ממי נגעלה לינוי בר גפן?

| מאת: לינוי בר גפן

איפה עובר הגבול בין אינטימי לפולשני? לינוי בר גפן שמה לב שכשאתן שואלות חברה שאלה אישית, אתן בעצם רוצות תשובה שתוציא אתכן הכי בסדר עם עצמכן

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2016/09/sizes/sep16_final.jpg_h_wo_680_382.jpg
איור: נועם ווינר

 

"צאו לי מהרחם!", דרשה אישה בפוסט ויראלי שבו הדגימה מגוון סיטואציות חטטניות שבהן נדרשה להסביר מדוע היא אם לילד אחד בלבד. זו הדודה באירוע המשפחתי, רופא הילדים, הגננת בגן של הילד, כולם רוצים לדעת למה. מהניסוחים שהיא מצטטת עולה הרושם שהשאלות למעשה נועדו להקדים נזיפה: "את פוגעת בילד/את תתחרטי". הכותבת לא דורשת להפסיק את החיטוט בענייניה רק בגלל חוסר הנימוס הגלום בו, אלא מבקשת להעיר למחטטים שיש סיכוי שהם דורכים על יבלת: "אולי אתם מצפים שאשתף אתכם בעובדה שאני מנסה להיכנס להיריון כבר שבעה חודשים ללא הצלחה? אולי אין לנו כרגע יכולת כלכלית לפרנס עוד ילד? אולי הזוגיות שלנו נמצאת במשבר בדיוק עכשיו? אולי בדיוק עכשיו עברתי הפלה בשבוע 11? אתם באמת מצפים שאספר לכם על זה באמצע בר מצווה או חתונה?".

הנטייה האוטומטית שלי הייתה לצדד בה לחלוטין. אין סיבה שתתחילי לענות על כל שאלה, בין אם את מגוננת על כאב פרטי שאינך רוצה שייחשף ובין אם לא בא לך לנהל דיאלוג שבו את מואשמת בעקיפין בגרימת חבלה בנסיבות מחמירות לילודה הישראלית. אבל האם אפשר לדרוש לא לשאול? אחת המגיבות סיפקה תשובה מעניינת, שתמציתה: "די. די להצרת השיח לגשר צר מאוד שממנו אי אפשר שלא ליפול לתוך הטראומות והקשיים של כל אחד ואחת. כשאתן אומרות 'אל תשאלו, אנחנו נספר כשנרצה, אם נרצה', אתן מרחיקות את כל מי שאכפת לו מכן. לאימא אסור לשאול, לסבתא אסור לשאול, לחברות אסור לשאול. אתן שומרות על הפרטיות שלכן בקנאות, אבל המחיר הוא להישאר לבד. בסופו של דבר, כשמרחיקים את כולם מקבלים מערכות יחסים בכאילו שבהן אסור להתעניין גם אם הכוונה טובה, ואז נוצרת חומה שאי אפשר לעבור גם כשנואשים לעזרה ותשומת לב. זה טרייד אוף. אי אפשר להרחיק אנשים באופן גורף כשזה נוח ואחר כך לצפות שכשתצטרכו אותם הם יהיו שם בשבילכן, כי הם לא ידעו להבדיל בין המצבים. לא רוצה לענות על שאלה? אל תעני. לדרוש מאחרים לא לשאול? המחיר כבד מדי".

המגיבה מתעלמת מהתחושה שהחיטוט לא נובע תמיד מהתעניינות אכפתית, אלא כפלטפורמה לביקורת (וכמובן לאשש לשואל שהוא בסדר, כי הוא כן עומד בסטנדרטים שהשאלה רומזת עליהם). היא גם מתעלמת מהעובדה שגברים לא זוכים להתעניינות דומה בבחירות המשפחתיות שלהם. ובכל זאת, כשאני מסתכלת על מגבלות השיח הטרנדיות אני מוצאת בדבריה הרבה היגיון. מתרחשת מול עינינו התנגשות בין שתי תופעות: הראשונה היא תוצאה של המודעות הגוברת לזכותנו לנהל את חיינו האישיים ללא הפרעה, פיזית או מילולית. אחת התוצאות היא ניסיון, שניכר בעיקר ברשתות החברתיות, ליצור עוד ועוד מרחבים מוגנים מכל תחושה של אי נוחות: דיונים שעמוסים באזהרות טריגר, ביקורת על הדרך שבה הדברים נוסחו (פוגעני/לא פוגעני) והצעות לסנקציות.

במקביל, מורעפות עלינו תועפות מידע שעד כה היה מוצלל או לא קיים: וידויים אישיים רגישים על כאבים כאלה ואחרים, סרטוני סנאף במסווה של חדשות, תמונות אינטימיות שגולשות לרשת או הוגלשו על ידי יוצריהן. באמצע נותר ציבור במטוטלת: בין עודף האינפורמציה שלא ביקש לפליק על היד כשהוא כן מבקש.

איך מצליחים ללכת בתחושה שלפעמים הקרקע היא קליפות ביצים? לא בבטחה, כנראה. אבל לפעמים דווקא מענה מנומק לשאלה פולשנית הוא הקרבה ששווה לעשות. לפני כמה שבועות מישהי שאלה אותי שאלה אינטימית נורא על הזוגיות שלי. נגעלתי מהחוצפה, אבל עוד יותר נגעלתי מעצמי, שעניתי. אבל ייתכן שדווקא התשובה המפורטת שלי סיפקה לה חומר חדש למחשבה על הזוגיות שלה. ייתכן שהיא באמת הייתה זקוקה לזווית ראייה אחרת. אולי שתלתי זרע שיפרח?

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: a8ad7e4337e35a61197