דבר העורכת: רוצה שיוויון אמיתי בין נשים וגברים

| מאת: עדי עוז

נלחמות נגד החוק לביטול חזקת הגיל הרך? לגיטימי. לא לגיטימי להפוך לבהמות על הדרך. עדי עוז, גרושה במשמורת משותפת, קוראת לחברותיה הפמיניסטיות להקשיב גם לאבות

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2016/08/sizes/kramer-vs-kramer.jpg_h_wo_680_382.jpg
צילום מסך מתוך הסרט "קרמר נגד קרמר"

 

לאחרונה עלה שוב לכותרות נושא חזקת הגיל הרך. הטריגר האחרון: התוכנית "פנים אמיתיות" של אמנון לוי שבאה לחשוף את "זעקת האבות הגרושים". הפרומו לתוכנית עוד לא הספיק להסתיים וכבר יצאה קריאה לא לצפות בה. "זעקת האימהות" קראו לזה ב"הצינור" של גיא לרר בערוץ 10. בעיניי זה ממש בזוי לקרוא לא להקשיב למישהו או להחרים תוכנית לפני שראית אותה. זה לא סתם בזוי – זו קלאסיקה גברית שוביניסטית, מה שנקרא "הסגברה" – חוסר יכולת להקשיב לצד השני וקביעה נחרצת של "אני יודע מה נכון יותר טוב ממך, בובה, אז בשביל מה בכלל פתחת את הפה החמוד שלך?". זה מאוד מעצבן כשגברים עושים את זה, זה ממש חורה לי כשפמיניסטיות מאמצות טקטיקות של אפסים שוביניסטים. כשמישהו טועה לגיטימי להתווכח איתו, לא להשתיק אותו.

חוק חזקת גיל הרך במתכונתו הנוכחית הוא אחד החוקים הבודדים שנותנים באופן מוצהר עדיפות לנשים על גברים. איש לא מתווכח עם הנתון הזה. הוויכוח ניטש לגבי השאלה לאן הולכים מכאן: האם יש לבטל אותו לחלוטין ולתת שוויון מוחלט לגברים ולנשים במשמורת על ילדיהם – כפי שמוצע בחוק לביטול חזקת הגיל הרך, או שצריך לייצר חוק חדש שלוקח בחשבון את המורכבויות שבסיטואציה – כפי שטוענות רוב הנשים (והגברים) שנאבקות בביטול החוק. בתור ההדיוטית המשפטית שאני, נראה לי שהן צודקות: הסיטואציה מורכבת, החוק צריך להכיל איכשהו את התסבוכת הזו, למרות שהוא חוק והוא לא אוהב להסתבך.

אין ספק שזה מאבק קשה, אבל בזמן שמנהלים אותו לא צריך להפוך לבהמות, ומשום מה זה מה שקורה ללא מעט נשים שנאבקות כנגד ביטול החוק. השפה שרובן נוטות לאמץ במלחמה הזו היא כזו שיש בה רק טובות ורעים, קורבנות ונבלים: נשים שדואגות לילדים מול גברים שיעשו הכל כדי לחסוך כל שנקל.

אם אנחנו לא מאמינות שגברים יכולים להיות אבות ראויים שבאמת רוצים להיות חלק מחיי ילדיהם – לא רק בשביל להפחית את דמי המזונות, אם אנחנו חושבות שלא משנה מה הסיטואציה: גברים תמיד צריכים לשלם מזונות לנשים גם אם הם חולקים איתן משמורת משותפת, כי נשים הן חלשות וגברים הם חזקים – אז אנחנו לא באמת מבינות מה זה שוויון. או בפרפראזה על המשפט ההוא של סטינג: גם גברים אוהבים את ילדיהם.

כשאני התגרשתי הילד שלי היה בן שנתיים וחצי. לי ולאבא שלו היה ברור שהילד צריך אבא. וכשאני אומרת שהילד צריך אבא אני מתכוונת לצריך צריך – לא כדוׄד משעשע שקופץ פעם בשבוע עם מתנה אלא כדמות נוכחת בחייו. לרגע לא ניסיתי להילחם ברצון שלו שהילד יהיה חלק מחייו, שיישן אצלו.

לרגע לא הקשבתי לקולות של הפסיכולוגיה הישנה שאומרים ש"ילד עד גיל שש חייב אימא". אותה פסיכלוגיה של פעם גם קבעה שנשים הם יצורים היסטריים שמסתובבים בעולם מתוך קנאת פין עצומה. ובכן: זין על הזין, מעולם לא חשקתי בו לעצמי. וגם אם אני מסכימה שהשנה הראשונה כוללת חיבור עמוק יותר בין התינוק לאם מאשר בין הילוד לאב, ככל שהילד גדל אני חושבת שהוא זקוק לשני הוריו באופן שווה. כל החארטה על "בית אחד יציב" ממש מפגר לדעתי. מה שילד הכי צריך זה קשר יציב עם הוריו. שום נוכחות קבועה בחדר אחד לא תחליף את הכאב העמוק שטמון בידיעה האכזרית שאבא שלך איננו חלק מחייך.

לכן התחלנו במשמורת משותפת מהרגע שיצאנו לגירושים. בשלב הראשון הוא היה אצלי יום אחד יותר ולכן סיכמנו שאקבל מזונות באופן יחסי לחלק הזה. כשהילד שלי התקרב לגיל שש הוא תפס אותי לשיחה. "אימא, עשיתי חישוב. זה יוצא שאני אצלך יותר מאצל אבא. זה לא פייר". לא התווכחתי. דיברתי עם אבא שלו ומאותו רגע פתחנו במשמורת משותפת במובן הכי אמיתי שלה: חצי־חצי. שבוע אחד הוא אצלי שלושה ימים ואצל הגרוש ארבעה, ושבוע לאחר מכן ההפך. באותו רגע גם אמרתי לגרוש מיוזמתי שבזה תמו תשלומי המזונות שלו. זה נראה לי הוגן. אם אנחנו מתחלקים חצי חצי, למה שהוא ישלם לי?

בתור פמיניסטית שדורשת חיים הוגנים יותר בעולם הזה, נראה לי שהדבר הכי בסיסי לעשות זה להיות הגונה בעצמי. וזה גם משהו שכדאי לזכור בתוך הוויכוח הזה בין אבות לאימהות: הדבר הכי חשוב בחינוך ילדים הוא איזה מין אנשים אנחנו. אם נהיה קטנוניים, אלימים ולא מקשיבים – גם הילדים יצאו כאלה, לא משנה אם הם יגדלו בבית אחד או בשניים.

וכאן תוכלו למצוא את טור התגובה

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 480afd23a4ee06355dd2