רזולוציה נמוכה

טלי ששרועה על ספת ההמתנה מתעוררת לפתע. משיכה שלי באף כנראה העירה אותה. היא מתרוממת להתיישב ומתבוננת בי לכמה שניות, מנסה להקיץ סופית ולהבין מה לעשות. לבסוף היא לוקחת את בקבוק המים שעל השולחן מולה, מוזגת ומושיטה לי ביד אחת. בשנייה היא מנגבת את הלחיים שלי שרטובות מדמעות.

“הם עושים הכי טוב שאפשר“, היא מנסה לגרום לקול שלה להישמע בוטח, אבל עד כמה בחורה בת 19 יכולה להיות בטוחה שהכי טוב שאפשר יהיה מספיק טוב?

שבע בבוקר מחוץ לטיפול נמרץ. אני לומדת שטלי בת 19 ואחיה מאושפז כאן עם בעיה דומה לזו שבן הזוג שלי התאשפז בגללה לפני כמה ימים. שניהם מחוסרי הכרה, מפוצצים בתרופות. דלתות המחלקה סגורות, מאחוריהן אנשים נאבקים על חייהם. לפניהן מושטות בעדינות אנושית שורת מחוות בין זרים וזרות שנקלעו לכאן.

מחוץ לקירות בית החולים נדמה שהכל מדמם: בעוד כמה שעות יבהילו פנימה הפרמדיקים חייל שנדקר באורח אנוש, כמה שעות לפני כן יהודי שנכנס לטייבה הוכה ורכבו נשרף, יום קודם תושב כפר כנא נורה למוות בידי שוטרים, ובעוד שעה יצרחו הכותרות “איפה הביטחון?“. כשאסע הביתה לנוח אשמע ברדיו מפכ"ל לשעבר מסביר שהמשטרה יכולה לשלוט בעניינים אבל שהדיבור הציבורי מתסיס וכדאי לנסות לשמור על קור רוח. אבל בתוך המחלקה מוחמד שוטף פציינט בתנועות מיומנות וצוחק איתו על האינטימיות המוזרה הזאת שמביכה את החולה.

“יאללה, גבר, סיימתי איתך“, הוא מחייך ומתרחק למטופל הבא. לפני כמה ימים טיפלתי בתלונות של אנשי צוות רפואי על היעדר שילוט בערבית בבית החולים, ועכשיו זה נראה מנותק מהמציאות המתקיימת בשטח: האחים הערבים מדברים עם המשפחות הערביות בשפתן, האחיות שהיגרו מברית המועצות לשעבר מסבירות לעולים החדשים ברוסית מה שהרופא הצבר אומר.

השבת כבר נכנסה מזמן אבל סגן מנהל המחלקה, כיפה על ראשו, לא מקדש דבר זולת ההתרוצצות מחולה לחולה וממשפחה למשפחה. ראיתי אותו כשהגענו לכאן ובמשך ארבעה ימים הייתה רק פעם אחת שהוא נמלט ממבטי לכמה שעות. "הוא במרפאות ויחזור למחלקה יותר מאוחר“, הסבירה לי האחות שגם ההיעדרות הקצרה הזאת היא לא כדי לצבור שעות שינה. בכתבות תחקיר אנחנו נשמע איך המשמרות הבלתי נגמרות האלה עלולות להוביל לשיקול דעת מוטעה ולרשלנות רפואית, אבל מול עיניי הצוותים המתרוצצים נראים כמו הצד המואר של האינסומניה: חדים, מדויקים, שקולים ומוכנים להסביר שוב ושוב את הלינגו הרפואי להדיוטות המודאגות.

בשבועות האחרונים מילאתי את קיר הפייסבוק שלי בתלונות על הרפואה הציבורית הנכה, מלאת הביורוקרטיה, שטלטלה גם אותי בין ערמות טפסים במהלך ההריון שאוטוטו נגמר. עכשיו זה נראה כאילו בתוך המעטפת הסובלת יש כוחות אנושיים חזקים ורכים מאין כמותם. כן, אין פעם שנכנסים לחדר המיון ולא שומעים צעקות של חולה שמרגיש שזנחו אותו בתוך העומס האדיר, והמציאות מלמדת שגם רופאים מצטיינים עלולים להיתפס בשוחד או לפשל עד כדי אובדן חיי אדם. אסור להתעלם מזה, הכל צריך לתקן. אבל כמות האנרגיה של הגוף המורעב הזה שנקרא הרפואה הציבורית יכולה לפעמים להפתיע. ראיתי רופאה צעירה ומנתח נון קונפורמיסט יוצאים נגד מנהל בכיר שמקבל החלטה אשר לדעתם מסכנת חולה, בעודם מסכנים את מעמדם ופרנסתם. ראיתי רופאים מבתי חולים מתחרים נופלים להתבצרות מביכה באגו שלהם, וראיתי גם רופאים ורופאות שהתעלו מעל כל שיקול שאיננו טובת החולה.

הבשורה הטובה היא שיש יותר מהסוג השני מאשר מהסוג הראשון. אבל הבשורה הטובה עוד יותר היא טלי והאישה הדתייה שבעלה שכב ליד ערבי שצונתר, והיא הביאה למשפחתו רוגעלך ושמעה “שוקראן“ אסיר תודה באמת. החדשות הטובות הן שלא היה צריך מפכ“ל משטרה שיגיד “תרגיעו את הרוחות“ כדי שהן ינשבו בעדינות גדולה בין נציגים של קבוצות שמחוץ לקירות האלה בינתיים מקיזים דם. כשאני כותבת את השורות האלה אנחנו עדיין בתוך הגיהינום של אהוב ששוכב מורדם ומונשם, שומעים רק בחצי אוזן את החדשות שמדווחות על הזעם הלאומני האדיר בחוץ, ובו זמנית אנחנו שוהים בתוך בועה מוזרה מעין כמוה, שלא מתקיים בה ולו סעיף אחד מחוקי הכעס האתני, הדתי והכל כך מוקצן הזה.

מצד אחד אין דבר שאני מייחלת לו יותר מלצאת מכאן כבר, לקחת את אהובי הביתה ולשכוח שכל זה בכלל קרה. מצד שני אני יודעת שברגע שנצא מבית החולים כל כללי המשחק החדשים־ישנים של מאבקי הקבוצות יחלחלו חזרה. זאת הפסקה מבורכת ומקוללת בו זמנית שנכפתה עלינו ותכף היא תיגמר.