דבר העורכת: מסמסים, משפילים ונהנים

| מאת: עדי עוז

פרשת תמונות העירום של ענת הראל שהופצו ברשת, שרטטה קו ברור בין מי שאוהב את החיים ובין מי שחייב להשפיל אישה זרה כדי להרגיש חי

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2016/05/sizes/IMG_0028.jpg_h_wo_680_382.jpg
ענת הראל | צילום: זיו שדה

 

על תמונות העירום של ענת הראל שהופצו ברחבי הווטסאפ הישראלי שמעתי מאחת מנשות המערכת. היא קיבלה אותן מכמה קבוצות שונות שהיא חברה בהן והתבאסה מזה מאוד. "תראי", אמרה, "תראי לפני שאני מוחקת. מהבוקר אני מוחקת אותן וכל פעם מקבלת מחדש מקבוצה אחרת". מדהים כמה יצר המציצנות חזק מאידיאולגיה ולמרות שהיה לי ברור שלהסתכל על התמונות יהיה מהלך לא פמיניסטי בכלל – הסתכלתי. אמרתי: "וואו, היא נראית פה מדהים!", הוספתי – "איזו באסה בשבילה, מסכנה". והמשכתי בחיי.

נחמץ לי הלב על המצב המביך שהראל נקלעה אליו, קינאתי בה על הפיגורה הלוהטת שלה, עשיתי חישוב מהיר בראש אילו תמונות מביכות יש לי ומה הסיכוי שהן ייחשפו וזהו, חזרתי לשגרה. לא הרגשתי שמדובר בסנסציה יוצאת דופן שצריכה לפתוח מהדורות, אבל כמה שיחות מסדרון מאוחר יותר הבנתי שהשילוב בין יצר המציצנות לסיפור בצבע צהוב זרחני לא יכול להשאיר את הברזייה ריקה משיחות נרגשות. מתברר שרק על זה כולם מדברים.

הסתכלתי על הטלפון שלי. אף תמונה נועזת של הראל לא הגיעה. הווטסאפ כמעט קרס מהחפירות של קבוצת הגן (מדורות ל"ג בעומר מייצרות דיונים מיותרים במיוחד אפילו ביחס לסטנדרט של הדיונים המיותרים הרגילים שמשתוללים בווטסאפ. האם המחלה "חפרת חוגרת" כבר הוכרה באופן רשמי? האם יש לזה תרופה? האם זה לגיטימי שאשים סם משתק במים של כל הורי הגן בעלי הווטסאפ בלי שיאשימו אותי בניסיון הרעלה?) אבל מלבד לדיונים על מיקום המדורה של הגן שום דבר לא להט בטלפון שלי. אף תמונה נועזת של הראל לא חרכה את המסך. בכל שלל קבוצות הווטסאפ שאני שותפה להן איש לא חשב שזו הבמה הנכונה להעביר הלאה את התמונות.

ענת הראל | צילום: זיו שדה

ענת הראל | צילום: זיו שדה

 

מאוד מוזר, חשבתי לעצמי. למה איש לא שולח לי? ככל שהשעות נקפו הלחץ שלי גאה: איך זה יכול להיות שבתור עיתונאית בכירה אף אחד ממכריי לא מצא לנכון לשתף אותי בתמונות?! נמלאתי חרדה: מה זה אומר על המעמד המקצועי שלי? יכול להיות שאין לי מספיק מקורות? שאין לי מספיק קשרים? שאין לי מספיק קבוצות ווטסאפ?

בערב קראתי את התגובה מעוררת ההשראה של הראל עצמה. "זו חדירה גסה ומכוערת לפרטיות שלי", כתבה, "אבל אם במקרה קיבלתם אז אל תרגישו נבוכים! כי אני חוגגת את הגוף שלי ואת החיים שלי כל יום מחדש ומקווה שגם אתם!". הראל גם כתבה שלכל אחד מבין אלו הקוראים את דבריה יש ודאי תמונות שאינם מעוניינים כי יפורסמו ברבים, וסיימה במשפטים הבאים: "כשאתם משתפים בקלילות רבה ושולחים הלאה אין במעשה שלכם שום דבר טוב וחיובי אלא שיתוף פעולה עם גניבה, עבירה פלילית וחדירה מביכה לפרטיות של אדם אחר. אתם תבחרו אם אתם רוצים להיות חלק מזה".

פתאום הבנתי שאין שום בעיה עם החברים שלי, עם המקורות שלי או עם המעמד שלי. להפך. פתאום הבנתי בתוך איזה אי של שפיות, חוכמה ואנושיות אני חיה. עובדה: אף אחד מהאנשים הסובבים אותי לא רצה לקחת חלק בפלישה המכוערת הזו אל חייה של הראל, אף אחד מהאנשים שאני מכירה לא חשב שזה סביר להשפיל בפומבי אישה זרה רק כי איזה אפס פרץ לה למחשב.

הבנתי שהעובדה שהמשכתי בחיי היא הנורמלית. מה שדפוק זה העולם שהפך את זה לאירוע חדשותי. מזל שהראל לא דפוקה כמו העולם שאנחנו חיים בו. מזל שהיא לא שיחקה במשחק ההשפלות שניסו להכניס אותה לתוכו. בתגובה שלה היא הפגינה קוליות בלתי אנושית כמעט וקבעה שאין שום דבר רע בהתנסויות שוברות שגרה, וכן, זה כולל גם לצלם אותן. זה חלק מהחיים. גם רוע הוא חלק מהחיים, ובהינף מקש "שלח" כל אחד מאיתנו קובע באיזה צד הוא נמצא: בצד של הקולים שיודעים ליהנות מהחיים ומעצמם או בצד של המציצנים המגחכים ששואבים הנאה מהשפלה של אחרים.

עכשיו אני יודעת באיזה צד החברים שלי. ושלכן?

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 6fbd647d022b47ccc