אמיר גוטפרוינד בראיון אישי

ב"אגדת ברונו ואדלה", אמיר גוטפרוינד פורש סיפור מתח מרתק וחסר מעצורים. ראיון אישי עם הסופר המוערך שכתב כבר חמישה ספרים שכולם זכו לשבחים ולהצלחה מסחרית מרשימה

88 שיתופים | 132 צפיות

על כריכת ספרו החדש של הסופר אמיר גוטפרוינד, "אגדת ברונו ואדלה" (הוצרת זמורה ביתן), כתוב "זה לא ספר מתח". אבל הוא כן. יש בו גופות שהגיעו לעולם הבא לא בדרכים טבעיות, מתקיים בו מרדף אחרי רוצח סדרתי, הגיבור הוא שוטר תל אביבי שמנסה לפתור תעלומות הנערמות, תרתי משמע, על מפתנו ויש סיום עלילה מותח בצד סיפורי נקמה ושנאה. גוטפרוינד משלב בספרו דמויות לא קונבנצינליות של גברים ונשים, ומעלה קטעים מספריו של ברונו שולץ, סופר יהודי שנרצח על ידי הנאצים בפולין לפני 70 שנה. גם נערה צעירה מצטרפת לצוות החקירה של המשטרה, וכו פענח ציורי גרפיטי על קירות בתל אביב, כולם משמשים בספר, והשאלה הנשאלת, ואותה אני מפנה לאמיר, האם זו באמת אגדה? ולמה בחרת לקרוא לספר "אגדת ברונו ואדלה?". בדרך כלל הייתי מסביר לך שאין לי מושג", הוא עונה, "כי השמות של הספרים מופיעים לי במוח בלי שאני שולט בהם. לפעמים אני מתאמץ, ואילו כאן, מהשנייה הראשונה שהספר נוצר, ידעתי שכך יקראו לו. פרט לסיפור בלשים רוצחים ומתח, יש בו משהו מתוק. אגדי. וסליחה שאני מחמיא לספרי. יש בו נימת סיפור מוזרה כזו. זו לא רק מציאות של בלש שפגש נערה חצופה ובחור יוצא דופן ושאר טיפוסים שמופיעים בספר, כמו האחים לנדמן המאפיונרים היהודים או שמשון המטורף. יש זירת אגדה, ויש את אדלה המכשפה".

[interaction id="54a9041908b0f989512a9c2c"]

הוא בן 51, מאחוריו חמישה ספרים – כולם חוו הצלחה מסחרית מרשימה. באמתחתו גם פרסים כמו פרס בוכמן שבו זכה בשנת 2000, פרס ספיר, ששימח אותו בשנת 2003 ופרס היצירה לסופרים ומשוררים, שבו זכה לפני שנה. בעקבות אחד מספריו גם סרט נעשה – סרטו של הבמאי אבי נשר "פעם הייתי", שנכתב בהשראת ספרו" בשבילה גיבורים עפים".

ספר על ברונו שולץ?

"המסכן נרצח ברחוב בפולין. במלחמה. עד אז הוא הספיק להוציא שני ספרים, שבעברית יצאו כספר אחד שנקרא "חנויות קינמון". אני מת עליו ובעיניי הוא הסופר הכי גדול שקיים, אחד יחיד ומיוחד ואין כמוהו. יש המון סופרים טובים אבל כברונו – לא היה ולא יהיה. נתקלתי בו במקרה. הייתה מישהי שאהבתי ונהגתי לקנות לה ספרים. בחורות מעדיפות יהלומים ואילו אני הייתי קונה ספרים. ראיתי את הספר בחנות, לא ידעתי על ברונו דבר. ובעיניי זה בכלל היה שם של עובד באטליז. עם זאת, קניתי את הספר. בסופו של דבר לא נתתי אותו לבחורה כי בינתיים נמאס לי ממנה. הספר שכב בכוננית המיטה שלי חודשים רבים, התחלתי לקרוא בו ונשביתי. זה היה בשנת 1986 ועד היום אני קורא בו מדי פעם. רוב האנשים לא מכירים את שולץ, עם זאת בכל שנה יוצאת בעולם איזושהי עבודת אמנות בהשראתו, בתחומים כמו תיאטרון, מוזיקה, שירה, מחול. הוא סופר של אמנים. הספר הזה הוא לכבודו. תמיד חלמתי לכתוב ספר על ברונו שולץ, שלא ישעמם את כולם. וגם התחלתי לטפח רצון לכתוב רומן בלשי, כמו כולנו. באחד הימים הייתה לי הארה לאחד תיקים. כתבתי ספר על כמה מקרי רצח שמתרחשים בתל אביב, שהמשותף להם מלבד הרוצח כמובן, שבזירות הרצח מופיעות כתובות גרפיטי המצטטות מתוך כתבי שולץ".

חוט השני המוביל את ספרך, הוא רגש האשמה.

אמיר מסכים איתי. "הספר באמת מדבר על רגשות קשים. כולם מרגישים אשמים. הקורבנות מרגישים שטומנים להם מלכודת ובכל זאת הולכים למות, בגלל אשמתם, והבלתי אשמים גם מרגישים אשמים. התחלתי לכתוב את הספר אחרי שאשתי נטע נפטרה מסרטן. היא הייתה צעירה מאוד, בת 38. הייתי מבוגר ממנה בעשור והתחושה של "היא מתה ואני חי" אף שכמובן אני לא אשם, יצרה בי סוג של אשמה. אולי על הרגש הזה דיברתי, ועל התחושה של להרגיש אשמים בלי צדק. זה כנראה הוביל אותי".

אין לו שעות עבודה מסודרות, הוא מסביר לי את תהליך עבודתו ומוסיף: "אני לא יודע על מה אני כותב כשאני כותב, ולמה, לאן הספר ילך. אני כותב סיפורים, אני לא מתפלסף אלא מונע על ידי התשוקה שלי לספר סיפור. אני גאון חד פעמי. אני כותב מהנאת הכתיבה, ואז מתחילים להגיע רעיונות, הגיגים, רגשות, רבדים עמוקים. הם פשוט מגיחים. זה לא מגיע מרצון לכתוב על אשמה או על התנועה הציונית במאה ה־20. אלה סיפורים על אנשים. וכך זה מתחבר".

בכל זאת, לכתוב ספרים כשאתה מטפל בשלושה ילדים?

"יש מכלאות הקרויות בית ספר". הוא צוחק. "בגדול, אני עובד כל הזמן. להקליד זה החלק הקטן. אני עומד בפקק, ברמזור, וחושב על סיפור. אני בתור לקופת החולים, שעכשיו אני נמצא בו הרבה, כי אני חולה בעצמי בסרטן, אני חושב על סיפור. לפעמים אני כותב שם, תמיד יש איתי מחברת. המוח שלי מוטרף, מתברר שגם כשיש ילדים בבית – ועכשיו יש חמישה כי נישאתי למיכל והיא הביאה לביתנו שתי בנות נוספות – אני מסוגל לכתוב גם כשיש רעש. יש לי יכולת להתנתק – הייתי שנים איש צבא קבע, והתאמנתי בכתיבה תוך כדי דיונים בצבא. את הספר הזה השלמתי בפחות מחצי שנה, שזה שיא עולמי. כתבתי כאחוז קדחת. אני מניח שזה קשור למותה של נטע. השלמתי כתיבה של ספר שהייתי באמצע כתיבתו, "מזל עורב" , וגם כתבתי לטלוויזיה כשאני שותף לכתיבה של הסדרה "בני ערובה" .

מה אתה כותב היום?

"באמתחתי סדרה שלמה לטלוויזיה, שלדעתי היא גאונית, אלא שגופי השידור לא חושבים כמוני. הפער טרם הצטמצם. אני מתגורר ביובלים, בגליל, זה שבע שנים. את תל אביב אני מכיר היטב כי גרתי בה 20 שנה כששירתי בקריה. אני גם קצת מתגעגע. כשנהנים מהגליל מתגעגעים לתל אביב. כל זאת אמרתי כדי לספר לך שאני כותב עכשיו סדרת טלוויזיה שאולי תהפוך לספר, מי יודע? הוא על משפחה תל אביבית שעוברת לגור בגליל. הוא אוטוביוגרפי קצת. ברגעים אלה אני כותב פרק על איך אי אפשר להזמין פיצה בגליל. הייתכן מקום בעולם שאי אפשר להזמין בו פיצה? ייתכן. בגליל".

יש בספר קטע מרגש שכתבת, המדבר על מה שנשאר מאדם אחרי מותו. אתה מתמודד עכשיו עם סרטן אלים. מתי כתבת את הקטע?

"כתבתי עוד לפני שנודע לי שאני חולה. רק בחודש יולי, כמה ימים אחרי יום הולדתי, נודע לי שהחיים שלי בזבל. ובדיעבד , השאלה הזו, שנשאלת בספר על ידי אחד הגיבורים האומר "האם כשהורגים את האדם, האם האהבה שהוא אוהב נעלמת מיד, כמו האור שנמשך ונעלם לתוך מנורה ברגע שהוא כבה? ובאשר ליצירה שלי, אני באמת תוהה. האם אחרי מותי היא תיעלם או תתקיים?", השאלות האלה, הפכו חשובות גם לחיים שלי".

מתוך גיליון דצמבר 2014 של אטמוספירה. 

אמיר גוטפרוינד