עובר את הגבול: סיפורה של אם ומשפחתה מסוריה
האימה, שהיא טיבה של מלחמת האזרחים בסוריה, כבר הפכה לשגרה, שגרה נטולת חשמל, מים ותחושת ביטחון בסיסית. עאישה, אימא מקוניטרה, מספרת לנו איך זה לחיות בלי חלומות
"אני עאישה, בת 45, מוסלמית סונית מסוריה, נשואה ואימא לשישה ילדים. רג'אא בת 28, היא הגדולה שלי, ואחמד, בן 9, הוא בן הזקונים. הגדולים התחתנו ועזבו את הבית, רק אחמד ומוחמד, בן 11, עדיין גרים איתי ועם בעלי. אני לא יכולה לומר לכם את שמי המלא כי אני מפחדת. אין אף אדם מתוך סוריה שהתראיין לכלי תקשורת ישראלי בשמו המלא, מדאגה לשלומו. אני גרה בקוניטרה, על גבול ישראל. אנחנו מדברים בטלפון על רשת סלולרית שלכם – קונים כרטיסי סים ישראליים ומחפשים קליטה. כשהתחילה המלחמה ב־2011, והמצב נהיה מאוד קשה, עברנו לדרעא, מאה קילומטר מדמשק. לפני שנה חזרנו לעיר שלנו, קוניטרה. לבעלי יש מכולת קטנה, אבל הוא כמעט לא מוכר.
איפה היינו לפני המלחמה ואיפה אנחנו עכשיו. איפה שלוות החיים והביטחון? השאיפות שלי הצטמצמו, החלומות שלי הפכו לבלתי אפשריים. אני ומשפחתי נלחמים על הישרדות, ואין מקום לחלום.
אנחנו מתפרנסים מהמשכורת של בני, שעובד כצלם. הוא מרוויח כ־30 אלף לירות בחודש, כ־60 דולר, ובכל חודש מטעין כרטיס לסלולרי ב־25 אלף לירות, כדי שנוכל לדבר עם קרובי משפחה, וכדי שלנו ולשכנים תהיה רשת אינטרנט. אנחנו בקשרים טובים עם השכנים, אבל אין לנו כל כך איך לעזור להם, כי כולנו באותו מצב. לפעמים, כשיש לנו אינטרנט בבית, הם מתחברים לראוטר שלנו. אנחנו חיים באחד האזורים הקשים ביותר בסוריה. הנגישות לסיוע ההומניטרי הכי נמוכה באזורנו – מכיוון שסיוע לא יכול להגיע מישראל, הוא צריך להגיע מירדן, והליך השינוע מייקר את התהליך.
הייתי רוצה שהילדים שלי יצאו לעולם, שיגלו דברים, שימשיכו ללימודים אקדמיים. הקטנים הולכים בבוקר לבית הספר וחוזרים הביתה. אסור לצאת מחוץ לבית, כי אני מפחדת מאוד, ואין חשמל – אז אין להם טלוויזיה או אמצעים אחרים להעביר את הזמן הפנוי. באזור שלנו אין לימודים מעבר לכיתה ט', והם לא יכולים לנסוע לדמשק להמשיך את הלימודים, אז העתיד שצפיתי להם, העתיד שרציתי להם, כנראה לא יתממש.
חלק גדול מהמשפחה שלי היגר ורק מעטים נשארו פה, כמו אחי. הבת שלי גרה בירדן, לא נפגשתי איתה, לא חיבקתי את נכדי מזה שלוש שנים. זה כאב עצום. הגעגוע אדיר, אבל בגלל המלחמה לא יוצא לי לבדוק אפילו אם מצבם טוב או לא. איבדתי את אחי ואבי במלחמה. לא הצלחתי להיות בהלוויה של אבי בדרעא בגלל המצב הבטחוני, אבל אני לא מלינה על גורל האל.
אנחנו גרים בדירת שני חדרים, עם שירותים ומקלחת. אנחנו עושים כביסה ביד ותולים אותה לייבוש על חוטי החשמל, שהפכו לצערי למתלי כביסה לפני ארבע שנים. כל המשפחה מתקלחת ביחד, משתמשים בסבון ולא בשמפו, כי השמפו יקר מאוד.
אין לנו שלווה. אין לנו ביטחון. אין לנו גז לבשל. אין לנו לחם. אין לנו איך לחמם את הבית. אין לנו מצרכים בסיסיים לאוכל יומיומי. אין לנו אפילו תרופות, אם מישהו חולה. אנחנו חיים במצב הישרדותי, של או שתמסרו את ילדיכם או שתמותו מרעב. ממשל אסד ותומכיו מבקשים לגייס את ילדינו לצבאם. בדרעא הם התנו את הכניסה של סיוע הומניטרי בכניעה של העיירה למשטר, כולל גיוס של הגברים לצבא או למיליציות. מי מוסרת את ילדיה לאויב?
אין אימא שלא רוצה לראות את ילדיה מוצלחים ומשכילים. אין אימא שלא רוצה שילדיה יחיו בשלום ובביטחון. כל חלומותיי נמחקו, וכל שאיפות ילדיי נטמנו בחול.
אני מבקשת מכל המדינות לעמוד לצדנו, במציאות, לא רק במילים כתובות ברשתות החברתיות, שיפסיקו לדבר על עזרה ויתחילו לעזור. מאלוהים אני מבקשת שלום לסוריה, ושכל פליט יחזור לאדמתו, ושכל מי שמתגעגע למשפחה או לאהוב – שיזכה לראותו".
חייבים לשרוד
לא היה קל לקיים את הריאיון עם עאישה. הגענו אליה דרך אליזבט צורקוב (30), עמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית ופעילת זכויות אדם, שנחשבת בעיני רבים לסמכות המובילה בארץ לענייני המצב בסוריה. צורקוב נתנה לנו את מספר הטלפון הסלולרי של בנה של עאישה, תאאיר (24). זה מספר טלפון ישראלי, והוא משתמש ברשת ה־3G של אחת הספקיות הישראליות. שוחחנו בווטסאפ, באפשרויות השיחה הקולית של האפליקציה, בהודעות מוקלטות ובהודעות טקסט. בסך הכל לקח לנו שבועיים וחצי להשלים את השיחה: לפעמים לא היה להם אינטרנט, לפעמים הקליטה הייתה חלשה ומקוטעת, לפעמים תאאיר נסע לבית חולים לבקר קרובי משפחה שנפצעו ואמו נותרה ללא גישה לסלולרי, ובהזדמנות אחרת שבה קבענו לדבר נעדרו עאישה ובנה כי הלכו לקבור חבר.
עאישה לא בכתה במהלך השיחה שלנו. כשדיברה על בניה, על החלומות שלה, התרגשה. אני כמעט בכיתי. "התרגלנו", היא אמרה לי, כמעט מנחמת. "חייבים לשרוד".
15,948 ילדים הרוגים
מפעם לפעם סוערת הרשת החברתית בגלל תמונות או סיפורי אימה שמגיעים מזוועה נקודתית: כיבוש חאלב על ידי המשטר, אב שמחלץ את גופת בנו התינוק מההריסות או ילד חמוד שמפנה את עצמו לאמבולנס. "סוריה הפכה לזירת התגוששות בין כוחות עולמיים ואזוריים, אבל היא גם המשבר ההומניטרי החמור בעולם", מבהירה צורקוב.
עד היום, על פי הערכות, גבתה הלחימה את חייהם של כחצי מיליון סורים, מתוכם כרבע מיליון אזרחים. נכון לדצמבר, 15,948 ילדים נהרגו במלחמה, ו־10,540 נשים. דוח של האו"ם מעריך שכ־2.8 מיליון איש הפכו לנכים בסוריה בחמש השנים האחרונות. מתוך 21 מיליון אזרחים שהיו בסוריה לפני המלחמה, חמישה מיליון פליטים מצאו דרכם למדינות זרות, וכשמונה מיליון נעקרו מבתיהם אך נותרו בגבולות סוריה.
צורקוב מעולם לא הייתה בסוריה: על אף שיש לה דרכון רוסי, עצם העובדה שהיא מחזיקה בדרכון ישראלי מסכנת את חייה. היא פוגשת סורים בירדן, באיסטנבול ובדרום תורכיה. "אני בקשר עם אנשים מרחבי המזרח התיכון עוד מ־2009", היא מסבירה. "המרחב סביבנו סקרן אותי ורציתי להבין יותר. כשפרצו ההתקוממויות בעולם הערבי ב־2010, עקבתי אחריהן מקרוב. חברים ומכרים שלי השתתפו בהפגנות, אירגנו אותן, נעצרו ונהרגו".
את מקדישה את חייך לסוריה בשנים האחרונות. למה?
"ההתקוממות שם הייתה מאוד לא מובנת מאליה, בשל האופי הדכאני במיוחד של המשטר. בסוריה הייתה מדינת משטרה שבאופן שיטתי העלימה מתנגדים למשטר במרתפי עינויים. לא היה שום חופש ביטוי, שום ארגוני חברה אזרחית עצמאיים או כלי תקשורת. אני בקשר עם סורים עוד מ־2010 וכשההתקוממות התחילה שם עקבתי אחריה מקרוב. חשוב לי שבין הניתוחים הגיאו־פוליטיים ישמע גם קולם של האזרחים שם ולכן המחקר שלי מדגיש את הזווית האזרחית וחוויית חייהם של אזרחי סוריה".
איך אנחנו יכולים לעזור?
"כשאנשים סובלים מעבר לגבול, החובה שלנו היא לסייע להם. הדרך הטובה ביותר לעזור היא לתרום כסף, ועדיף לארגונים בינלאומיים, סוריים־אמריקאיים, כי הם מצליחים לסייע לאוכלוסיות המוחלשות ביותר ולמשפחות הפליטים. המצב ההומניטרי בסוריה מחריד.
מפעם לפעם נערכות בישראל הפגנות סולידריות עם סוריה, וזה משהו שמאוד מרגש סורים. אני מצלמת אותן ומעלה לרשתות החברתיות, וזה הופך לוויראלי. קיבלתי המון תגובות בנוסח 'תודה שאתם לא סוגרים את העיניים', 'הנה היהודים יותר טובים מערבים – להם לא אכפת מאיתנו'. אני לא עושה את זה ממניעים הסברתיים, אבל זה כמובן משרת את זה. הנה, ישראל היא מדינה מוסרית".