פרס מפעל חיים

“חשבתי שאולי נעשה אירוע צהרים בחיק הטבע", אני אומרת לאבא שלו, “אפשר לעשות משהו בקטנה ליד הבית. להביא מחצלות, כריות, הצללה, הגברה, בופה חלבי, קצת יינות, קצת גבינות, ואולי שכל החברים המוזיקאים שלנו יביאו כלים וננגן קצת. יכול להיות נחמד, לא?".

אבל אבא מהסס.

“זה טיפה מוגזם ליום הולדת שנה של הילד", הוא אומר "ילד?" אני מתרגזת, “איזה ילד?! הוא בכלל לא יודע שיש לו יום הולדת וזה גם לא מעניין אותו. המסיבה הזאת היא לא בשביל הילד, היא בשבילי, ששרדתי את השנה הזאת ונשארתי בחיים. בכלל, לדעתי נזמין לו בייביסיטר ונלך רק שנינו, שנוכל קצת ליהנות".

כי בתום שנת חייו הראשונה של הילד, אם מישהו בבית הזה ראוי שיעשו לכבודו מסיבה – עם חברים ומשפחה והרבה מתנות ובעיקר איזה דרינק חזק לא מעורבב – זו בהחלט אני. אני, שלא ישנתי יותר משעתיים רצופות מאז ליל 30 במרץ 2014. אני שפינקתי, הינקתי, הרדמתי, השכמתי, הלבשתי, הפשטתי, רחצתי, בישלתי, האכלתי, טיילתי, סחבתי, ניגבתי, הרמתי, השכבתי והחלפתי יותר מאלפיים חיתולים בשנה האחרונה. האמת היא שלא אתפלא אם יחליטו השנה להעניק לי פרס ישראל על מפעל חיים, כי אחרי הכל מהו מפעל החיים, כבוד השופטים, אם לא להביא ילד לעולם?

הילד שלי בן שנה, כלומר הוא כבר ילד. מיום ליום הופך התינוק המתוק שערסלתי בזרועותיי לאיש קטן שמגלה את העולם בצעדים גדולים, אולי אפילו גדולים מדי לטעמי. ואני מביטה קצת בצער איך גור האדם שלי הולך ונעשה עצמאי, דעתן וחסר מנוחה. הוא רוצה החוצה, לשם, הלאה! הוא רוצה לטרוף את העולם, ואף שהוא עדיין תלוי בי כמעט לגמרי, אני כבר מזהה את הרגעים הראשונים שבהם הוא מפנה לי את הגב ומתרחק בעקבות משהו חדש ומרגש יותר.

בקרוב הוא ילך לגן ובמשך רוב שעות היום יהיו לו חיים משלו, נסתרים מעיניי. אנשים אחרים יחנכו אותו ויחבקו אותו, יהיו לו חברים משלו וחוויות משלו שאני לא אהיה חלק מהן. הוא יגיע הביתה בארבע אחר הצהריים, ואפילו לא יהיו לו עדיין מילים לספר לי כל מה שעבר עליו במשך היום. כשהלכנו איתו ליום התנסות בגן הוא היה מאושר, הסתער על המתקנים והתחבר עם הילדים, ונראה שהוא לגמרי מוכן להתחיל את השלב הבא בחייו, בעוד אנחנו ישבנו נטושים על ספסל בצד וקצת עשינו פרצופים. “נראה לי שזה עוד מוקדם בשבילו", אמרתי לאבא. “כן", הוא הסכים, “נחכה עוד קצת".

יש לי רשימת תוכניות באורך הגלות של כל הדברים שאעשה כשהוא ילך סוף סוף לגן: אלך לשיעור יוגה, אקבע תור לקוסמטיקאית, אקח את המכונית לשטיפה, אתרום לוויצ"ו את הבגדים שכבר קטנים עליו, אעבוד בגינה, אשתה בירה מול הים באמצע היום ואתנדב עם קשישים. אבל בכל פעם שמתפנה מקום באיזה גן בסביבה, אני מוצאת סיבה טובה למה הגן הזה הוא לא מה שחיפשתי (“מאוד חשוב לי שבגן ילמדו היסטוריה!") ודוחה את הרגע בעוד כמה חודשים. כי האמת היא שקצת מפחיד אותי למצוא את עצמי פתאום בלעדיו. מה אעשה? כמעט שכחתי בשנה האחרונה מי אני כשאני לא אימא.

לכבוד יום ההולדת החלטתי להכין לו מתנה: אלבום תמונות מהשנה הראשונה. אני יושבת כל ערב ובוחרת עבורו את הרגעים הכי יפים מתוך הררי הצילומים שהצטברו במצלמות, בטלפונים, במחשב. אני מנסה לנחש מה יהיה חשוב לו לזכור כשידפדף באלבום הזה בעוד המון שנים. וגם, בואו נודה על האמת, אני רוצה שהוא יידע שנתנו לו את הילדות הכי יפה שרק יכולנו. הנה אתה בן שנה, עומד בחצר ליד הנדנדה, והנה הכלב שהיה לנו, והסוס, וכאן אתה על חוף הים, וכאן ליד המדורה. אתה רואה, היינו הורים טובים. עשינו הכל בשבילך.

עברנו שנה מטורפת, מעייפת, מצחיקה, מרגשת ומלאה באהבה. אומרים שעכשיו זה יתחיל להיות קצת יותר קל – הילד יישן בלילה וילך לגן בבוקר, ואנחנו נחזור לנהל משהו שדומה קצת יותר לחיים. “אז מה את רוצה לעשות לכבוד יום ההולדת שלו?", מסכם אבא. “את האמת?", אני אומרת לו: “אני רוצה לעשות עוד ילד ולהתחיל הכל מהתחלה".