לא מוותרת: הטור של הילה נחשון

הילה נחשון | צילום: רון קדמי
הילה נחשון | צילום: רון קדמי

הילה נחשון השכיבה את הילדים לישון, סיימה לעשות כלים ולקפל כביסה, והתיישבה מיד לכתוב טור שמתמודד בהצלחה עם השאלה: אז מה עושים עכשיו?

88 שיתופים | 132 צפיות

 

אני מתעוררת באמצע הלילה.

על מה חלמתי? אני לא זוכרת. משהו אווילי על חיים של מישהו אחר. או אולי בעצם על החיים שלי. הלב שלי דופק ממש חזק. רגע כזה שבו את מבינה המון המון דברים בבת אחת, כאילו המוח מוריד עדכון גרסה ונדרש לעבד יותר מדי אינפורמציה חדשה.

הלכה השינה.

קמה מהמיטה, מדליקה את האור במטבח. הילדים שלי ישנים כמו שני מלאכים קטנים במיטה. הכל שקט מסביב. אני יוצאת למרפסת לנשום אוויר. שכונה צפון תל אביבית בורגנית.  המון משפחות עם מלא ילדים. יש כאן אלפי ילדים. אלפים, בחיי. הבני ברק של החילונים השכונה הזאת. כמה סקס אתם עושים כאן חבר'ה? ברצינות, מתי יש לכם זמן? אתם כל הזמן בעבודה ועם הטלפון ביד או רצים אחרי הילדים שנולדו לכם מהסקס בשנה שעברה, או יושבים בסלון עם הבוקסר מול הטלוויזיה בזמן שהאישה מקפלת את הכביסה הצבעונית. מתי זה קורה הקטע הזה שבו אתם מפסיקים לשנייה את המרוץ למיליון והופכים לחיות טרף מלאות תשוקה, משכיבים אותה על האי במטבח, קורעים לה את התחתונים עם השיניים ועושים סקס כאילו אין כביסה במייבש. אתם יודעים מה עזבו את זה שנייה, כי לא הכל זה סקס בחיים. מתי לאחרונה הרגשתם שאתם באמת בחיים?.

כל זה מוביל אותי לחשוב על המונח שיתוק שינה, מצב שבו המוח מתעורר בזמן שינה, אבל הגוף נשאר רדום. תחושת שיתוק פיזית המגיעה עם ההכרה שאי אפשר לזוז. אפס טונוס בשרירים. חוויה מוזרה, לכל הדעות. חלק חווים אותה כדבר מפחיד וחלק פחות, ואני תוהה האם זהו הרגע שבו רגע תת הכרה ממליצה לנו להמשיך לישון. היא מזכירה לנו שעולם החלומות המתקיים במיטה, עוטף ומחמם אותנו, עדיף על כל הבלגן שמחכה לנו בחוץ. אנחנו בוחרים לעצום את העיניים, לשקוע בחזרה אל השקט ולהמשיך לישון, לא נלחמים בזה, מחכים שיעבור.

 

??@meirco

A photo posted by Hila Nachshon (@hilanachshon1) on

אז ככה זה? האם אנחנו פשוט מחכים שיעבור? החיים חולפים אותנו, מחליקים על פנינו בעדינות, בשקט בשקט, שלא נתעורר.

בערב, אנחנו משכיבים את הילדים לישון ומשכיבים גם את הילדים שבתוכנו לישון. מספרים לעצמנו סיפור יפה יפה לפני השינה, על חיים בשכונה בורגנית, עם ג'יפ וחופשת סקי פעם בשנתיים. ואז מתעוררים בבוקר לאותו היום, כמו אתמול, כמו שלשום. אנחנו מהלכים רדומים ומפחדים לשאול את עצמנו את השאלות הקשות: טוב לי? אני מאושרת?, ועוד יותר לשמוע את עצמנו עונים את התשובות הקשות. אנחנו מפחדים להגיד "עכשיו אני רוצה…"  או "עכשיו זה הזמן שלי לעצמי", בלי להרגיש אשמים. אנחנו מפחדים שזה לא הזמן המתאים להגשים חלומות, או שלא יהיה לנו כסף, או שהילדים קטנים מדי או גדולים מדי, שבן הזוג לא יאהב אותנו אם נעז להיות מה שאנחנו, שיעזבו אותנו, שנהיה לבד. יש אימרה כל כך חכמה ויפה שאומרת "בסוף, לא משנה כמה נשימות נשמת. משנה כמה רגעים עצרו לך את הנשימה". כמה רגעים עצרו לכם את הנשימה?  מתי באמת התרגשתם? שמחתם? צחקתם? בכיתם? כאבתם? הרגשתם?

אני לוקחת עמוק לריאות את האוויר של הלילה התל אביבי הזה. פחדתי לשאול את עצמי את השאלות האלה בשנים האחרונות. שיקרתי לעצמי כל כך הרבה בשנים האחרונות. החיים קיבלו תפנית מטורפת ומדהימה ועכשיו אני כאן. עומדת במרפסת שלי. בלילה הזה, לבד. והעולם נפתח אליי מחדש ואני לא מפחדת יותר. הכול יכול לקרות, אם יש לך את האומץ לשאול את עצמך את השאלות הנכונות ולענות לעצמך עליהן בכנות. לפעמים צריך, כמו סטיק לייט – להישבר קצת ,בשביל לזרוח בגדול. אני חוזרת למיטה החמה שלי, מסניפה את הילדים שלי (כן אני יודעת, הם לא אמורים לישון איתי במיטה, בסדר, בסדר) וחושבת לעצמי לפני שאני עוצמת את העיניים, אם זכרתי להעביר את הכביסה הצבעונית למייבש.

לטורים נוספים של הילה נחשון