המופע של לילית

לא בכל יום פוגשים אלת אולימפוס, אלא אם את רתם איזק ביום ראשון | צילום מתוך הסרט "כחול זה הצבע החם ביותר"
לא בכל יום פוגשים אלת אולימפוס, אלא אם את רתם איזק ביום ראשון | צילום מתוך הסרט "כחול זה הצבע החם ביותר"

בתור מי שמחשיבה את עצמה אישה של גברים רתם איזק נחנקה כשהיא מצאה את עצמה פוזלת לצד השני

88 שיתופים | 132 צפיות

דברים גדולים מעולם לא קרו בימי ראשון. נכון, לפי השמועות ממש ביום הזה, לפני אי אלה שנים, הבחינה אלוהים בין האור לחושך, אך באופן פרדוקסלי מדובר ביום בשבוע שבו מרבית האנשים חיים בחשכה בעיקר בשעות האור. או שאלוהים ניחנה בחוש הומור משובח (בכל זאת, היא בראה גם את כלבי הפאג) או שהיא פשוט כלבה בעצמה. ולכן אני פיתחתי אג'נדה מיוחדת לימי ראשון שלי: אלכוהול בצהריים. כן, חברות, על שולחני במערכת ניצב לו דרך קבע בקבוקון של וודקה תפוזים, כאלה שמחלקים במטוסים, משל הייתי אומה תורמן ב"ספרות זולה", וכשמזמינים אותי לפגישות של תחילת שבוע, אני נוטה להסכים לאלה שבהן המארח נעלב אם את מזמינה דיאט קולה.

כך יצא שהתגלגלנו, אני והאג'נדה המהפכנית שלי, ביום ראשון – בשעה שבה עם ישראל מתלבט אם לחתוך את ורידיו בשדכן או בנייר A4 – למוזיאון תל אביב, שבו הוצגה למשך יממה אחת בלבד תערוכה של בית האופנה דיור, שהחליט לכנות את תערוכת התיקים שלו בשם האקזוטי “Lady Dior as seen by". עכשיו, אני באמת מעריכה אמנות, אופנה, אסתטיקה ותרבות יום א' מהסוג שלא כולל שירים על קרב המיתלה, אבל כשלוקחים את כל הדבר היפה הזה ומנסים לשייך אותו ל"מין היפה" – דעתי נטרפת עליי. הרי מה היא בעצם “האישה של דיור"? מה זה אומר, לעזאזל? אם להתייחס לתערוכה, הרי שמדובר באישה אקסקלוסיבית, נחשקת, כזו שמגיעה לארץ רק ליום אחד ופותחת את שעריה לאליטה בלבד; אישה של תיקים קטנים, של נרתיקים קטנים, של זיתים קטנים לצד המרטיני ושל שפה זרה שאפשר לקלל בה ועדיין להישמע כמי שמגלגלת על לשונה שיר של סרז' גינסבורג. כמה מכתיבים לנו, לנשים, מה עלינו להיות; איך כדאי לנו לתפוס את עצמנו בשביל לחוש את הנשיות זורמת בעורקינו, לאיזה מודל עלינו לשאת את עינינו מרוחות האייליינר בשביל להיחשב נשים אמיתיות. ובעודי מסתובבת בין התיקים, מנסה להבין אם בחורה שאוחזת בידה האחת כוס יין לבן ובידה השנייה מחלצת חוטיני שנכנס לחריץ הלא נכון מביישת את “האישה של דיור", קרה דבר משונה. אולי היה זה האפקט של יום ראשון, אולי האפקט של כוס היין ואולי העובדה שמעולם לא הייתי מעריצה גדולה של הגדרות, אבל לפתע, בלי להתכוון, עיניי מרוחות האייליינר פזלו למודל אחר.

שם, ליד תיק עשוי זכוכית, היא ניצבה במלוא תפארתה; גופה דקיק, בלתי נגמר, שיערה בהיר וקצוץ, עיניה עמוקות ותכולות – והיא פשוט מהממת. השפתיים האדומות שלה פלטו כל מיני מילים באנגלית על ההשראה שגרמה לה ליצור תיק מזכוכית, משהו על פיקאסו ועל כאוס ועל יצירה שצומחת מתוך חורבן. נשימתי נעתקה. הדופק החל להכות ברכּותיי. כפות ידיי החלו להזיע באופן שאיים על כוס היין שלי. הנה יצירה שתביא עליי חורבן, חשבתי לעצמי; יצירה בעלת עצמות לחיים מושלמות, מבנה לסת מדויק, צוואר ברבורי. והיא מסתכלת עליי. ואני מסמיקה. תפסיקי לבהות, מטומטמת, צרחה בראשי האישה של דיור, אבל כל שיכולתי לעשות הוא לחייך אליה במבוכה. איזה דקולטה יש לה. איזו נוכחות מהפנטת. “את בסדר?" שאלה אותי קולגה; “את קצת אדומה". “העיצובים האלה מרגשים אותי, זה הכל", עניתי. אלוהים, מה היה רע בעוד יום ראשון אפרורי במשרד? למה הייתי צריכה לפגוש בלילית הזו, שגורמת לי לפתע להרהר בדברים שכל כך ברורים לי?

הרי אני סטרייטית. אני אוהבת גברים. נהנית מנשיקות עם זיפים, ממיסיונרית, מדוגי, מידיים שעירות שתופסות לי את המותניים, מריח של אפטרשייב על הכרית בבוקר. מה לי ולאלת האולימפוס הזו עכשיו? למה כל מה שבא לי זה לחדש את הליפסטיק שלי, לגשת אליה ולשאול אותה מה השעה?

הנה משהו שהתרבות שלנו לא מעוניינת להציע לבנות המין היפה: היכולת להימשך פיזית לבנות המין שלנו; להרהר בחוקי המשיכה, לדעת שיש לנו אפשרות לבקר במחוזות אחרים, שאינם מאוד זרים לנו, שהרי כולנו ממלאות את חיינו במערכות יחסים עמוקות וחזקות עם נשים, רק מסירות מהן את הדובדבן האירוטי. האם פזילה חטופה למחוזות האלה מגדירה את הזהות שלי כאישה? האם היא צריכה להבהיל אותי? או שאולי פשוט מדובר בסקרנות טבעית של יצור מיני שפוגש לפתע יצור מיני מהמם במיוחד?

השדה קצוצת השיער נעלמה בהמון. הנציגה של דיור צעקה משהו בצרפתית. אולי “תודה שהגעתם", אולי “לכו להזדיין". יש שפות שבהן הכל נשמע כמו שיר של סרז' גינסבורג. המלצר שאל אם אני רוצה עוד כוס יין. “דיאט קולה, בבקשה" לחשתי. אל תאמינו לכל מי שאומרת לכן שדברים גדולים מעולם לא קרו בימי ראשון.