דבר העורכת: מה למדה עדי עוז מההיריון השלישי?

| מאת: עדי עוז

בשבוע 27 של ההיריון השלישי עדי עוז, עורכת המגזין, מתגברת על הצרבות בעזרת התנשאות על אימהות טריות

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2017/01/sizes/GettyImages-558674799_H_wo_680_382.jpg
צילום: GettyImages

 

אחת ההנאות הכי גדולות בהיריון היא אנשים זרים ששואלים אותי "הראשון שלך?". "שלישי", אני עונה תוך גלגול עיניים מתנשא ובהתעליינות בלתי מוסתרת, מתענגת על אחד מרגעי האושר הטהורים ביותר שההיריון הזה מספק. "לא", אני אומרת בלבי לכל אותן אחיות, קולגות רחוקים ומומחי אולטרה סאונד, "לא היריון ראשון. אתם חושבים שיש פה איזו צעירה פוחזת בת 30 וקצת? טעות בידכם, אני רק נראית ככה! מדובר פה במטרונית כבדה בעשור החמישי לחייה שכבר יודעת היטב מה זה פתיחה וסימני מתיחה. שכבר הסתכלה לפלא הבריאה בלבן של עיניים ועוד בלי אפידורל! פעמיים!! מה תגידו על זה, אה?". אבל את כל זה אני מתאפקת מאוד להגיד רק לעצמי, ורק הרמת הגבות המתנשאת מרמזת על שביעות הרצון העולה על גדותיה. זה מספיק טוב בשביל לרומם את מצב הרוח שלי מעל הצרבות, כאבי הגב והלחצים במפשעה.

אבל ההנאה לא נמשכת זמן רב. "בן? בת?", מיד נשלפת השאלה הבאה. "בן", אני אומרת בשפיפות קומה מסוימת. "עוד בן. מצטרף לשני הבנים". או אז שב אל בן שיחי הביטחון לאחר ההשפלה הקלה שנגרמה לו בהתנשאות שלי והוא מסכם כמו פולנייה טובה: "נו טוב, העיקר שיהיו בריאים". אני ממהרת להסכים כמובן: "כן, בטח, העיקר שיהיו בריאים טפו־טפו־טפו, חמסה־חמסה־חמסה".

על פניו, זה באמת אכזב אותי שלא הצלחנו להביא בת. אין לי תוכניות להרחיב עוד את מאגר הצאצאים שלי אחרי ההיריון הנוכחי ולכן אוסף הזיכרונות הקטנים שאספתי לטובת בתי העתידית יורד, בלי ספק, לטמיון. הנה העגילים הראשונים שאמי קנתה לי בגיל 10. בניגוד מוחלט לאופיי הלא סנטימנטלי הם שרדו שלושה עשורים של מיונים וזריקה אכזרית של חפצים ישנים, ונשארו בקופסת התכשיטים מתוך ידיעה מוחלטת שאוריש אותם בהתרגשות לבתי כשתנקב את אוזניה לראשונה. והנה השמלה של סבתא שלי וערכת המניקור המרשימה שלה – עוד משהו שייאלץ לחכות לנכדה. אבל ככל שאני בוחנת את זה יותר אני מבינה שאולי בעצם כל מה שיש לי להוריש לה מצוי בארון ובקופסאות התכשיטים. בתודעתי לא נאספו שום תובנות מחכימות שמיועדות דווקא למין הנשי. אני אמנם אישה, עורכת מגזין נשים, ועדיין אני מרגישה שלהתנהל כנקבה בעולם הזה משמעו להתנהל בתוך ג'ונגל שאין לו חוקים ברורים של ממש. העובדה שהגעתי עד למקומי הנוכחי ללא טראומות עמוקות או משקעים הרסניים במיוחד נראית לי כמו פלא שאין לי שום יכולת להסביר או לשחזר אותו. אולי טוב שאין לי ילדה – אני חושבת ביני לבין עצמי – לא יודעת אם יש לי תרומה משמעותית לתרום לה מלבד שק של חרדות.

עוד דבר שנחשף על פני השטח בהיריון הזה הוא חוסר היכולת שלי להכיל תשומת לב יתרה. היריון, כידוע לכל הריונית, הוא מגנט אדיר לתשומת לב. החור השחור של היחס המועדף, בטח בישראל הפריונית. דווקא עם הנגיעות בבטן אין לי כל כך בעיה. גם כי לתחושתי אנשים לא נורא מגזימים בנושא וגם כי כזו אני – בחורה זורמת. ליטופים על הבטן לא מוציאים אותי מאיזון. הרבה יותר קשה לי עם ההתעניינות הגוברת בשלומי: כל שיחת מסדרון מערבת שאלות על תחושותיי. כל הליכה אקראית מחייבת הסבר מפורט על מכאוביי.

זה כמו לחיות מחדש את משברי גיל ההתבגרות (שלא נגמרו מעולם) עם אימא שלי, הפסיכולוגית הסקרנית – אני יודעת שכוונתה טובה, אבל אני פשוט לא יכולה לסבול את ההתעניינות העצומה שלה במה שעובר עליי.

"איך אני מרגישה אתם שואלים?", אני אומרת לעצמי בלב בעוד שיחת ברזייה, "אני מרגישה שהבא שישאל אותי 'איך את מרגישה' ייענש בצפייה כפויה בכל מה שעולה בגוגל אימג'ס כשכותבים 'דליות ברגליים'" (זה לא מראה נעים. נאלצתי לראות אותו בעצמי אחרי הפעם המיליון ואחת שהאחות שאלה אותי אם יש לי דליות ובמקום לענות את ה"לא" האוטומטי החלטתי לבדוק על מה מדובר).

זו כמובן מחשבה נוראית. אנשים בסך הכל מתעניינים בשלומי. זה לא הופך אותם לדאעש. אני שוקלת אם לשאול אותם בציניות למה בעצם הם שואלים, או להתחיל להסביר להם את אֵם כל קלישאות ההיריון ש"היריון זו לא מחלה", אבל אז הצרבת שוב עולה לי, וגם התמונות של הדליות, אז אני פשוט ממלמלת משהו על כאבים בעצם הזנב וממלאת פי חלב. או טאמס. מה שקרוב יותר.

בכל זאת, מטרונית בת 40, אני כבר יודעת שלפעמים צריך פשוט לסתום.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: a8ad7e4337e35a61197