יין והבל

צילום: רמי זרנגר
צילום: רמי זרנגר

דוד מונטיפיורי, קרוב משפחתו של הנדבן הידוע ואדם שיודע לזהות יין טוב כשהוא נתקל בו, מנסה להוביל כעת מהפכה בתפיסת היין, ובאופן שבו הוא נצרך ומשווק בישראל

88 שיתופים | 132 צפיות

אחד הפרויקטים המרכזיים של הנדבן הידוע, סר משה מונטיפיורי, היה טיפוח ענף החקלאות בישראל. מונטיפיורי, אנגלי שנולד באיטליה, עודד גידול גפנים בארץ למטרת ייצור יינות. בשבעת ביקוריו, שבהם סייע בהקמת היישוב היהודי, הוא הצליח, הרבה לפני כולם, לחזות את הפיכתה של ישראל למקום שבו מייצרים יין טוב.

למונטיפיורי ולאשתו, יהודית, לא היו ילדים. רק ענף אחד של המשפחה המורחבת נמצא בישראל –  משפחת מונטיפיורי המורכבת מצאצאיו של ג'וזף סבג מונטיפיורי (האחיין של משה), ביניהם שלושה אנשי יין. "פרויקט השורשים שלי בכיתה ז' היה מעניין", מספר דוד מונטיפיורי, "בין השאר גיליתי שמשה מונטיפיורי היה ידוע בתור שתיין יין כבד ששתה בקבוק יין ביום. הוא היה אזרח בריטי, אבל המקורות שלו היו באיטליה. הוא הקים את השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה, ויקב מונטיפיורי, היקב המשפחתי שלנו, מבוסס על ענבים מהרי ירושלים, כדי לייצג את המורשת שלו".

D78A6420_p

דוד מונטיפיורי, בן 30, עובד ביקב תבור וגר ברמת אביב עם בת זוגו, מור, גם היא עוסקת בתחום (מנהלת תחום היין במסעדת קלארו של רן שמואלי, שאמורה להיפתח בקרוב במתחם שרונה בתל־אביב). הוא נולד בפרבר של לונדון וגדל באוקספורד שבמרכז אנגליה. אביו אדם, בן 56, עסק גם הוא בתחום המשקאות באנגליה כשעבד בחברת בירות גדולה ומאוחר יותר ניהל את אגף המזון והמשקאות של "קרסט".

"כשהגענו לארץ הוא התחיל לעבוד ב'כרמל מזרחי' והגיע עד לתפקיד מנהל שיווק וייצוא", מספר דוד, "כמה שנים אחר כך הוא הוביל שם, יחד עם המנכ"ל דוד זיו, את מהפכת האיכות שגרמה ליקבי כרמל לרכוש את 'יתיר' ולהוציא סדרת יינות איכות יקרים. אבא שלי הוא בעצם אחד הראשונים בארץ שבנו תפריטי יין למסעדות, ועד היום הוא מייצג בחו"ל את תעשיית היין הישראלית. הוא הסיבה שאני עושה את מה שאני עושה".

חלוקה גסה מדי

אמו של מונטיפיורי, ג'יליאן, בת 64, הייתה סוכנת נסיעות שעסקה בעיקר בתיירות של אנגלים בישראל. אחיו הבכור, ליעם, בן 37, דוקטור למדעים ביו־רפואיים, מתגורר באנגליה עם אשתו ושני ילדיו. "הוא עלה איתנו לארץ בגיל 13, שהה כאן ארבע שנים וחזר לאנגליה", מספר דוד. אחותו הצעירה, רייצ'ל, בת 27, מנהלת תחום שיווק והדרכה ביקב מונטיפיורי, היקב המשפחתי. "זה לא יקב פיזי", הוא מסביר. "אנחנו קונים ענבים מכרמים באזור הרי ירושלים, שוכרים פאסיליטיז ועושים תהליך ייננות ביקב. זה יקב בוטיק קטן, באזור ה־30 אלף בקבוקים".

מונטיפיורי עצמו, שמנהל את המחלקה המקצועית ביקב תבור, השיק לאחרונה סדרה חדשה של יינות שקיבלו את שמותיהם מהתחושה שהם מעוררים, ולא משם המקום שבו יוצרו או ממשפחת הייננים שייצרה אותם, כמקובל בעולם היין.

"בארץ אוהבים לצייר יין כיוקרתי", הוא מסביר, "המילה 'ריזרב' חוזרת הרבה, כי יש בה שיק צרפתי. אנחנו החלטנו ללכת על שיק צעיר יותר, ולכן קראנו ליינות על שם האופי שלהם. 'קשת', למשל, הוא יין רבגוני, אלגנטי, שעשוי מקברנה פראנק ומקברנה סוביניון. 'טללים' הוא יין לבן עשוי ענבי שרדונה, שמשדר רעננות, צלילות וקור, מלשון טל של בוקר. 'סופה', האדום, שעשוי מפטיט סירה ומקברנה סוביניון, הוא יין בועט, מטלטל ומחוספס שמותיר רושם למשך זמן רב. 'להבה', בלנד של פטי ורדו ומרלו, הוא יין חם, עסיסי ומפתה, ו'רעם', העשוי משיראז ומקברנה, הוא יין בעל נוכחות מרשימה שמתרככת ומתגלגלת".

מה הרעיון שמאחורי המהלך?

"פשוט מאוד: לשים במרכז הבמה את האופי של היין וליצור שפה קומוניקטיבית יותר. מדובר ביינות של 100 שקל בחנות, או 170 שקל במסעדה, אבל גם אנשים שמוציאים את הסכומים האלה על יין בדרך כלל לא יודעים להבחין בין קברנה למרלו, לא מבינים את ההבדל בין גוף כבד לקליל ולא בקיאים במונחים יינניים, או כמו שמכנים את זה, 'פלצנות'. הרעיון היה לעקוף את זה, כך שגם אם אדם לא שתה יין מימיו, הוא יבין את האסוציאציות האוניברסליות.

"אפשר להגיד שאנחנו הולכים על הקו הדק שבין פיין לקז'ואל, כשהכוונה היא להיות איכותי, נחשק ונחשב, אבל גם לגרום לאנשים להרגיש בנוח. אנחנו משתדלים שהיקב יהיה צעיר וסקסי מבלי להתפשר על האיכות שלו.

"הבעיה הכי גדולה של תעשיית היין בישראל היא שאנחנו מזלזלים ביינות זולים ומעריצים יינות יקרים, אבל 95 אחוז מהאוכלוסייה לא מבינים את היין ברמה הייננית. יודעים שמרלו זה כבד וקברנה זה קליל – וזה לא ממש ככה. החלוקה הזאת גסה מדי. כשאדם עומד מול מדף יין הוא לא יודע מה הניואנסים. בתווית האחורית של היינות שלנו כתוב על האופי של היין באופן ברור וקל".

IMG_6220_p

כמי שגדל על יינות מסורתיים ועל חשיבות של טעמים, התיישנות ומסורת, אתה לא בועט בחינוך שקיבלת?

"זה לא נקרא לבעוט. אבא שלי חינך אותי שיין נועד לשתייה ושאסור לקחת אותו יותר מדי ברצינות. כשעבדתי בכרם בספרד היה לנו קרטון יין עם ברז שישב במקרר, וזה מה ששתינו בארוחת צהריים. יין זול הוא לא פחות טוב, אלא מתאים לצריכה באופן שונה ובמצבים שונים. הרוב המכריע של היינות בעולם נמכרים בפחות מעשרה דולר. בישראל מזלזלים ביינות האלה וקוראים להם 'יינות סופרמרקט', אבל זה לא נכון בכלל".

במילים אחרות, אתה מתאים את עצמך עכשיו למצב הכלכלי בארץ.

"לא בדיוק. מה שקורה זה שכמות היקבים בארץ גדלה פי ארבעה בעוד שהצריכה נותרה כשהייתה. אנשים צורכים בדיוק את אותה כמות יין, לא יותר ולא פחות, בין 5 ל־6 ליטר בממוצע לאדם בשנה. בצרפת, לשם השוואה, זה 45 ליטר בממוצע לאדם בשנה".

בהשראת אוסקר ווילד

דוד מונטיפיורי הגיע לארץ כשהיה בן שש. "הייתה לי ילדות מטלטלת", הוא מספר, "מאנגליה יש לי רק זיכרונות עמומים וגשומים, ובארץ הגענו ישר למרכז קליטה ברעננה כי לא הייתה לנו פה משפחה. אני זוכר בעיקר את בעיות השפה, כי לא דיברתי עברית. היו שנה־שנתיים קשות. מאוד קשות. אבל בסוף, את יודעת, לומדים את השפה ומסתדרים".

IMG_6260_p

אני מניחה שזה לא מקרי שגם אבא שלך וגם אתה עוסקים בתחום היין.

"נכון. אבא הדביק אותי באהבות שלו – ולא רק ליין. זה התחיל עם ספרות. הוא היה מקריא לי סיפורים של אוסקר ווילד, וזה נשאר איתי עד היום. עשיתי תואר ראשון בספרות אנגלית, וזו, בעצם, האהבה השנייה שלי, אחרי יין. אבא שלי עשה תפקיד דומה לזה שאני עושה עכשיו. אני זוכר עצמי הולך איתו לפגישות, שותה שוקו ואוכל עוגות".

מונטיפיורי לא הונחת מגבוה אל תפקידו הנוכחי. במשך שנים הוא עבד בתחום המשקאות במסעדות בתל־אביב ("טפאו", "יפו־תל־אביב", "טוטו") ואף ייצר יין בעצמו, בארץ ובחו"ל, בעיקר באוסטרליה. "רציתי גם לטייל וגם להתעסק ביין, והרגשתי שסגרתי שם מעגל", הוא מספר, "במשך חמישה חודשים עבדתי ביקב בדרום אוסטרליה. ניקיתי חביות, רוקנתי מיכלים, הוספתי שמרים ועשיתי יין. משם טסתי לספרד ועשיתי גם שם בציר. הייתי כמעט שנה וחצי בחו"ל, עם ביקורים אצל המשפחה באנגליה. רציתי להשתלב בעבודת יין".