נשיקה צרפתית
היא מפזרת סביבה שיק פריזאי וחספוס ניו יורקי, אבל נטועה חזק במציאות שלנו. הזמרת קרן אן לא נרתעת מהמצב הביטחוני וחוזרת לסיבוב הופעות בארץ. מי שסחררה את העולם עם פופ עמוק ורצינות כובשת מודה שהיא מכורה אלינו אבל לא נמנעת מביקורת
מתגרה או מלנכולית? כנה או סרקסטית? קשה לתאר איך קרן אן נשמעת, אבל היא נראית כמו גיבורה בסרט של גודאר. קל לדמיין אותה רצה בלובר בשחור לבן, מתיישבת בקפה פריזאי, מגלגלת סיגריה ומסדרת שערה סוררת בפוני. הפוני הזה קצת מזכיר את הפוני של איקונות צרפתיות כמו אנה קרינה, פרנסואז ארדי ושרלוט גינזבורג, אבל על קרן אן הוא נראה הכי שיקי. אולי זה מכיוון שהיא נולדה בארץ ואני מרגישה שהפוני הזה קצת שלי, או לכל הפחות קצת של כולנו. לצד הפוני, הישגיה המרשימים בחו"ל תמיד העלו את המורל הלאומי של מעריציה הישראלים, בייחוד בתקופות כאלו.
"נולדתי כאן וגדלתי עם המון אהבה לישראל. אבא שלי נולד ולחם כאן, ואימא שלי שהיא הולנדית הגיעה לכאן מתוך אהבה אמיתית לארץ הזו. אני אף פעם לא מרשה לעצמי לשפוט יותר מדי, למרות שלפעמים כואב לי מאוד לראות מה קורה כאן. כשאני מוצאת את עצמי בשיחה על ישראל, אני מרגישה שאני צריכה להגן עליה, זה חלק ממי שאני. אבל אני לא מגנה על הפוליטיקה שלה, אני מגנה על אנשים, אנשים כמוני".
איך אנחנו נראים מבחוץ?
"בעולם אוהבים שהאנדרדוג מנצח, כמו בהוליווד, ופה אנחנו החזקים. גם אם זה נשמע אבסורדי, ככה זה נראה מבחוץ. קשה לי עם איך שרואים את ישראל בעולם אבל זה לא אומר שאני מסכימה עם הפוליטיקה הישראלית. קשה להיות שמאלנית מוחלטת או ימנית מוחלטת. מצד אחד אנחנו חייבים להגן על עצמנו, מצד שני את רואה את הצילומים ואת מרגישה נורא".
מה חשבת על הביקורת על אורנה בנאי ואורלי ויינרמן?
"כואב לי שהיום מצפים מאנשים לשתוק. שהיום קשה להביע דעה לכאן או לכאן בלי שינסו לחנך אותך מחדש. אני לא חושבת שלאף אחת מהן יש רצון לבגוד בעם שלה או שהיא שיערה שיתקפו אותה ככה. זה לא סוד שיש לנו הסברה לא טובה וגם כשהיא טובה זה זמני. בטח שיותר קשה לראות עד כמה אנחנו יכולים לאכול אחד את השני בתוך הארץ לפני שיאכלו אותנו".
מה תגידי לאמנים שמחרימים את ישראל?
"זה אבסורד בעיניי כי בהרבה ארצות, כולל ארצות הברית וצרפת, אתה מקבל במה אם אתה אומר רק דברים מסוימים בפומבי. בארץ אפשר להגיד הכל, יש כאן יותר חופש ביטוי מכל מקום אחר. כאן יש את האופציה להיות פתוח עם הקהל שלך ולהגיד מה אתה חושב ושעצוב לך. צריך לשמר את הנכונות לנהל כאן שיח כי בארץ זה אפשרי. המדינה הזו מורכבת ממשפחות שבוראות את העולם מחדש כל שישי־שבת בשיחות על פוליטיקה. אנחנו רגילים למציאות שבה אנחנו יושבים מול מישהו שלא מסכים עם הדעות שלנו וכל אחד מדבר קצת שטויות אבל גם מקשיב".
היא הייתה כאן גם במלחמה הקודמת. בין הופעות סולו בבארבי בתל אביב ובפסטיבל הפסנתר, או לצד שלומי שבן והחצוצרן אבישי כהן בזאפה, היא הכניסה מעט שארם למקלטים ביישובי הצפון. אולי זה חסד נעורים ואולי אהבת אמת, אבל נראה שלמרות הדרכון האירופי היא מרגישה כמו אחת משלנו.
"אני לא יודעת אם זה משהו שמתרגלים אליו", היא מעידה על הלופ הרפטטיבי שמאפיין את המציאות במזרח התיכון. "מצער שלתושבים בדרום זה כבר הפך לשגרה, זה תמיד כואב ומערער במיוחד להורים. אני לא יכולה לעזוב כאן את הבת שלי לדקה".
איך את מתמודדת עם האזעקות?
"הכי חשוב לי שהילדה לא תרגיש משהו חריג כי היא מאוד קטנה ואני לא אדע איך להסביר לה למה צריך לעצור ולצאת מהאוטו. בינתיים הצלחתי".
שייכת לא שייכת
אן, 40, נולדה בקיסריה והעבירה את ילדותה על קו ישראל־הולנד, עד שבגיל 11 התיישבה סופית בצרפת. בבגרותה חזרה לנדוד בין פריז וניו יורק ובהמשך גם על קו ישראל־ניו יורק.
ב־2008 נישאה למהנדס סאונד ישראלי וארבע שנים לאחר מכן נולדה בתם ניקו, שכבר יודעת להנהן בשתיים וחצי שפות.
היית יכולה לגדל כאן ילדים?
"אף פעם לא חייתי כאן מספיק כדי לדעת עד כמה אני מסוגלת להתנהל כאן בחיי היומיום, אבל אני מאוד אוהבת את תל אביב. יש בה משהו מאוד נעים ויש לי כאן חברים שאני אוהבת עם ילדים בגיל של ניקו, ואני אוהבת את הקטע של לנסוע באופניים ואת האוויר של הים. אבל מצד שני, מאז שאני קטנה אני רגילה לבוא לכאן לביקור קצוב. גם כשיצא לי להיות פה במשך כמה חודשים ולהרגיש קצת שייכת, כל הדברים שלי היו בבית שלי, וידעתי שזה זמני".
את מבינה נשים שבוחרות לוותר על האימהות?
"לגמרי. כל אישה בנויה להיות אימא אבל לא לכל אישה יש רצון לחוות את זה. אני לא חושבת שיש נשים שיש להן את זה ונשים שלא, אלא שהחיים מנתבים אותנו למקומות שונים".
איך יצא שבסוף התחתנת עם גבר ישראלי?
"אני מאוד אוהבת גברים ישראלים. היה לי אבא הכי 'גבר ישראלי' כזה".
אם את צריכה לבחור תשובה אחת לשאלה "מאיפה את" מה תעני?
"יהיה לי מאוד קשה לענות. את לא יכולה להיות 'לא ישראלית' אם נולדת בארץ. גם אם אני לא נמצאת כאן הרבה, להיוולד כאן זאת שייכות ואחריות שאת תמיד נושאת איתך. מצד שני, הילדות וגיל ההתבגרות שלי היו בצרפת. שם בניתי את המוזיקליות שלי ואני מרגישה מאוד צרפתייה במובן הזה.
ניו יורק זה אחד המקומות שאני מרגישה בהם הכי בבית כי כולם שם כמוני, מעורבבים. את יכולה בקלות למצוא את עצמך סביב שולחן עם אנשים מדתות ותרבויות שונות ואף אחד לא עושה מזה עניין. בצרפת קשה לי עם הגזענות וחוסר הפתיחות, לאו דווקא כלפי יהודים. הרצון לשמר את התרבות הצרפתית מייצר מין אי נוחות כללית ביחס לתרבויות אקזוטיות כביכול, וזה לא מאפשר שום גיוון. בתור יהודייה ישראלית לא סבלתי מגזענות ישירה, אבל זה משהו שאת מרגישה בקהילות מסוימות".
אלבומה הראשון והשירים שכתבה עבור אלבום הקאמבק של אליל הפרנקופילים הנרי סלבדור בתחילת שנות האלפיים ביססו את מעמדה של קרן אן כאחד הקולות המובילים של מרענני "הגל החדש" בסצנת המוזיקה הצרפתית. כיום היא חתומה על ארבעה אלבומים בצרפתית, שניים מהם במסגרת הצמד ליידי אנד בירד (עם מי שהיה בן זוגה ברדי ג'והנסון) ועל ארבעה אלבומים נוספים באנגלית שזכו גם הם לסיקור בינלאומי וביקורות אוהדות.
במשך השנים היא הושוותה למיטב השנסוניסטיות וסגנונה תואר כפולק חלומי, פופ אלטרנטיבי, אטמוספירי, פסיכדלי ועוד שלל מונחים קליניים שמשמעותם "טוב מאוד". המבקרים האמריקאים אף הגדילו להציגה כסוזן וגה לחובבי סרג' גינזבורג, נורה ג'ונס לחובבי ולווט אנדרגראונד וג'וני מיטשל לפני הג'אז והסיגריות. למרות הקריירה הענפה אן ממשיכה לסקרן. גם כשיצא אלבומה השישי "101" ב־2011 עדיין הייתה תחושה שמדובר בדבר הגדול הבא.
את מרגישה ש"עשית את זה"?
"אם את שואלת אם פרצתי, כמו ששואלים באמריקה, אז לא, אני לא ממלאה אצטדיונים. מבחינה יצירתית אני לא יודעת אם 'עשיתי את זה', אבל אני מרגישה שאני על המסלול הנכון. כזה שמאפשר לי להתקדם בקצב שלי ומזמן לי הרבה פרויקטים מעניינים, כמו לעבוד על בלט, אופרה או מחזה או לכתוב לאמן מסוים. התחלתי ככותבת שירים, אבל אפילו לא חלמתי שאיגי פופ, דיוויד ברן, ג'יין בירקין ועוד זמרים שגדלתי עליהם, ישירו אותם. החלום שלי תמיד היה להקליט אלבום שיתחשק לי לשמוע".
באיזו שפה ומתי ייצא אלבום חדש?
"ב־2015. יש לי כל מיני פרויקטים לסיים, אבל כל פעם שיש לי קצת זמן אני עובדת על האלבום. זה מאפשר לי לעבד דברים מחדש, לערבב השראות חדשות עם חומרים ישנים ולעשות דברים בצורה קצת אחרת. בשנים האחרונות אני יותר כותבת לעצמי באנגלית, כתבתי לאחרים בצרפתית אבל הרבה זמן לא הקלטתי אלבום אישי בצרפתית. גם נשמע לי מעניין לעבוד עם מפיק או מפיקה שהם לא אני".
בין אלבומים עיצבה אן את פס הקול של ערוץ ארטא הצרפתי, שיתפה פעולה עם הפילהרמונית של איסלנד, הלחינה אופרה והפיקה אלבומים עבור סילבי ורטאן והמוזה של רומן פולנסקי, השחקנית האלמותית עמנואל סנייה ("ירח מר", "השער התשיעי"). שיריה כיכבו בקמפיינים גלובליים של H&M ושל Skyteam ובסדרות מצליחות כמו "האנטומיה של גריי" ו"עמוק לאדמה". היא חרשה חצי תבל בסיבובי הופעות בצרפת, צפון אמריקה, קנדה וסין. בזירה ישראלית היא ביצעה את שיר הנושא לסרט "הסיפור של יוסי" של איתן פוקס, ולאחרונה כתבה את המוזיקה להצגה "נופל מחוץ לזמן" של תיאטרון גשר המבוססת על ספרו של דויד גרוסמן. כעת, שלוש שנים מאז ביקורה הקודם, היא חוזרת לסדרת הופעות בליווי רביעיית כלי מיתר, מתופף וקונטרבסיסט.
לאיזה אמנים ישראליים את מאזינה?
"אני מאוד אוהבת את שלומי שבן. הוא מוזיקאי יוצא מן הכלל ואני לא מפסיקה להקשיב לתקליט האחרון שלו. הכרנו בארץ במלחמת לבנון השנייה והפכנו לחברים מאוד קרובים. יש לנו את הטריו עם אבישי כהן ויצא לנו להופיע יחד בכל מיני מקומות בעולם. גם יצא לי לראות את נינט מופיעה ונפלתי, היא מיוחדת. חבל ששמים יותר דגש על החיים הפרטיים שלה ופחות על הכישרון, כי היא באמת כישרונית".
היית נענית להצעה לשפוט בתוכנית כמו "כוכב נולד" או "דה ווייס"?
"אני לא יודעת אם יש בי את היכולת להנחות אנשים בכזאת רמה אינטנסיבית. בתור מפיקה יצא לי להנחות זמרים באולפנים לבחור איתם שירים ולכתוב להם, אבל כשיש לך איזה שמונה במכה אחת, אני לא בטוחה שאני יודעת לעשות את זה. אני מספיק משוגעת להסכים כדי לבחון את עצמי. הבעיה היא שאני מאוד אוהבת את זה שאנשים מכירים את המוזיקה שלי ולא כל כך את הפרצוף שלי. יש לי חיים ממש כיפיים בעניין הזה. יש לי הרבה חברים ידועים וברגע שאת מופיעה בטלוויזיה בפריים טיים את כבר שייכת לכל העולם. את בתוך הסלון של אנשים אז הם מרשים לעצמם לבוא ולחבק ולגעת בך. איתי יש סוג של דיסטנס. אני חושבת שאני לא נותנת את החופש הזה לבוא ולגעת. הקרבה ביני לבינך היא דרך המוזיקה, אנחנו לא נבוא וניגע אחד בשני. אני לא יודעת אם הייתי מסכימה לוותר על השקט שלי בעד מחיר כלשהו".
בחודש שעבר הוציאו דיוויד ברן והכוכבת העולה אנה קאלבי גרסת כיסוי לשירך "Strange Weather". היית מאשרת גם למיילי סיירוס או לקרן פלס לעשות לך קאבר?
"שאלתי את עצמי את השאלות האלו אבל כעיקרון, מבחינה חוקית, בכלל לא צריך לבקש ממך רשות לעשות לך קאבר והרבה פעמים זה כבוד גדול. אני מרגישה מאוד בת מזל שזמרים שאני מאוד אוהבת ביצעו דווקא את השירים שלי. אני לא אשקר, יש קאברים לשירים שכתבתי שהם מזעזעים בעיניי. יש הרבה אמנים בצרפת ששרו שירים שכתבתי בכל מיני הזדמנויות ובכל מיני אוספים, והרבה פעמים חשבתי לעצמי – בשביל מה? אבל לא קרה לי שמישהו ידוע שעושה מוזיקה שאני שונאת בא וביקש לבצע את אחד השירים שלי. אני מאמינה שהיה מעניין אותי לשמוע את הקאבר הזה".
גם אם זו מיילי סיירוס?
"אני לא חושבת שאני ומיילי סיירוס באותו המקצוע. זה לא אומר שאני שמה אותה באותה קטגוריה עם זמרות אחרות שמשתמשות בגוף שלהן או בנשיות שלהן כדי לקדם את עצמן. אני מתה על ביונסה למשל, אני חושבת שהיא אחת הזמרות הכי טובות שהיו אי פעם. הלוק שלה, איך שהיא מביעה את הנשיות שלה, מה שהיא מביעה בתור אישה, איך שהיא משתמשת בסקסיות שלה ובגוף שלה – כל זה אף פעם לא גרוטסקי או משעמם".
מזל, כישרון, התמדה? מהו לדעתך סוד ההצלחה בתעשיית המוזיקה?
"דיוק. בתור יוצרת לקח לי המון זמן להבין שיש לי משהו שהוא שלי, הרבה זמן רק ניסיתי. ניסיתי לכתוב שירים ופתאום היו לי יותר שירים מזמרים שישירו אותם אז אמרתי שאולי אני אשיר. בהתחלה לא נשמעתי לעצמי כמו זמרת, צחקתי על הקול שלי. אבל זה הגיע ממקום נורא טהור וזה עבד. לאט לאט יצרתי משהו שהוא שלי. לא המצאתי את הפולק אבל כן הבאתי משהו ספציפי שהוא שלי. זה עובד לאורך זמן רק אם זה בא ממקום אמיתי. זה לא עובד אם את מנסה לעשות משהו כמו מישהו אחר. אם יש משהו שאת רוצה לעשות, לכי עם זה עד הסוף ותהיי מדויקת בחזון שלך. אל תוותרי על עוד בית בשיר שצריך עוד בית, אל תחשבי 'טוב יאללה, מספיק טוב'. שום דבר לא מספיק טוב אם הוא לא מדויק, זה הסוד".
סטיילינג: אורית אפרתי
איפור: מיקי בוגנים
שיער: יניב זאדה
ע. סטיילינג: אליאור בראל
קריאטיב והפקה: טל קליינבורט