז ה"חופשי" וה"פרוע" בזרועות פתוחות, ועד לשנות ה-30 שימשה השכונה מוקד לסגנון המוסיקלי הזה בחוף המזרחי של ארצות הברית.



אם בעבר אומנים כמו אלביס שרו שירים של אחרים, בשנות ה-60 הגיע עידן הזמרים/יוצרים כגון בוב דילן, קרול קינג, ג'יימס טיילר וסיימון & גרפונקל
אם בעבר אומנים כמו אלביס שרו שירים של אחרים, בשנות ה-60 הגיע עידן הזמרים/יוצרים כגון בוב דילן, קרול קינג, ג'יימס טיילר וסיימון & גרפונקל

לונג ליב רוקנ'רול

בשנות ה-50 של המאה הקודמת החלה תנועת ה"ביטנקים" (קיצור של "דור הביט" -Beat Generation) לפרוח בבתי הקפה והמועדונים הקטנים בווילג' בהשראתו של הסופר המרדן ג'ק קרואק. עלייתה של "תרבות הנוער", שמצאה את ביטוייה ברוקנ'רול, במוסיקת הפולק האנטי ממסדית והסוציאליסטית, בתנועה לזכויות האדם (בעיקר של השחורים, למרות שמרבית חבריה היו לבנים) ובמחאה נגד מלחמת וייטנאם, הכינה את הקרקע לנביא זעם חדש שיזעזע את הממסד.

הנביא הזה הגיע בדמות רוברט צימרמן, יהודי מעיירה קטנה ממדינת מינסוטה. בוב דילן (כפי שנקרא לאחר ששינה את שמו) החל להופיע בבתי קפה ובמועדונים הקטנים של הווילג' בשנת 1961, ועד מהרה הפך לקולו של דור שלם שראה את התרבות הממסדית כמנוכרת, מושחתת וחסרת צדק.

בתחילת שנות ה-60, כאשר דילן שר "הזמנים משתנים", הוא לא תיאר לעצמו כמה צדק. היום הווילג' הוא עדיין אחת השכונות המפורסמות והנחמדות ביותר בעיר, למרות שקשה לראות בו אומנים ויוצרים, שלא מצליחים לשלם את דמי השכירות הגבוהים. בגלל הבנייה הנמוכה יחסית עדיין יש לווילג' תכונה של "כפר" קטן, למרות שהיום השכונה הרבה פחות בוהמית והיפית והרבה יותר "יאפית".

מרכז הווילג' הוא ללא ספק כיכר וושינגטון (Washington Square), שהומה אדם כמעט בכל שעות היום, בדרך כלל טיפוסים שונים ומשונים. לעתים קרובות אפשר עדיין למצוא על הדשא "חבר'ה" עם גיטרות. האוניברסיטה של ניו יורק, הממוקמת בבניינים שונים ברחבי הווילג', מוסיפה לאווירה המתירנית והצעירה של השכונה.

מעצם היותו אזור ליברלי, נודע הווילג' מאז ומתמיד כאזור של קהילת הגייז של ניו יורק, אבל בשנת 1969, בעקבות מהומות והתנגשויות עם המשטרה, עלתה הקהילה לכותרות בפעם הראשונה כתנועה מגובשת ופעילה.

מבין בתי הקפה שקמו בווילג' בשנות ה-60 ועדיין פועלים אפשר למנות את "קפה פיגרו" שמציע עוגת שוקולד מצוינת, ואת "קפה רג'יו". החנות לתקליטי ויניל יד שנייה "בליקר בּוֹבס" נחשבת למוסד בעיר, וכל מי שמחפש את שורשיו המוסיקליים של הווילג' לא יתקשה למצוא כאן את מבוקשו. מעט מועדונים שרדו מאותה תקופה ואחד מהם נקרא "בק פנס".

הוא נפתח לקהל לפני 60 שנה ומדי ערב עדיין עולים לבמה אומני פולק ובלוז. פרט לכך קיימים בווילג' עשרות מועדונים חדשים ומצוינים המציעים מוסיקה מגוונת ועשירה מג'ז דרך רוק ופאנק ועד לאוונגרד.

ממפיס, טנסי: ביתו של הבלוז

מאז שוו.סי.הנדי הגיע לרחובות ממפיס (Memphis) והביא את בשורת הבלוז לקהל הרחב, שימשה העיר מוקד משיכה למוסיקה שחורה. בממפיס של שנות ה-50, באולפני ההקלטה "סאן", אלביס המציא את הרוקנ'רול. המסורת הזו של אולפני הקלטה וחברות תקליטים איכותיות מממפיס המשיכה במשך שנות ה-60 עם עלייתה של "מוסיקת הנשמה".

יוצרים כמו אוטיס רדינג, ווילסון פיקט, אייזיק הייז ולהקת הליווי בוקר טי והאם ג'יז ביחד עם ה"סנדק" ג'יימס בראון ועוד יוצרים מעולים כגון סאם קוק, יצרו מוסיקה ששילבה בתוכה גוספל, רוקנ'רול ובלוז כדי ליצור מוסיקה עם "נשמה" בלי יומרות. בעיר ממפיס שעל גדות המיסיסיפי, כמו שכנתה בדרום ניו אורלינס, נוצרה אינטגרציה טובה בין השחורים ללבנים, שאפשרה את שגשוגה של תעשיית המוסיקה.

מי שמתכוון לנסוע לממפיס ומוסיקה הנשמה קרובה לליבו חייב לבקר במוזיאון למוסיקה נשמה אמריקנית (Museum of American Soul Music) הממוקם בבניין בו שכנה חברת התקליטים "סטאקס" האגדית. בנוסף, מוזיאון היכל התהילה של המוסיקה בממפיס (Memphis Music Hall of Fame Museum) מציג לראווה את התפתחות המוסיקה בעיר על סגנונותיה השונים מתחילת המאה ה-19 ועד ימינו.

ברחוב בילה (Beale St.), "ביתו של הבלוז" כפי שהוא מכונה, ניתן למצוא את מרבית המועדונים, כולל מועדון הבלוז של הגיטריסט הנודע בי.בי.קינג. יותר מ-15 מועדונים, ברים ובתי קפה שמעלים מופעי מוסיקה מדי ערב, דחוסים לאורך הקילומטר של רחוב בילה והופכים אותו לאחד הרחובות המוסיקליים ביותר בארצות הברית.

אם מוסיקת הנשמה של ממפיס הייתה "קשה" ולא נגישה לחלק גדול מהאמריקנים, המוסיקה שיצאה מבית היוצר של ברי גורדי בעיר דטרויט שבמישיגן הייתה היפוכה הגמור. גורדי הקים את חברת "טמלה מוטאון" כדי לספק את תאבונה של קהילת השחורים למוסיקה שחורה מלודית ולשירי פופ קלילים.

בתחילת שנות ה-60, כמו פס ייצור משומן היטב, הוציאה החברה שורה ארוכה של להיטים בביצוע להקות נשים כמו מרתה והוונדלס או הסופרימס, וגם להקות גברים כמו הטמפטיישנס, הפור טוֹפּס וכמובן חמישיית ג'קסון עם מייקל הצעיר. כמו כן, גורדי טיפח שלושה מגדולי הזמרים והיוצרים של אותה תקופה: סמוקי רובינסון, סטיבי וונדר ומרווין גיי.

כמו בממפיס, כך גם בדטרויט, יש מוזיאון איכותי ופופולארי לתולדות המוסיקה בעיר שהוקם על ידי אסתר גורדי, אחותו של ברי. המוזיאון ממוקם בביתו לשעבר של גורדי, ששימש אולפן הקלטות ומשרדי חברת "טמלה מוטאון". בין החדרים המעניינים אפשר לראות את סטודיו A המפורסם, שנותר כפי שהיה כאשר נסגר בשנת 1972.

גורדי מתגאה בעובדה שבין השנים 1972-1959 סטודיו A פעל 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. אגב, בסוף שנות ה-60 שימשה העיר דטרויט גם קרקע פורייה לכמה מהפאנקיסטים הראשונים (הרבה לפני שקרו להם פאנקיסטים) כולל איגי פופ ולהקת אם.סי.5.



ימים של
ימים של "אהבה, שלום ומוסיקה" סימנו יותר מכל את הלך הרוחות של שנות ה-60

If you are going to San Francisco

בשנת 1964 נחתו הביטלס לראשונה בארצות הברית ושינו את פני המפה המוסיקלית. בעקבות הצלחתם של "ארבעת המופלאים" החלה ה"פלישה הבריטית" בדמות הרולינג סטונס, האנימלס ורבים אחרים. להקות אלו השתמשו במוסיקה, שביסודה הייתה אמריקנית, ועטפו אותה בלבוש בריטי קסום.

בכל רחבי ארצות הברית לקחו צעירים גיטרות ליד והקימו "להקות קצב". אפילו דילן החליט לנטוש את הפולק האקוסטי ולהכניס את התקע לחשמל. אולם הרעיונות של "תרבות נגד" ו"המהפכה של הצעירים" לא ננטשו, אלא רק עברו מגריניץ' וילג' שבחוף המזרחי לסן פרנסיסקו שבחוף המערבי, במיוחד לשכונת הייט אשברי (Haight Ashbury).

בחודש ינואר 1967 הגיעו 200 אלף איש לפסטיבל הפופ הראשון שהתקיים במונטריי (Monterey) שבקליפורניה, והחוף המערבי הפך למֶכּה של ההיפים. להקות מקומיות כמו הגרייטפול דד וג'פרסון איירפליין ניגנו תחת השפעה חזקה של אל.אס.די. וכאשר 20 אלף איש התכנסו בגולדן גייט פארק למופע חינם בינואר 1967, "ילדי הפרחים" ו"ההיפים" השתלטו על העיר ו"קיץ האהבה" נולד.

שיאה של התקופה הגיע בפסטיבל וודסטוק בשנת 1969. שלושה ימים של "אהבה, שלום ומוסיקה" סימנו יותר מכל את הלך הרוחות של שנות ה-60. העיירה וודסטוק (Woodstock) שבמדינת ניו יורק ממוקמת כ-433 ק"מ צפונית לעיר ניו יורק.

במקור, הפסטיבל אמור היה להתקיים ליד וודסטוק אולם הועתק לשדות שמסביב לעיירה בת'ל (Bethel), כשעה נסיעה מוודסטוק. למרות זאת נשמר שמו של הפסטיבל ואלפי תיירים מגיעים מדי שנה לשתי העיירות.

הצלחתו האדירה של הפסטיבל וודסטוק רק האיצה את סופו של העידן. בסוף 1969 קיימו הרולינג סטונס הופעת חינם באלטמונט (Altamont) ליד העיר סן פרנסיסקו, שבמהלכה נרצח שחור על ידי חבורה של "מלאכי הגיהינום" שהוזמנו על ידי הסטונס כאנשי אבטחה.

רבים מהגיבורים של אותה התקופה מתו ממנת יתר של סמים בשנת 1970, כולל ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין, ושנה לאחר מכן הצטרף אליהם ג'ים מוריסון. הביטלס התפרקו בלי הרבה אהבה וההיפים הפכו עד מהרה ליאפים צעירים. המוסיקה המהפכנית הפכה לחלק מהממסד והאומנים הפכו לחלק מתעשיית המוסיקה רודפת הבצע.

כמו כל מוסיקה פופולארית טובה, גם המוסיקה של שנות ה-60 הייתה חייבת לפנות את הבמה למוסיקה חדשנית ומרעננת יותר, ה"פאנק" וה"דיסקו" חיכו לה מעבר לפינה. שנות ה-60 מתו, יחי שנות ה-70!

סטיב אלן – צלם ועיתונאי

מתוך מגזין מסע עולמי

הירשמו לניוזלטרים של ifeel, וכל הכתבות הכי חמות בדרך אליכם

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden