מלכותית

קשה לחשוב על לוקיישן מתאים יותר לראיון עם הלן מירן מאשר עיירת החוף הציורית דוביל בחבל נורמנדי, צפון מערב צרפת. זה יותר מ־100 שנה שדוביל, עיירה פסטורלית מנומנמת על חופי תעלת למאנש, נחשבת ליעד המועדף על החברה הגבוהה. מירוצי הסוסים, מעגן היאכטות, הקזינו הענקי, הווילות המפוארות ומלונות גרנדיוזיים זיכו אותה בכינוי “הריביירה הפריזאית". דייזי וטום ביוקנן, גיבורי הרומן של פיצג'רלד “גטסבי הגדול", בילו במקום את ירח הדבש שלהם, והוא מככב גם ב"בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט.

זה 40 שנה מתקיים במקום, מדי תחילת חודש ספטמבר, פסטיבל סרטים המוקדש לקולנוע אמריקאי. וכך, במשך כל שנה, למשך שבוע אחד בסוף הקיץ, נעשית דוביל למעין גרסה צפונית ואלגנטית של קאן, עם שלל כוכבי קולנוע ושאר סלבס. השנה הגיעו לשם בין היתר ג'סיקה צ'סטיין, ריי ליוטה, מיק ג'אגר וכאמור הלן מירן, שהגיעה לפרמיירה של סרטה החדש, “מסע של 100 צעדים" (המוקרן בימים אלה גם בישראל), בבימוי של השבדי לאסה הלסטרם.

הסרט, המבוסס על הרומן רב המכר של ריצ'רד סי מוראיס, הופק על ידי סטיבן שפילברג ואופרה ווינפרי ותפס את המקום הרביעי ברשימת הבלוקבסטרים של אוגוסט האחרון. זה לא מפתיע כמובן; קומדיית פיל גוד המתרחשת בצרפת הכפרית עם המון צילומי תקריב של מנות גורמה וקאסט כזה שמככב בה – מה הסיכוי שלא תהפוך ללהיט?

אינסטה? אנטי קליימקס

הסרט עוסק בקורותיה של משפחה הודית, שמהגרת לכפר קטן בדרום צרפת ופותחת בו מסעדה המגישה אוכל הודי מתובל וריחני לקהל הסועדים המקומי, אנין הטעם. מולה, מעבר לכביש, ניצבת מסעדת גורמה צרפתית, עטורת כוכב מישלן, בבעלותה של השפית מאדאם מאלורי (בגילומה של מירן המעולה), שלא מרוצה, בלשון המעטה, משכניה החדשים.

“אני אנגלייה אז מטבע הדברים אני לא יודעת לבשל", מתבדחת מירן בחדר שטוף השמש שבו מתקיים הראיון, שעות אחדות לפני הפרמיירה, במתחם הפסטיבל, אבל מיד מוסיפה כמתחייב: “סתם, לא יפה לדבר כך, כי זה פשוט לא נכון. היום יש באנגליה, ובלונדון במיוחד, אוכל מצוין ושפים נהדרים. אני עצמי לא בשלנית גדולה, אבל אני מאוד אוהבת אוכל כצרכנית. באשר לגזרה שלי ובכן, אני תמיד בדיאטה, ולכן התשוקה שלי לאוכל טוב גדולה במיוחד. אני תמיד לא יכולה כבר לחכות עד שאניח את ידי על סטייק עסיסי".

סקר שפורסם באחרונה טוען שתמונות של אוכל הן הפופולריות ביותר באינסטגרם. אז איך זה שבתור אכלנית גדולה אין לך חשבון?

“אין לי חשבון אינסטגרם וגם אם היה לי, לא בטוחה שהייתי מעלה תמונות של אוכל. אני מאוד אוהבת ספרי בישול ואפילו תוכניות בישול בטלוויזיה כמו זו של ג'יימי אוליבר, גם אם זה רק בשביל להסתכל על אוכל טוב ולהזיל עליו ריר מרחוק. אבל יש משהו באינסטגרם שנראה לי כמו תחליף לדבר האמיתי, כלומר במקום להתענג באמת על האוכל המוגש להם, אנשים מעדיפים לצלם ולראות מה אחרים יגידו. זה קצת אנטי קליימקס בעיניי. אם ימציאו יום אחד רשת חברתית שבה גם אפשר יהיה לטעום את האוכל הזה, אז אפתח בה חשבון".

“מסע של 100 צעדים" משוקע עמוק בתרבות הצרפתית. לך יש קשר חזק מאוד לצרפת ולתרבותה גם בחייך הפרטיים, לא?

“לגמרי. מה זאת אומרת יש לי קשר לצרפת ולתרבותה?" – אומרת מירן בהפגנתיות בצרפתית רהוטה ומיד חוזרת לאנגלית – “אני גרה בצרפת כבר 30 שנה. יש לי כאן בית ואני מבלה את רוב זמני בצרפת, יותר מבכל מקום אחר. תמיד הייתי מאוהבת בארץ הזו ובתרבות שלה. לבלות תשעה שבועות שם במהלך הצילומים היה סוג של חופשה עם נוף מדהים והרבה אוכל טוב כמובן".

ועדיין זה הסרט הראשון שלך, למיטב זיכרוני, שבו את ממש מדברת צרפתית. האם זה חלק מהטרנד של שחקניות בריטיות דו לשוניות ש"נעשו" צרפתיות, כמו שרלוט רמפלינג וכריסטין סקוט תומס?

“הלוואי. בצעירותי היה לי רגע שזה ממש היה החלום שלי. רציתי להיות כמו שרלוט רמפלינג או ג'יין בירקין שנודעו בעיקר כשחקניות צרפתיות אף שהיו אנגליות. עברתי לפריז לתקופה, לקחתי מורה פרטי לצרפתית וממש סירבתי, לפחות לזמן מה, להצעות שבאו מאנגליה. אבל בסופו של דבר זה לא באמת קרה לי. עכשיו, בגילי המתקדם, החלטתי סוף סוף לנסות להגשים את החלום הזה, ו'מסע של 100 צעדים' עזר לי לממש חלק קטן ממנו. עבדתי עם מדריך צמוד ומובן שהיה לי היתרון של 30 שנה של חיים כאן. אבל האמת היא שאני לא מדברת צרפתית מספיק טוב. מה שכן, אני מאוד טובה במחוות צרפתיות כמו'פוווףףף' וכאלה מין".

חבה את חיי לספגטי

מירן מזכירה את עניין “גילה המתקדם", וזה המקום לציין שכשיושבים מולה בחדר, והיא בגודל טבעי, קשה להאמין שבעוד דקה האישה הזו תהיה בת 70. זה בלתי נתפס. היא יפה, אלגנטית, מטופחת, מלאת עזוז וחיוניות. כיאה לאייקון אופנה מירן לובשת שמלה צבעונית מהקולקציה הטרופית של דולצ'ה וגבאנה שיורדת עד לברכיה, נעלי סטילטו לבנות וקרדיגן לבן תואם. אגב, עוד לפני שמירן הספיקה לחצות את השטיח האדום בדוביל, דיווחו הצהובונים הבריטיים למעריצות המאוכזבות שלא יוכלו להשיג את השמלה הזאת – היא נתפרה במיוחד עבורה.

סימן היכר בולט אחר של מירן הוא הנוכחות החושנית שלה על המסך (וגם במציאות, יש להודות). כבר ב"גיל ההסכמה" מ־1969 תפקידה הראשון הגדול בקולנוע כמוזה צעירה של אמן מזדקן – היא הצטלמה עירומה וחשפה גוף נשי מאוד, יפהפה. מאז הופיעה בכמה סצנות ארוטיות קונטרוברסליות למדי, כמו השלישייה ב"קליגולה" הידוע לשמצה או ב"פסיון של איין ראנד", שבו השתתפה בסצנות סקס נועזות בגיל 54.

האם את מרגישה שוויתרת בסרט הזה על סימן ההיכר שלך כאישה חושנית?

“ממש לא. הרי ברור לנו מאוד הקשר שבין אוכל לסקס וחושניות. ההורים שלי היו נפגשים במסעדה האיטלקית היחידה שהייתה בלונדון שאחרי מלחמת העולם השנייה, ובמובנים רבים באתי לעולם בזכות אהבתם המשותפת לספגטי".

נו, מה הפלא שמירן אמרה ל"דיילי מירור" שהיא נורא נעלבה שההאקרים לא פרצו גם לטלפון הנייד שלה והעלו תמונות עירום בכיכובה לרשת?