לינוי בר גפן רוצה שתשחררו את נפגעות המין

| מאת: לינוי בר גפן

נפגעות המין עברו אבולוציה – הן כבר לא תמונת אילוסטרציה של אישה מטושטשת אלא כל אחת מאיתנו. לינוי בר גפן חושבת שהגיע הזמן לעבור עוד שלב אחד בהתפתחות ולשחרר אותן מתפקיד כלי הנשק הפוליטי

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2016/12/sizes/dec16_05_H_wo_680_382.jpg
איור: נועם וינר

 

איך נראה הומו? לפני 20 שנה כנראה שהתשובה הייתה כוללת סטריאוטיפים כמו נשי, היסטרי, צעקן, מגונדר, עוסק בתחומים אמנותיים. אלא שככל שיותר ויותר גברים, מוכרים ולא מוכרים, יצאו מהארון, התברר שהומו יכול להיות מאצ'ו, לא מבין כלום בעיצוב, רגיל למראה, או במילים אחרות: כל אחד. התיוג הסטריאוטיפי נשאר בעיקר בקבוצות יותר שמרניות בחברה, אלה שבהן הומואים עדיין מסתירים את זהותם המינית. כל עוד ההומו לא היה הבן של השכנים או אחד מהחבר'ה, קל היה לעשות לו דמוניזציה או סטריאוטיפיזציה. עכשיו כבר קצת יותר קשה. עכשיו כבר כל אחד יכול להיות "חשוד בהומוסקסואליות".

אבולוציה תדמיתית דומה עוברת נפגעת עבירת המין. כל עוד הנושא היה טאבו, הקורבן הייתה תמונת אילוסטרציה בעיתון של אישה צעירה ודקה משובללת בפינת חדר, מליטה פניה בידיה. נערת הפוסטר של החולשה. לאט לאט החלו עוד ועוד נשים לצאת החוצה ולהתראיין בגלוי על הפגיעה שחוו וראה זה פלא: לא רק צעירה אלא גם מבוגרת, לא רק דקיקה – גם שמנה או סתם ממוצעת, לא משובללת בפינת החדר אלא יושבת זקופה, מדברת ברהיטות, לפעמים בכעס שאנחנו מאפשרים רק לבעלי עוצמה לנקוט בו. כל אחת.

זה לא עבר טוב בהתחלה. אני זוכרת את הרגע שבו אורלי אינס עלתה לראשונה על הבמה באירוע למניעת אלימות נגד נשים שהנחיתי, כל מצלמות הטלוויזיה מולה, והודיעה: "אני הנפגעת שעליה כולכם מדברים". היא הייתה כל מה שאסור עד אז לנפגעת להיות: בלונדינית קרירה, משכילה, קשוחה. האם־טיפוס של "כלבה קרייריסטית". עמדתי מאחוריה והלב שלי צנח. מי יאמין לה? הרי הקורבן אמורה להיות דמות שקל לנו לחמול עליה. מי יחמול על אישה שדמותה כמו נלקחה מסרטי אייטיז על וול סטריט? ואכן, אינס נכתשה עד דק. רוסקה. מעולם לא הייתה בישראל קורבן עבירה שעברה לינץ' ציבורי קשה כמותה. נדרשו עוד כמה שנים, שורת ניצבי משטרה סרחנים וסרט נהדר של ענת גורן כדי לתקן את העוול שתבניות החשיבה שלנו גרמו לה. אינס הייתה קורבן לעבירת מין, אבל לא פחות מזה – קורבן לתשובה הקשיחה לשאלה "איך נראית נפגעת".

המקרה של אינס גרם לי לצדד בחוסר הרצון של נשים נפגעות להיחשף. האמנתי שמי שתצהיר שהיא נפגעה ולא מתאימה בחזותה לסטריאוטיפ הקורבן תימחץ עוד יותר מההד הציבורי. אלא שהשבועות האחרונים הוכיחו שהמציאות קצת יותר דינמית. יותר ויותר נשים שלא עונות על האימג' הנכון מישירות מבט למצלמות. רזות, שמנות, יפות, כעורות, מעצבנות, רגישות, חזקות, מקוממות. הכל. יותר מהכל? תלת ממדיות.

כוחן הוא לא ביצירת שינוי בדרך שבה מערכת החוק מטפלת בנושא. כוחן אפילו לא בהצלחה למנוע עוד עבירות. אלה דברים שדורשים יותר מריאיון. כוחן הוא בשינוי דמותה של הנפגעת, בנרמולה, בהאנשתה בקרב הציבור, במחיקת המחשבה שצריך להיות אישה מסוג מסוים כדי שזה יקרה לך. כשם שכל אחד יכול עכשיו להיות "חשוד בהומוסקסואליות", כל אחת יכולה להיות חשודה ב"קורבנות". וכשכולם חשודים – הסטריאוטיפ עף לקיבינימט הראוי לו.

במקביל יש אבולוציה בדמות הפוגע, אלא שזו קצת יותר אטית. עדיין קשה לנו לייחס עבירת אלימות מינית לאדם מקבוצת השייכות שלנו או מקבוצות שאנחנו מייחסים להן ערך חיובי. עדיין שמאלנים מייחסים לעברייני מין מהציונות הדתית "אלימות שנובעת מהכיבוש" וימנים מייחסים לעברייני מין שמאלנים "אלימות שנובעת מצביעות ואגוצנטריות". כלומר, שני הצדדים עדיין משתמשים בקורבן כדי לתקף את עמדותיהם השליליות כלפי המחנה שאליו משתייך התוקף. ביום שבו זה ייפסק, נוכל לומר שאנחנו סופסוף פועלים כקבוצה אחת לסיים את העבירות האלה. עד אז – הקורבן נשארת כלי. היא הייתה כלי לסיפוק התוקף והפכה כלי לניגוח הקבוצה שממנה הוא הגיע.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 480afd23a4ee06355dd2