הדיל של החיים: הטור של הילה נחשון
קמתם בבוקר, יהירים כהרגלכם, חושבים שהחיים שלכם זה מה שעומד לנגד עיניכם. אבל אז מגיע צונאמי שמחרב את השגרה. הילה נחשון מציעה לכם להיזהר מחטא ההיבריס
החיים האלה, בחיי, אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל…
יש רגעים שאני תוהה מי מושך בחוטים האלה, הבלתי נראים, משחק בנו כמו במריונטות באיזה תיאטרון בובות ענק.
רק לפני שנה החיים שלי, כמו שחשבתי שהכרתי, התפרקו. הכל התפזר לי לשברים קטנים שהייתי צריכה לאסוף ולהרכיב מחדש, חלק חלק. לקח לי זמן להתעשת, להדליק אור בתוך החושך הגדול שאפף אותי ולראות שהצל הענק והמפחיד שמולי הוא לא הר אימתני, אלא בסך הכל גבעה. כזאת שאני מסוגלת לטפס עליה אם רק אתחיל לצעוד.
וזה מה שעשיתי. צעד קטן ואז עוד צעד קטן. היו שם איתי האנשים שלי – משפחה וחברים, בני האדם שאנחנו זוכים לקבל כשותפים למסע הזה שנקרא "חיים". אנשים שהחזיקו לי את היד ומשכו אותי למעלה. אנשים שלא ויתרו לי ולא ויתרו עליי. גם כשהרגשתי שאני כבר מוכנה לוותר לעצמי, שאין לי יותר כוחות, הם היו שם כדי להזכיר לי אותם – את אותם הכוחות האדירים שיש לבן אדם, דווקא כשהוא נמצא במקום שבו הוא מרגיש הכי חלש, הכי לבד. והם עוזרים לו ברגישות להתחיל לטפס.
עכשיו תבינו, הרבה שיעורים נלמדים לאורך הטיפוס המפרך הזה, הרבה אסימונים עדיין נופלים לי ואני מניחה שהרבה עוד יפלו, אבל שיעור אחד הוא בעיניי החשוב מכולם:
שיעור בצניעות.
איך זה קשור אתם שואלים את עצמכם?
זה קשור ועוד איך קשור.
הבנתי פתאום, שבניגוד לעולם שהתקיים אצלי בראש, בעולם האמיתי אף אחד לא מקבל את פסלון החסינות. אף אחד. לא משנה כמה הוא טוב, חכם, יפה, מוצלח, עשיר, מאושר-חי את החלום, לא יכול לדעת מה יקרה לו מחר. אף אחד. והחיים מתהפכים עליך. ככה סתם, ביום הכי רגיל בשנה.
ביום שבו קמת בבוקר וצחצחת שיניים, נתת נשיקה חטופה לבעלך ונזפת בילדה שלך ששוב מתמהמהת ומאחרת לבית הספר והלכת לעבודה ודיברת בטלפון והעברת את אחה"צ כשאת דוחפת עגלת קניות עמוסה בסופר, רצת אחרי הילדים בגינה וצחקת עם חברה על כוס קפה. ואז, כמו גל גדול ועכור, כמו צונאמי ענק זה מגיח פתאום מאחורייך ושוטף את הכל ומערבל אותך והכל מתפרק.
זה יכול לקרות חמש דקות אחרי שהרגשת שאת על גג העולם, שאת בלתי מנוצחת, שהשגת את כל מה שאי פעם רצית וייחלת לו. לתפוס אותך ברגע שאת הכי שלווה ומפויסת. ברגע הזה , שהרשית לעצמך סוף סוף, להרפות.
אז זהו. שאין דבר כזה בלתי מנוצח.
כולנו חוטאים בהיבריס. יש נקודות בחיים שלנו שמביאות אותנו לתחושת התעלות וההתעלות הזאת גורמת לנו בתוך תוכנו להרגיש עליונות. רגע כזה ששבו את מרגישה שעשית את זה, שהצלחת במשהו, שהרווחת משהו, רגע כזה שבו לך יש משהו שכולם רוצים לעצמם. זאת תחושה נפלאה, מענגת שנעים להתרפק עליה, אבל (ויש אבל), זה לא באמת הופך אותנו ליותר טובים מאף אחד. וזה בטח לא הופך אותנו לחסינים. בסרט הזה כל אחד חוטף מתישהו. וזה חלק מהדיל הזה שנקרא "לחיות". יש כאלה שיקראו לזה קארמה, אני חושבת שזה פשוט שיעורים שצריך ללמוד. ואם אתה לא לומד את השיעור שלך, אתה תקבל עוד שיעור ועוד אחד, עד שתבין.
זה לא אומר בהכרח שאנחנו עושים דברים רעים. לפעמים אנחנו פשוט בוחרים לא טוב. וזה גם שיעור חשוב. הרי אי אפשר לנצח, אם אתה תמיד משחק עם אותם קלפים. צריך ללמוד מטעויות. ולהיות כנים עם עצמנו. תמיד.
וכנראה שכל אחד מאיתנו צריך להבין שהחיים, ולא משנה כמה הם נפלאים, מגיעים עם "בונוס" בצד. הם תמיד מגיעים עם חרב מתנדנדת מעל הראש.
אנחנו לא יכולים לדעת מתי תנחת עלינו המכה ומה תהיה העוצמה שלה, אבל אנחנו בהחלט יכולים להחליט לעצור רגע. לעצור ולהגיד תודה. לקחת נשימה עמוקה ולהחליט שאנחנו מעריכים את המתנה המטורפת הזאת שקיבלנו, את הנסיעה המשוגעת הזאת בכיוון אחד, שנקראת חיים. אנחנו יכולים להחליט להיות צנועים יותר. לא לחשוב שאנחנו חזקים יותר או טובים יותר או ראויים יותר מאחרים. לא לתת לכוח, הצלחה, כסף או אפילו לחיים משעממים, נוחים וטובים, להקהות לנו את החושים. להיות רגישים למה שקורה מסביבנו. למי שנמצא מסביבנו, דווקא לאלה שחלשים, שהחיים לא חייכו אליהם, אלה שאין להם. ואני לא מדברת רק על אמצעים כלכליים. יש סביבנו כל כך הרבה כאלה, אנשים שזקוקים לחבר, לתמיכה, לעזרה. אנשים שמתביישים לבקש. להבין שמחר אלה יכולים להיות אנחנו. ולפעמים אלה אנחנו שצריכים להיות רגישים אל עצמנו. לשים לב לתמרורי האזהרה שמאותתים לנו שמשהו לא כשורה ולא לטייח. לזכור שכל זה הוא רק בהשאלה. קיבלנו את זה רק לתקופת החיים הזאת וגם זה לא בטוח.
והכול יכול להשתנות בשנייה.
אז מחר בבוקר, כשאתם קמים, מצחצחים שיניים , נותנים נשיקה חטופה לבן/בת הזוג, נוזפים בילדה שלכם ששוב מתמהמהת ומאחרת לבית הספר, יוצאים מהבית לעוד יום סיזיפי בעבודה, דוחפים עגלת קניות עמוסה בסופר ומרגישים שהחיים הם שיעמומון אחד גדול, תנו לעצמכם רגע לשמוח עם מה שיש, רגע להבין שיש תמיד הרבה מה להפסיד.
תרימו טלפון לאנשים שלכם, למשפחה, לחברים, תזכירו להם ולעצמכם שאתם אוהבים אותם ומעריכים. תחייכו אל האנשים שסביבכם, תהיו נדיבים ואל תחששו, החיים כבר יידאגו שיהיה לכם מעניין…