מה הקשר בין מצעדים ותהלוכות צבאיות לאמנות?

The Living Need Light, The Dead Need Music | צילום באדיבות האמנים וגלריה James Cohan, ניו יורק
The Living Need Light, The Dead Need Music | צילום באדיבות האמנים וגלריה James Cohan, ניו יורק

לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות אספנו מבחר עבודות אמנות ששואבות השראה מתהלוכות, מצעדים והפגנות. חומר למחשבה עמוס ברגשות

88 שיתופים | 132 צפיות

 

אשכבה

The Propeller Group, "The Living Need Light, The Dead Need Music", משנת 2014, וידיאו, 25:15 דקות

קבוצת האמנים The Propeller Group, שנוסדה ב-2006, כוללת שלושה אמנים בעלי רקע בווידיאו, בקולנוע ובאמנות פלסטית, המחלקים את חייהם בין וייטנאם ללוס אנג'לס ומעורבים בהפקת פרויקטים אמנותיים גדולים וחוצי גבולות. עבודת הווידיאו The Living Need Light, The Dead Need Music היא מסע ויזואלי ומוזיקלי בנבכי מנהגי הקבורה וטקסי הלוויה המסורתיים בדרום וייטנאם. שם העבודה נלקח מביטוי בודהיסטי בשפה הווייטנאמית, הקורא להשמעת מוזיקה חגיגית ועליזה לכבוד המתים.
העבודה משלבת בין תיעוד דוקומנטרי של תהלוכות לוויה שהתרחשו במציאות בהשתתפותן של תזמורות כלי נשיפה, לבין שחזורים מבוימים בליהוק דמויות סוריאליסטיות, כמו מקוננות מקצועיות, מדיום רוחני ושחקני רחוב, שהופכים את טקס האשכבה לפולחן חגיגי נודד. השילוב בין סוגי החומרים המצולמים הופךם את הסרט לעבודה מופשטת, פואטית ומטאפורית – הרהור על מוות, ועל המחוות הטקסיות של החיים אליו.

The Living Need Light, The Dead Need Music | צילום באדיבות האמנים וגלריה James Cohan, ניו יורק
The Living Need Light, The Dead Need Music | צילום באדיבות האמנים וגלריה James Cohan, ניו יורק

המחאה הספרדית

Santiago Sierra and Jorge Galindo, "Los Encargados" (Those in Charge), משנת 2012, וידיאו, 5:56 דקות

האמן הספרדי החשוב סנטיאגו סיירה ידוע בעבודותיו הקוראות תיגר על מנגנוני כוח חברתיים ופוליטיים. בשנת 2012 יצר את עבודת הווידיאו המבריקה Those in Charge בשיתוף הצייר הספרדי חורחה גאלינדו, המתעדת מצעד מבוים של שבע מכוניות מרצדס שחורות הנוסעות לאטן בשיירה ברחובות מדריד. בראשה של כל מכונית ניצב במהופך ציור דיוקן חסר גוף של אחד מששת ראשי הממשלה של הדמוקרטיה הספרדית, כשבראש השיירה נישא דיוקנו של המלך חואן קרלוס הראשון. ציורי הדיוקן צוירו על ידי חורחה גאלינדו בסגנון אקדמי קלאסי המאפיין ציורים רשמיים של מנהיגים נערצים או עריצים לאורך ההיסטוריה, אך הדיוקנאות, כאמור, הפוכים על ראשם, נעים בין ציור מאדיר להעמדה מגוחכת המבטאת ביקורת והלעגה פוליטית מתוחכמת. רק כאשר המצלמה מתהפכת והרחובות סבים על צירם, שבים ראשי המדינה למנח "טבעי". "הסרט מלווה בפסקול של מארש מצעדים סובייטי, שהושמע תדיר גם בימי מלחמת האזרחים בספרד (1939-1936). "המוזיקה מתגברת ומעצימה את האסתטיקה הסמי פאשיסטית המגוחכת־מאיימת הדומה ללוויה ממלכתית, לתהלוכה צבאית או דתית או להשלטת סדר חדש עוין ברחובות", כתבה על העבודה מבקרת האמנות גליה יהב. "הפעולה האמנותית מוגדרת כתעמולת־נגד, עריפת ראש סימבולית של 'האחראים' האשמים במצבה הסוציו־אקונומי של ספרד".

Los Encargados | צילום באדיבות גלריה Helga de Alvear, מדריד
Los Encargados | צילום באדיבות גלריה Helga de Alvear, מדריד

יחיד מול רבים

אלכס פרגר, "פנים בהמון" (סטיל מתוך וידיאו בשלושה ערוצים), 2013, משך 11:52 דקות. מתוך התערוכה "אנשים": עבודות מאוסף יגאל אהובי לאמנות, הגלריה האוניברסיטאית, תל אביב. נעילה: 23.5.16

"פנים בהמון" היא אחת מעבודותיה השאפתניות והמורכבות ביותר של האמנית האמריקאית הצעירה אלכס פרגר, הידועה בצילומים מבוימים בקפדנות הנראים כסצנה מתוך סיפור או סרט קולנוע. בהפקה גדולה ורבת משתתפים ביימה האמנית מאות שחקנים על גבי סטים שונים כדי ליצור תמונות של קהלים גדולים במקומות ציבוריים שונים כמו שדות תעופה, בתי מלון, חופים, בתי קולנוע ועוד. בכל סצנה צוללת פרגר אל זיכרון תרבותי משותף כדי ליצור דימויים מזוהים אך בה בעת זרים ומנוכרים. השחקנים, בגדיהם, תסרוקותיהם ותנוחות גופם נבחרו ובוימו בקפידה עד אחרון הפרטים, באופן המשקף תקופות זמן שונות מאמצע המאה הקודמת ועד היום, ומעורר זיכרונות הקשורים בצילומי חוצות ובסרטים הוליוודיים ישנים. העירוב בין המקומות והזמנים יוצר תחושה על זמנית בצילומים, ובורא עולם שמציאות ובדיה מתאחדים בו. הקהל מורכב מדמויות אינדיבידואליות, קרובות זו לזו אך מבודדות ושקועות בעולמן הפרטי. הבעות פניהן המבוימות מעידות על מחשבות ורגשות חבויים, ומעלות מחשבות על מקומו של האינדיבידואל בתוך קהל גדול ועל אתגרי התקשורת הבינאישית בעידן של תקשורת דיגיטלית ורשתות חברתיות.

פנים בהמון | צילום באדיבות האמנית וגלריה M+B לוס אנג'לס
פנים בהמון | צילום באדיבות האמנית וגלריה M+B לוס אנג'לס

 

בית האלוהים

יעל ברתנא, "אינפרנו", 2013, 22 דקות

נקודת המוצא לעבודת הווידיאו "אינפרנו" (תופת) של יעל ברתנא, מהאמניות הישראליות המצליחות ביותר בעולם, היא בנייתו של בית המקדש השלישי בסאו פאולו, ברזיל, על ידי חברי כנסיית ממלכת האלוהים (The Universal Church of the Kingdom of God) שנוסדה בברזיל בשנות ה-70 ומשכה מיליוני חסידים בברזיל ובעולם. בית המקדש, לדידם, אמור להיבנות על פי בית המקדש הראשון בירושלים, שהריסתו האלימה הביאה לגלות העם היהודי במאה ה-6 לפנה"ס. זוהי הפקת ענק כמעט הוליוודית הכוללת עשרות שחקנים, הליקופטרים ואפקטים מיוחדים, הנפתחת בתהלוכה חגיגית של עשרות אנשים נרגשים לבושי לבן הממלאים את רחובות העיר ונראים כעולים לרגל אל חנוכת בית המקדש, ומסתיימת בסצנות הרס, חורבן ומוות מרהיבות לא פחות. העבודה, חלק מפרויקט מחקרי שעסק בתנועות דתיות חדשות בברזיל, מערבת מציאות ובדיה, ומעמתת בין ההיסטוריה לבין סיפורי פנטזיה ומשיחיות, ומעלה שאלות על נחיצותו של פרויקט הבנייה הגרנדיוזי, על הקשר בין בנייתו לבין חורבנו, ובין ההיסטוריה העתיקה של המזרח התיכון להווה הסוריאליסטי בצדו השני של הגלובוס.

אינפרנו | צילום: באדיבות גלריה Petzel, ניו יורק, גלריה Annet Gelink, אמסטרדם וגלריה זומר לאמנות עכשווית, תל אביב
אינפרנו | צילום: באדיבות גלריה Petzel, ניו יורק, גלריה Annet Gelink, אמסטרדם וגלריה זומר לאמנות עכשווית, תל אביב

 

כוח נשי

אילת כרמי, "ללא כותרת", מתוך הסדרה "אלכסנטרופיה", 2008, שמן ועלי כסף על עץ, 60X60 ס"מ

הדמויות הנשיות בסדרה "אלכסנטרופיה" של אילת כרמי שואבות השראה מן הדמויות המופיעות על ארון הקבורה של אלכסנדר מוקדון, מעין אמזונות לוחמות, חזקות ודרמטיות. האמזונות המעורטלות חמושות בכלי נשק שונים, נושאות דגלים וכידונים, לעתים עוטות מסכות של בעלי חיים, לעתים אוחזות בענפים או בשלל ציד, צועדות בסך במעין מצעד החוגג את כוחן הנשי ומצהיר על נוכחותן. הן מוצגות בציור כשהן מנותקות מכל הקשר, מוצבות על רקע שחור ולבן ניטרלי, בולטות בעירומן על רקע אלמנטים גיאומטריים כוחניים החולשים על מרחב הציור, ומשקפים את התרבות המודרניסטית ואת הסדר הגברי המוכר. אך על אף נוכחותו הדומיננטית של הריבוע בציור, הנראה כמעין מבנה בטון מודרניסטי, תהלוכת הנשים מפנה לו את גבה וצועדת ממנו אל אופק פתוח ולא ידוע, מותירה אותו מאחור בקיבעונו המגונן והמאיים כאחד. מצד אחד מייצגות הנשים בעירומן ובאלמנטים הצמחיים והחייתים שהן נושאות עמן את הטבע, מצד שני "מבנה הבטון" שלצדן והדגלים שהן נושאות גורמות למצעדן להיראות כטקס ממלכתי בעל צביון סוציאליסטי, שבו ניצבים אלה כנגד אלה כוחות הטבע והתרבות, הפריון והמלחמה, הנשי והגברי. המצעד בעל האופי הסוציאליסטי היה חלק בלתי נפרד מטקסי החברה הקיבוצית שבה גדלה האמנית. מצד שני, חיזיון מצעד זה הוא סוריאליסטי לחלוטין ומעלה על הדעת את התהלוכות בסרטיו של הבמאי האיטלקי פדריקו פליני, ומצטרף לדימויים בתקשורת של קבוצות נשים אקטיביסטיות בתהלוכות מחאה .

"ללא כותרת", מתוך הסדרה "אלכסנטרופיה" | צילום: אבי חי
"ללא כותרת", מתוך הסדרה "אלכסנטרופיה" | צילום: אבי חי

 

מצעד הצללים

William Kentridge, "More Sweetly Play the Dance", משנת 2015, מיצב וידיאו בן שמונה ערוצים, 15 דקות

במיצב הווידיאו בן שמונת הערוצים More Sweetly Play the Dance מקבץ האמן הדרום אפריקאי הנודע ויליאם קנטרידג' מחוות אנושיות שונות בפרדוקס של חגיגה ואבל, ויוצר ספק מצעד בקרנבל, ספק תהלוכת מחאה או שמא שיירה אינסופית של פליטים ומהגרים הנפרשת על פני 45 מטר של קירות המקיפים את חלל התצוגה. הדמויות האנושיות הגרוטסקיות, הנתונות בתהלוכות צללים אינסופיות על גבי מסכים העוטפים את חלל התצוגה, מזוהות עם האמן מאז סוף שנות ה-90, אז יצר את העבודה "מצעד הצללים" (Shadow Procession). בעבודתו החדשה והמונומנטאלית נראית תהלוכת אנשים המחוללת בעקבות תזמורת נודדת, המנגנת מה שנשמע ספק כקינה יבבנית ספק כהמנון מלא חיות. על המסכים נפרשות צלליות של שלדים, כמרים, דמויות בתלבושות ארוכות, פליטים, נוודים, כורים המחוללים כשאתי חפירה בידיהם, סבלים הנושאים דמויות של קדושים, חולים, לוחמי חרב – נציגים של ההיסטוריה האנושית בכללותה החוצים מדינות, תרבויות וזהויות במסעם אל עבר עתיד לא ידוע. זהו מצעד אינסופי של ההיסטוריה האנושית מתחילת ועד סופה, בליל של נופים, דימויים ודמויות הלקוחים מתוך רישומיו של קנטרידג' עצמו, הנמהלים בדימויים טורדי מנוחה של אירועים פוליטיים עכשוויים ושל פליטים בני זמננו.

More Sweetly Play the Dance | צילום: Cathy Carver
More Sweetly Play the Dance | צילום: Cathy Carver

 

גשר מעל ומעבר

Francis Alÿs, "Don't Cross the Bridge Before You Get to the River", משנת 2008, מיצב וידיאו דו ערוצי, 7:44 דקות

אמן הווידיאו הנודע פרנסיס אליס ידוע בפעולות אמנותיות רבות משתתפים שהוא יוזם ומתעד באזורי קונפליקט או בסביבות טעונות ברחבי העולם, המפנות את תשומת הלב אל המצב הפוליטי הטעון באזור. העבודה "אל תחצה את הגשר לפני שאתה מגיע לנהר", היא תיעוד וידיאו דו ערוצי של פעולה שהתקיימה בקיץ 2008 במצרי גיברלטר המפרידים בין אירופה לאפריקה, ולמעשה בין ספרד למרוקו. "אם שורה של ילדים תעזוב את אירופה לכיוון מרוקו, ושורה של ילדים תעזוב את אפריקה לכיוון ספרד, האם ייפגשו שתי השורות בנקודת המגוז של האופק?" שואלות בתמימות כתוביות הפתיחה של הסרט. ואכן בווידיאו נראית שורה של ילדים העוזבת את חופי מרוקו לכיוון אירופה כשסירות העשויות נעליים נישאות בידיהם, ושורה של ילדים העוזבת את חופי ספרד לכיוון אפריקה נושאת סירות-נעליים דומות. שתי התהלוכות מסמנות בו זמנית את המרחק הגיאוגרפי הקצר (13 ק"מ בלבד) המפריד בין אירופה לאפריקה, ואת העובדה שמטאפורית אינו ניתן לחצייה. הפעולה הנאיבית והאירונית מייצרת דימוי פואטי המתחקה אחר דמיונם של ילדים, והאופן שבו הם תופסים מושגים היסטוריים ופוליטיים מופשטים. בהיעדר גשר המחבר בין היבשות מייצרת העבודה נרטיב שבו נעליים הופכות לכלי שיט, וילדים לענקים מיתולוגיים הנושאים אותם ומגשרים בין יבשות.

Don't Cross the Bridge Before You Get to the River | צילום: Roberto Rubalcava
Don't Cross the Bridge Before You Get to the River | צילום: Roberto Rubalcava

 

עמוק בבוץ

עודד הירש, "טרקטור", 2013, וידיאו, 13:05 דקות

סרטיו של עודד הירש, אמן ישראלי בן קיבוץ אפיקים שבעמק הירדן, עוסקים באתוס ההתיישבות הציונית בארץ, במאמץ הקולקטיבי הסיזיפי והאינסופי להגיע למציאות אוטופית שאינה בת מימוש ובשברו של החלום הקיבוצי. בהפקות רבות משתתפים המצולמות לרוב באזור שבו גדל, בהשתתפות חברי קיבוצו, נראית תמיד קבוצת אנשים הפועלת במאמץ משותף ובתיאום מושלם כגוף יחיד להשגתה של מטרה כלשהי, אבסורדית וחסרת תוחלת ככל שתהיה. "הירש יוצר סיטואציות מלאכותיות ויזומות, ומעצב עולם בועתי", כותבת האוצרת טלי תמיר, "מעין 'מעבדה' המבודדת פעולה אחת ומרחיבה אותה לכדי משמעות אקזיסטנציאליסטית, בעלת עוצמה ויזואלית ורגשית". בסרטו "טרקטור", שהוצג ב"תערוכה החקלאית" במוזיאון פתח תקווה (2015) נראית קבוצת חקלאים מבוגרים החופרת באדמה בידיים חשופות או באמצעות כלי עבודה פשוטים, עד שהיא מחלצת טרקטור הקבור באדמה ומושכת אותו בשיירה מתוך הבור. "כלי העבודה הפשוטים, פניהם של החופרים, והטרקטור האיקוני שאותו הם מחלצים מהבור – אינם זקוקים למילים ולדיאלוג כדי לקשור אותם למיתולוגיה השוקעת של החקלאות הציונית, ולדור הענקים שבנה אותה" כותבת תמיר, אוצרת התערוכה.

טרקטור | צילום באדיבות האמן
טרקטור | צילום באדיבות האמן

 

בית קברות לבמות תצוגה

Amy O'neill, "Parade Float Graveyard", 2006

Parade Float Graveyard (בית קברות לבמות תצוגה) הוא פרויקט שבמהלכו אספה האמנית האמריקאית איימי אוניל תפאורות וחלקי תפאורות זנוחות של במות תצוגה ניידות במצעדים ובנתה אותן מחדש תוך הכנסת שינויים ועיוותים שונים. שיקומן של התפאורות הניידות ויצירת מעין מצעד זיכרון להנצחתן מדגיש את מעמדן כמונומנטים זמניים של התרבות הפופולרית. האמנית מספרת כי בעת ביקור בניו אורלינס בשנת 2000 התגלה לעיניה חיזיון רפאים: בין ערימות של סלעים וסבכי שיחים התנוססה גולגולת ענקית – שארית זנוחה של תפאורה מבמה ניידת בתהלוכת המרדי-גרא שהתקיימה בעיר באותה שנה, והפכה לתפאורה הראשונה שהצטרפה לפרויקט האמנות שלה. אט אט נוספו לגולגולת תפאורות של קטר קיטור ישן, נעל ענקית שהפכה לבית, תיבת נוח בעלת גג עץ, צפלין מבריק שלהקת שחפים מצוירת עליו, מצלמת ענק המנציחה רגעי אושר משפחתיים ומבנים ניידים שונים ומשונים, המשרטטים קטע קטן מתוך נוף התרבות האמריקאית הפופולרית.

Parade Float Graveyard | צילום באדיבות האמנית
Parade Float Graveyard | צילום באדיבות האמנית

 

מחאה חוזרת

Allison Smith, מתוך הפרויקט "The Donkey, "The Jackass and the Mule, משנת 2008, הדפסת צבע, 86X61 ס"מ

The Donkey, The Jackass and the Mule (החמור, חמור הגרם והפרד) הוא פרויקט שבמהלכו בנתה האמנית האמריקאית אליסון סמית שלוש בובות ענק ניידות של חמור, חמוד גרם ופרד, ויצאה עמן למצעד ברחבי העיר אינדיניאפוליס, בהשתתפות שחקני המוזיאון העירוני החי של העיר שמטרתו להציג את ההיסטוריה והתרבות האפרו-אמריקאית באזור. השחקנים שהשתתפו במצעד ייצגו בהופעתם ובתלבושותיהם את הקהילה האפרו-אמריקאית שחיה בעיר בשנת 1870– חמש שנים לאחר שמלחמת האזרחים הסתיימה. במהלך המצעד יצרו הפגנת מחאה לכאורה כנגד הדרתן של נשים מן התיקון ה-15 לחוקה – תיקון שהתיר בזמנו לגברים שחורים להצביע, אך שלל את הזכות מנשים שחורות. המשתתפים צעדו בכיכר העיר נושאים שלטי מחאה וסיסמאות המותחים קווים בין עבר להווה, ובין מלחמת האזרחים למאבקי התנועה לזכויות האזרח. למעשה המצעד הוא שחזור של שחזור שבוצע על ידי שחקני המוזיאון במהלך מסע הבחירות לנשיאות של המועמד השחור ג'סי ג'קסון בשנות ה-80, והוא בוצע באותו יום שבו הופיעו בעיר המועמדים הילארי קלינטון וברק אובמה בקמפיין הבחירות שלהם. תזמון המצעד תרם להעמקת עיסוקה של האמנית בשאלות של ייצוגים היסטוריים ופוליטיים ושל הבניית זהות קהילתית ותרבותית. תצלומים מן המצעד הוצגו בתערוכה "On Procession" אשר התקיימה באותה שנה במוזיאון אינדיניאפוליס לאמנות.

The Donkey, The Jackass and the Mule | צילום: Allison Smith ו-Michelle Pemberton
The Donkey, The Jackass and the Mule | צילום: Allison Smith ו-Michelle Pemberton