המתאגרף

רתם איזק רוצה להניף את אגרוף הניצחון | צילום מתוך הסרט "מיליון דולר בייבי"
רתם איזק רוצה להניף את אגרוף הניצחון | צילום מתוך הסרט "מיליון דולר בייבי"

מלוכלך, לא חכם ולא באישור הורים. רתם איזק לא מוכנה לוותר על הזיעה, על ההרפתקה ועל הלב שמתפוצץ מחומרים כימיים שרק מפגש בין שני אנשים לא נכונים יכול לייצר

88 שיתופים | 132 צפיות

זה היה בלוקיישן הכי פחות רומנטי בעיר: רחוב בן יהודה, ליד ספסל עם פירורי בורקס – מזכרת מתיאבון בריא של הומלס. זה היה במזג אוויר שעליו לא נכתב אף שיר או רומן רומנטי: אובך עכור שגורם לאנשים להגיף את תריסי הבית והלב ומבשר על בואה של סופה אימתנית. זה היה בלבוש לא מוקפד, מגוחך, שלעולם לא יוכתר במגזינים כאאוטפיט לערב בלתי נשכח: טרנינג, מעיל פוך וכובע סרוג מהודו. וזה היה עם הגבר האחרון שהיה צריך לקבל תפקיד ראשי: פרא אדם – לא פרינס צ'ארמינג, גבר מהזן העתיק – לא פמיניסט עם זיקה לטבעונות; איש מערות – לא בונה ארמונות. ועדיין, כשהוא לקח לפתע את ידי ורקד איתי ולס לצלילי צפירות מוניות השירות והשיעולים מוכי השפעת של עוברי האורח – תפאורה שהייתה גורמת גם לדיסני וגם לוודי אלן לפטר את כל צוות הקריאייטיב – ידעתי שאת הטעות הזאת אני רוצה בחיי.

[tmwdfpad]האגדות מספרות שבכל פעם שבחורה בעלת שיקול דעת, אג'נדות והערכה עצמית גבוהה מתאהבת בגבר הלא נכון, פיה קטנה תולה את כנפיה וקופצת אל מותה. אם להאמין לאגדות, הרי שאיפשהו בעולם יש בית קברות שלם שקרוי על שמי, ואולי עכשיו הגיע הזמן להעמיד אותי למשפט. הרי רק בחודש שעבר הכה שעוני הביולוגי על המספר הגבולי שרומז שרצוי שאתחיל לאהוב בצורה רציונלית, כי לא רחוק היום שבו אהיה הרווקה בעלת הגיל העגול, שלא הסכימה להגיף את התריסים בבואה של סוּפה, וכעת סוֹפה הוא להיצלות לצד האנטיפסטי בארוחות משפחתיות. את בת 29, לוחשות לי הרוחות, את לא יכולה להרשות לעצמך לאהוב כמו בת 16. את אמורה לעפעף עכשיו במסעדה הנכונה עם בחור מחויט ועם כוס יין אדום – לא לצחקק למול פרא במעיל אופנוענים צהוב שמראה לך איך מפיקים צליל מבקבוק ריק של דיאט קולה.

תאמינו או לא – אני משתוקקת להיות כמו כולן. אני מתה למצוא איזה סטארטאפיסט, אופטומטריסט או פליליסט שידחס אותי למיינסטרים ויעזור לי למצוא שלווה עם בית ברשפון, 2.5 ילדים ופאי תפוחים. אבל איכשהו, אף שפאי תפוחים מחרמן לי את המחשבה, בחורי השואו רום האלה, בובות הראווה בחלון ההצלחה הבורגנית, מייבשים לי את הנשמה. זו, הטיפשה, פועלת בעוצמות שמסרבות להתווסת עם גיל ונורמות, וביחד עם הלב העקשן הם מחבלים לי בתוכניות, בכל פעם מחדש. ועכשיו הם רוצים את הפרא הזה שמשעין אותי אחורה, על רגל אחת, באמצע בן יהודה: מתאגרף למוד קרבות שלא מפחד להיכנס לזירה, שכן כפפות ומגן שיניים כבר שמרו עליו בעבר מפציעות. אני, לעומת זאת, מגיעה מרקע סטרילי של בחורים שמשתמשים בידיים בשביל להקליד מתשע עד חמש תחת מנורת פלורסנט משרדית, וגם איתם מעולם לא הצלחתי להצטייד במגן ללב – פריט שתמיד חסר במגה ספורט.

והלב מתרחב מולו עכשיו, ולא צריך להיות אלוף הארץ באגרוף תאילנדי בשביל להבין שלא יהיה קשה להחטיף לו נוקאאוט. הלב שלי כבר חטף נוקאאוטים, הוא יודע כמה זה כואב. הבטחתי לו, אחרי שכמעט נדם בעבר, שאשמור עליו קצת יותר; שאערוך ניהול סיכונים לפני שאני דורכת בזירות חדשות, שאבחן את היריב שלי לפני שאני מסתערת עליו בעיניים נוצצות. ואני מריחה אותו, יש לו את הריח הזה של גבר אלפא, מהול בזיעה ובניסיון חיים, ואני שוב שוכחת לעטוף את עצמי במגִנים.

אני רוצה לרוץ אליו, להפיל אותו לקרקע, לגהור מעליו ולעשות את מה שכל בחורה עם סטייל הייתה עושה – להתחנן שיוריד לי את התחתונים. ככה, בלי דרינק מפונפן ותפאורה מזויפת. בלי הבטחות גדולות ובלי חישובים עתידיים. ככה, עכשיו. מלוכלך, לא חכם, לא באישור הורים. אני רוצה להשליך את האג'נדות שלי לפח ולהעמיד לו הכל – מסיר במטבח עד כלי שרצוי לא לשפשף בברזלית. אני כבר שומעת את המקהלה ברקע, זו שתמיד שוריינה לטרגדיות יווניות: "הו, עלמה בלי מודעות, הנה שוב את עושה טעות, אם תישאבי לרוח שטות בסוף תגלי שאת סמרטוט".

כן, אני יודעת. מגיע שלב בחייה של בחורה שבו היא לא יכולה להרשות לעצמה להסתער על הבחורים הלא נכונים; שבו היא צריכה לחשב מראש את סיכוייה בכל קרב, ולא להעז להתחרות באלה שלא מבטיחים לה ניצחון מוחץ תוך הנפת אגרוף עם טבעת באוויר. אבל נראה לי שהשלב הזה קורה רק כשהרוח והלב מתעייפים, מתכווצים, זורקים מגבת של תבוסה לזירה ומאפשרים למוח לקחת פיקוד. לא במקרה של זו שעפה עכשיו באמצע הרחוב הכי מטונף בעיר, ולא בגלל הסופה המתקרבת.

כן, גם אני רוצה להניף אגרוף ניצחון, גם אני רוצה לזכות בבחור שמורח לי רק את האודם ולא את המסקרה. אבל אני לא מוכנה לוותר על העסיס הזה של החיים, על הלב שמתפוצץ מחומרים כימיים שרק מפגש בין שני אנשים לא נכונים יכול לייצר, על הרגע הזה שבו בקבוק ריק של דיאט קולה מצליח להפיק ממני יותר צלילי צחוק מכל בקבוק יין יקר להחריד במסעדה מעונבת.