אמא, אבל לפניך

עלמה זהר נוהגת עם הילד באוטו |איור: גפן רפאלי
עלמה זהר נוהגת עם הילד באוטו |איור: גפן רפאלי

הנהיגה במכונית מלמדת את עלמה זהר כמה שיעורים טובים על ההורות שלה

88 שיתופים | 132 צפיות

קצת לפני מורשה אני מאותתת ימינה כדי לעלות על המחלף לכיוון כביש החוף. מימיני הנהג הארץ ישראלי המצוי מבחין באיתות ועושה מה שמכתיבים לו חוקי הג׳ונגל המקומי: במקום להאט ולתת לי להשתלב בתנועה הוא סוחט את דוושת הגז ומסתער קדימה, מוכן להגן על הנתיב הימני כאילו הוא חייל גבעתי בסג׳עייה. ואז זה קורה – אני פשוט מאבדת את זה. לגמרי. הדם עולה לי לראש בבת אחת, ואני מחליטה בו במקום לדפוק לנהג הזה קורס נהיגה מונעת שהוא לא ישכח כל החיים. לא פראיירית אני. מזנקת קדימה ומצליחה להשתחל ימינה, כשהפגוש האחורי שלי רק סנטימטרים אחדים לפני הפגוש הקדמי שלו. הוא נאלץ לבלום, אני מנצחת, אבל זה עוד לא מספיק לי. 20 שניות אחר כך, כשאנחנו נעצרים ברמזור חלון אל חלון, אני פותחת ונובחת: “חתיכת מטורף, יש לי תינוק קטן באוטו! אתה באמת מוכן להרוג את התינוק שלי רק כדי לא לתת לי להיכנס לנתיב!״, ועוד לפני שהוא מספיק לענות אני סוגרת את החלון, ורק אז אני קולטת – אני עם התינוק במכונית. הרגע סיכנתי במו ידיי את החיים של התינוק שלי.

אני אימא אחראית, נשבעת לכם. אם הילד מכניס בטעות שערה לפה אני מיד לוקחת אותו למיון. אני מלבישה לו סוודר כשקר, אני מלבישה לו סוודר כשחם, אני מפתיעה את המטפלת באמצע היום כדי לראות שהכל בסדר. אז למה דווקא על הכביש אני מתנהגת פתאום כמו מטורפת, שוכחת בכלל שהוא שם, חגור חסר אונים בסלקל שלו בתוך מכונית שעפה בכביש ב־100 קמ"ש, החיים שלו בידיים שלי, תרתי משמע. למה אני לא מסוגלת למשול ברוחי, להבליג, לנהוג באחריות. איזה מין אימא אני?

וזה עוד כלום לעומת מה שקורה באוטו כשהוא מתחיל לצרוח. והוא צורח באוטו רוב הזמן אלא אם כן הוא ישן. אפשר להבין אותו. הוא תקוע בתוך הסלקל במושב האחורי נגד כיוון הנסיעה, באופן כזה שהוא לא יכול לראות את העולם שמבעד לחלון ולא אותי. מה נשאר לו חוץ מלבהות בריפוד של גב המשענת ולבכות עד שמישהו יבוא לחלץ אותו? אז אני עוצרת בצד פעם או פעמיים כדי להרגיע אותו, אבל ברגע שאנחנו חוזרים לכביש, מהר מאוד הבכי מתחדש. וכך אני נוהגת ביד שמאל כשביד ימין אני מגששת לאחור ומנסה לדחוף לו מוצץ, חטיף, צעצוע, את הנייד – כל דבר שיגרום לו להיות בשקט חמש דקות. תוך כדי כך אני גם משמיעה נהמות הרגעה, הבטחות שעוד רגע מגיעים ושירים מפסקול הטלוויזיה החינוכית של שנות ה־70 (הלהיט הנוכחי – “דני דינה"). כל זה לא מרגיע אותו כמובן, זה רק מעצבן אותי. ואז רק חסר שמישהו על הכביש ינסה להתעסק איתי. כל העצבים שנאגרו בתוכי לאורך כל הנסיעה פשוט יתפוצצו עליו בבת אחת. וזה מסוכן. מאוד מאוד מסוכן.

אל תצקצקו בלשון, כי גם אתם עושים את זה. אני רואה אתכם על הכבישים מדי יום, נוסעים מהר מדי, מסמסים על ההגה, עוקפים בלי שדה ראייה כשבמושב האחורי של הרכב חגור הדבר היקר לכם מכל. זה לא מפני שאתם הורים חסרי אחריות, אלא כי נהיגה בכביש הישראלי היא סיוט, ונהיגה בכביש הישראלי עם ילדים היא גיהינום עלי אדמות.

אחותי אומרת שלכל מי שנוהג עם תינוק מתחת לגיל שנה צריכה להיות סירנה על הגג שאפשר להפעיל במקרה חירום כדי שנהגים אחרים יזוזו הצדה, אבל עד שזה יקרה אני חייבת למצוא דרך לשנות את הנהיגה שלי.

אז התחלתי מכמה צעדים פשוטים. כשאני במכונית אין יותר נייד. הנייד על שקט ובתוך התיק, ואם אראלה מחפשת אותי שתשאיר הודעה. חוץ מזה הורדתי על חשבוני עשרה קמ“ש מהמהירות המותרת ועברתי רשמית לנתיב הימני. זה פחות סקסי, רוב החתיכים נוסעים בנתיב השמאלי, רק נשים מבוגרות וזקנים נצמדים לימין, אבל לי לא אכפת. ממילא אני כבר לא בעניין של חתיכים. ומדי פעם, כשמישהו על הכביש ממש מביא לי את הסעיף, אני מדמיינת את שבריר השנייה, את המכה, הסחרור, הזכוכית המתנפצת והילד שלי הקטנטן בתוך סלקל מפלסטיק. ואני מורידה את הרגל מהגז.