רגעים קטנים: הטור של הילה נחשון

הילה נחשון | צילום: ליה צ'סנוקוב
הילה נחשון | צילום: ליה צ'סנוקוב

הילה נחשון ניסתה להרגיש אותו בכל הכוח, לכפות אותו, לקנות אותו ולייצר אותו מחומרים סינטטיים, עד שלכדה אותו מבלי להתכוון בכלל. אושר

88 שיתופים | 132 צפיות

 

אני מגיעה לאסוף את הילד הקטן שלי בסוף יום חם מהגן, הלב שלי דופק מהר כבר בשער, לא ראיתי אותו יומיים, הוא היה בבית של אבא שלו.

פותחת את הדלת. ריח כזה של גן ילדים – של פתיתים ומגבונים לחים. מחפשת בעיניים, בין כל הראשים הקטנים בגובה דשא ופתאום מבחינה בו, בגוזל שלי. זוג עיניים כחולות נפערות ומביטות אליי בשמחה, ריצה של שני מטרים בצעדים גמדיים עם הסנדלים החדשים והוא בזרועותיי, מחבק אותי ומניח עליי את ראשו האפרוחי. אני מחבקת אותו בחזרה חזק חזק, מסניפה את הזיעה הילדותית המתוקה שלו ומרגישה – תפסתי אותך אושר, תישאר עוד קצת… עוד קצת בזרועותיי…

נכנסת לאוטו, בדרך  הביתה, אחרי יום ארוך שלא נגמר, האיפור עוד מרוח לי בשכבה עבה על הפרצוף, השיער מפונפן, נראה לא רע. מסתכלת במראה ונותנת לעצמי להיות מרוצה  לשנייה. מדליקה את הרדיו, השיר שאני אוהבת מתנגן, מגבירה את הווליום, הצלילים חדים, נכנסים לי אל הנשמה, מרגישה את הבסים בבטן, הראש מתנקה בשנייה ממחשבות, מטרדות היום יום, מהדאגות, מכל מה שכאב ודקר והציק. פותחת את החלון והרוח הזאת של ערב קיץ נושבת לי על הפנים, על השיער, מלטפת לי את הכתפיים. אני עוצרת ברמזור האדום ושרה לעצמי בקול רם עם ביונסה ולא אכפת לי שהאיש ברכב מימיני מסתכל. אני מחייכת אליו תוך כדי ליפ סינקינג מושלם לקרייזי אין לאב, והוא מחווה בראשו לעברי, מחייך גם הוא, כאילו מסמן לי: יאללה עופי על עצמך נשמה, אם את כבר מאופרת כמו ביונסה, סה"כ הגיוני שתדפקי נאמבר, ברמזור של צומת הפיל.

הרמזור מתחלף לירוק ואני שועטת לי משם בחיוך בדרכי הביתה ומרגישה רגע פשוט של אושר, תפסתי אותו שוב, לשנייה.

לילה, מאוחר יחסית לגילי, בכל זאת, תשע וחצי . הילדים שלי נרדמו ואני זרוקה לי על הספה בסלון. בטלוויזיה תכנית לא ברורה, אני אפילו לא מצליחה לאבחן על מה וזה לא באמת מעניין, יותר מעניין אותי לרחם על עצמי. פתאום, הטלפון שלי נדלק. "איך אצלך, נרדמו?", אני רואה את התמונה שלו מצד ימין למעלה, חתיך נורא. מתיישרת על הספה, כאילו שהוא יכול לראות אותי – אם היה רואה, היה חושב פעמיים אם לשלוח הודעה.

מנסה לחשוב על תשובה שנונה, משהו שיצחיק אותו ויוציא אותי האישה הקולית, הסקסית והנחשקת בתבל, אבל כל מה שיוצא ממני זה – "כן. גמורה". סקסית, ללא ספק.

Ever since I left the city…?

A photo posted by Hila Nachshon (@hilanachshon1) on

"תשלחי תמונה"
"בטאאאחחח. מעדיפה לשלוח לך את הצילום הדנטלי האחרון שעשיתי. יותר מגרה"
"את יפה בכל מצב"
(אל תהיה כל כך בטוח חמוד).
שולח לי תמונה שלו עייף, במיטה. עדיין חתיך. "מנקר , לילה טוב נסיכה שלי"
"לילה טוב בייב"
קמה מהספה , מכבה את הטלוויזיה,  נכנסת למיטה , מחייכת לעצמי. מרגישה הכי נסיכה. הכי.
אושר, קטן כזה, מתגנב לי מתחת לשמיכה.

אושר. ניסיתי לתפוס אותו כל כך הרבה זמן. היו זמנים שחשבתי שהוא לא קיים, שהוא איזה המצאה מהסרטים של דיסני. ניסיתי להרגיש אותו בכל הכוח, לכפות אותו, לקנות אותו, לייצר אותו מחומרים סינטטיים דמויי אושר, אבל זה לא משהו שאפשר לעשות.

אושר הוא לא מצב סטטי, הוא אירוע שיש לו התחלה וסוף והוא בעיקר קצוב נורא. הוא עשוי פסיפס עדין של רגעים, של מחוות, שמנגנים לנו את המנגינה הכי הרמונית, על המיתרים הנכונים בנשמה. הרגעים האלה, הם קטנים, מינוריים, לא משהו פומפוזי , כאלה שלא צריך בשבילם הרבה משאבים, כאלה שלא צריך להתאמץ כדי לייצר אותם. הם פשוט שם, מתגנבים לך בשקט בשקט ללב ומתפוצצים שם. צריך רק להרשות להם לסחוף אותנו, להתמסר להם, אפילו אם זה רק לשנייה ולתת להם להציף אותנו. אנחנו יכולים לרדוף אחרי האושר כל חיינו , אבל אם נשים לב לפעמים, נגלה שלכדנו אושר, בלי כוונה.