מרימה מסך: יפית אסולין מגלה את הכוח הנשי

לזכות בתפקיד בסרט "ישמח חתני" לא היה דבר מובן מאליו עבור השחקנית יפית אסולין. "הזמינו אותי לאודישן", היא משחזרת. "קראתי בבית את הטקסט של שתי הסצנות שיועדו לדמות שלי ואהבתי. הייתי אז בהיריון, בסוף החודש השמיני, אולי כבר בתשיעי. באתי לאודישן ביום חם, מזעזע. נכנסתי מדדה למעלית עם מישהו שאחרי שהחלפנו כמה מילים התברר לי שזה אמיל בן שמעון, הבמאי. היה אודישן מוצלח וקיבלתי את התפקיד".

"ישמח חתני" הוא סרט הביכורים הפולקלוריסטי והמשעשע של בן שמעון, שמפלרטט עם החרדיות, עם המסורתיות ועם מה שביניהן. בתחילת הסרט קורס אגף עזרת הנשים בבית הכנסת הקהילתי בשכונת הבוכרים בירושלים. הרב דוד (אביב אלוש), חרדי כריזמטי, מנצל את ההזדמנות כדי להשתלט על הגברים הדתיים־לייט של הקהילה ולמשוך אותם לצד האמוני המחמיר שלו באמצעות הכנסת ספר תורה חדש לבית הכנסת על חשבון שיפוץ עזרת הנשים. נשות הקהילה החריפות והאנרגטיות יוצאות למאבק נגד המהלך, והחיים במקום הופכים תוססים וסוערים. חבורת השחקניות כוללת את עינת שרוף, שרונה אלימלך, אורנה בנאי, אוולין הגואל ואסולין. את הגברים משחקים יגאל נאור, איציק כהן, חיים זנאתי, הרצל טובי ואברהם סלקטר.

מתוך הסרט "ישמח חתני" | צילום: אתיאל ציוני

הכוח הנשי

בסרט, משחקת אסולין את יפה, צעירה שגודלה על ידי דודתה (אוולין הגואל).

תארי את יפה, בת דמותך בסרט.

"התסריטאית שלומית נחמה (שהעלילה שואבת מסיפורה האישי – נ.מ) אמרה לי שיפה היא קסם. אבל אפשר לקחת אותה למקומות רבים. למקום נורא קלמזי, מופנם, חסר ביטחון. יפה היא אדם תמים, ביישן, נפש טהורה מבחוץ ומבפנים. חוויתי אותה גם כבעלת הומור ועין ביקורתית על העולם, אך יחד עם כל זאת, יש לה כוח פנימי לעשות בסופו של דבר את מה שהיא רוצה. היא עושה את זה בחצי הכנעה, אבל בעזרת חוזק פנימי".

זה סרט של גירל־פאוור?

"הנשים נלחמות על המקום שלהן בקהילה, ולשם כך נוטשות את התאים המשפחתיים ואת הגברים. כמו במחזה ליזיסטרטה הן עושות איזו שביתה והפעולה שלהן בהחלט משנה דברים".

את מגדירה את עצמך פמיניסטית, אבל לא מיליטנטית.

"יש בי משהו פרו נשים, בייחוד עכשיו כשאני אימא ומגלה כמה עוצמות יש בי ובנשים בכלל. אבל זה לא משהו שמכתיב לי את בחירת הדמויות. הן מגיעות אליי. אני יכולה לעשות גם דמות של אישה מוכה. אני לא בוחרת ספציפית בדמויות חזקות או חתרניות. אני עושה דמויות שמדליקות אותי".

יפית אסולין | צילום: סלי בן אריה

לשאלה אם הסרט שינה משהו במודעות שלה לכוחה של האישה, מספרת אסולין כי דווקא ההריון וכל התופעות הפיזיות הלא פשוטות שמתלוות אליו שינו את נקודת מבטה. "הכלי שלי הוא הגוף שלי. אני אישה עצמאית שמפרנסת את עצמה מגיל 18, ובאותה תקופה גם לא הייתה לי עבודה והייתה תחושה שהכל קורה בגלל שאת אישה. אבל מעמדה קורבנית התחלתי פתאום לראות את העוצמה שיש בהבאת חיים לעולם, בלהיות אימא, וגיליתי את הכוח הנשי".

לדברי אסולין, במהלך הפקת הסרט הייתה כבר מההתחלה כימייה מטורפת בין כל השחקניות. "כשעינת שרוף בפנים, זה ישר נהייה שכונה", מספרת אסולין בחיוך. "היא מלאה בסיפורים וכזו וייברית שאין לתאר. יש בה משהו כיפי וזורם. גם אורנה, שרונה ואוולין מצחיקות נורא. הייתה אווירה טובה והחיבור היה טבעי".

מתוך הסרט "ישמח חתני" | צילום: אתיאל ציוני

מגשימה את החלום

אסולין (36) נולדה ביפו, ילדת סנדוויץ' בין אחות גדולה ואח צעיר ולמדה בתיכון בעירוני ז' המקומי. "תמיד הייתי ילדת במה", היא מספרת. "זאת של הטקסים, זאת ששרה, אבל זה אף פעם לא התחבר לי למשהו שאפשר להפוך למקצוע". כשהייתה בת 16 שתי חברותיה הטובות הראו לה עלון זימון לאודישנים לקבוצת צעירי הקאמרי. שלושתן הלכו, היא היחידה שהתקבלה. ושם התחלף לה הדיסקט, ו"העזתי לחלום, להבין שזה מה שאני רוצה", היא אומרת. לתיאטרון צה"ל היא לא התקבלה לצערה ושירתה בחיל קשר, שדחה לה קצת את מימוש החלום. אחר כך הסתערה על בתי ספר למשחק, חוותה סירובים ודחיות ולבסוף למדה בסמינר הקיבוצים, שהיה אדן הקפיצה שלה לתיאטרון, אבל את הפריצה שלה היא חייבת לסדרת הטלוויזיה "זגורי אימפריה".

אסולין, שמזפזפת בין העדות, שיחקה בת למשפחה מרוקאית ב"זגורי", וב"ישמח חתני" היא בת הקהילה הפרסית של שכונת הבוכרים. בשורשים המשפחתיים שלה טמונה ערבוביה מופלאה. "אסולין זה מרוקאי, אבל אני ערבוב שבו כל סבא וסבתא הם ממקום אחר", היא מעידה. "יש לי סבא ממרוקו וסבתא מטוניס, ומהצד השני סבא וסבתא צברים שחיים כמה דורות בארץ, אבל במקור הם תימנים ונאש־דידאנים. אבל המוצא הוא לא משהו שמגדיר אותי, ואני לא מסתובבת איתו כדגל".

בצד התגובות הנלהבות שסחטה הסדרה היא עוררה גם אנטגוניזם, והיו שטענו שהמשפחה המרוקאית מוצגת כבעלת דעות חשוכות ומגוחכות. "זה מה שמאור (זגורי, יוצר הסדרה – נ.מ) בחר להציג", אומרת אסולין ולא בפעם הראשונה. "זה הפולקלור שהוא מכיר. הוא לקח מהמשפחה שלו ומהסביבה המוכרת – וגם מהדמיון. אבל כל אחד יודע שזה לא מראה של כל מה שיש, אלא של משהו מסוים. המשפחה המרוקאית המורחבת של אבא שלי, למשל, לא כזאת. יש בה משהו אצילי מאוד".

יפית אסולין | צילום: סלי בן אריה

אף שעשתה בטלוויזיה גם דרמות, בהן "מעורב ירושלמי", אסולין מזוהה בעיקר כשחקנית קומית, בין היתר בשל עבודתה ב"צחוק מעבודה" וב"נבחרת ישראל" וחיקוייה המשכיבים מצחוק את אופירה אסייג, אירית רחמים ואחרות. "זה בא לי באופן טבעי ומאוד כיף לי. אבל אני באה ממשחק, ומחוברת גם לדרמה כמו למשל ב'חתונה מושלמת' ו'אם הבית', שזו דרמה הארד־קור" – הצגות שעשיתי בהבימה".

אבל החשיפה וההכרה הציבורית הרחבה באה לך מהטלוויזיה.

"רציתי את החשיפה, אבל נורא פחדתי ממנה. לא ידעתי למה לצפות. פחדתי שארגיש 'עירומה' אבל החיים לימדו אותי שהדברים שהכי פחדתי מהם עשו לי הכי טוב בחיים. היום אני לא מרגישה חשופה. להפך. יש המון הכרה, אהבה ופרגון והמקום הפנימי שלי עדיין שמור לי. לא הלכתי לאיבוד בגלל הפרסום".

בקולנוע היא הופיעה עד עתה בתפקיד קטן ב"ילד טוב ירושלים" וכן ב"לך ליום אף לך לילה", סרט למגזר הנשי־חרדי, שבו בת דמותה דיברה צרפתית, שפה שאסולין למדה ומקווה להשתמש בה בפרויקטים בינלאומיים, אם וכאשר יתגלגלו לפתחה. "עשיתי תפקיד גם בסרט של מיכל בת אדם, אבל הוא עדיין לא יצא ואני לא יודעת באיזה שלב הוא", היא מגלה. אבל "ישמח חתני" מרגיש לה כמו הסרט הראשון, "כי יש לי בו תפקיד גדול, משמעותי ועם בשר", היא אומרת.

את רואה בקולנוע שדרוג לעומת הטלוויזיה?

"מצלמה באה לי טוב ותיאטרון הוא בשבילי מהות. כעת בא לי לחקור עוד את המקום הזה של המצלמה. אתה לא יכול לזייף מולה. המצלמה היא קצת כמו זכוכית מגדלת, מכניסה לרזולוציות של עוד עומק ועוד אמת, ואני אוהבת את זה".

בלימודיה בסמינר הקיבוצים הכירה אסולין את ערן לאור, בן זוגה, שלמד יחד איתה. הם חושבים על פרויקט משותף, אבל זה עדיין לא התגבש. מאז 2013 הם נשואים והורים גאים לגור בן השנה וחודש. כשיגדל, אמו ודאי תספר לו כיצד גידלה אותו בתקופת צילומי הבייבי הקולנועי שלה "ישמח חתני".

מתוך הסרט "ישמח חתני" | צילום: אתיאל ציוני

פורסם במגזין אטמוספירה