שני ערבים בשבוע: הטור של הילה נחשון
קיבלתם ערב חופשי מהילדים? איזה כיף. הילה נחשון תרכז עבורכם פעילות שכוללת בעיקר רגשות אשמה, מועקות וחפירות עצמיות. לא משהו שצ׳ייסר אחד ומחשבה ישרה לא יוכלו להתגבר עליו
במשך שני ערבים בשבוע, המהות העכשווית שלי (או למעשה האי-מהות שלי) מאופסנת לכמה שעות בהן אני חוזרת להיות כל מה שהייתי לפני שהפכתי לאמא – ג'יני בלונדיני ומנחת גרסת המציאות לתוכנית הטלוויזיה האהובה "חלום עליכם", אשר כידוע לכולם מתקיימת למעשה בין כתלי ביתי.
כן, לפני שהפכתי לאמא, הייתי יצור פראי. מסתובבת לי בגזעיות אינסופית בכל המקומות הנכונים מפלרטטת עם כל דבר שיש לו אייפון ודופק. היו שם מסיבות הדוניסטיות, אנשים אקזוטיים לבושים בבגדים מנצנצים ומוזיקה משגעת, (תכל'ס אני מדברת על הסט של רוקדים עם כוכבים, כן?).
אז, תשע בערב הייתה השעה להתחיל את היום והדברים המעניינים באמת היו אלה שקורים לך כשאת הכי לא מצפה להם (ואז את מצפה להם כל הזמן). זאת הייתה תקופה שבה הייתי משוכנעת שגיל 35 הוא גיל הפרישה ושלא משנה מה, לי זה לא יקרה. ממרומי גיל 26, זה היה נראה לי כמו מספר שלא יגיע אליי בחיים. מין גיל כזה שנתקלים בו רק בדיווחי החדשות על נשים, שהקימו שדולה למען משהו, או טבעו בים כי הן היו כבר בנות 35 ותשושות מדי כדי לחתור ליעד הגיוני כלשהו.
ועוד לא דיברנו על הציצים. בגיל 26 הציצים שלך הם החיים עצמם. כלומר, יש להם חיים משל עצמם והם עוד הרבה יותר מגניבים מהחיים שלך. האחריות היחידה שהייתה לי אז, כללה בעיקר אחריות על לוח הזמנים שלי שהתמלא בדברים שעושים לי טוב והחיים היו מסיבה אחת גדולה.
אבל 35 הגיע מהר מן הצפוי, והאפשרות לחיים הדוניסטיים שכאלה הצטמצמה מ-24/7 לשני ערבים בשבוע בהם הילדים עוברים לאבות שלהם.
חופש.
אופציה לשנ"צ, לקניה ווסט בפול ווליום בשמונה בבוקר כשאת מתלבשת (וטווירקינג מול המראה זה כן נחשב התעמלות בוקר), לקרמבו לארוחת צהריים, לצאת מהבית עם תיק קלאצ' שיקי שבו רק לובלו אדום, כרטיס אשראי ומפתחות (במקום תיק מוצ'ילרים עם חיתולים, בקבוקים, תמ"ל, בגדים להחלפה וגיבוי לכל תרחיש אימים שיכול וכנראה יתרחש), לצאת לארוחת ערב במסעדה שיש בה אוכל חריף בטירוף ואין בה בשום אופן תפריט לילדים ואחריה דרינק. ועוד אחד. ואז עוד צ'ייסר.להיכנס למיטה בתשע בערב עם ערמות של חטיפים ולראות סרט ממש מטופש (יש מצב שאני עוד אתחתן עם סת' רוגן בסוף. סתם שתדעו), להתעורר בבוקר ולהקשיב לשקט. לשבת עם כוס קפה ביד וגלגל"צ ברקע וממש להצליח לשמוע את עצמך חושבת.
ואז לדרוך בטעות על איזה אוטו שופל קטן שנשכח על ידי ידיים קטנות ליד האסלה. והלב נצבט פתאום מגעגועים. איפה הם עכשיו? מה הם עושים? מה הם אוכלים לצהריים? זה כמו לחיות בשני עולמות מקבילים. גם לילדים שלי יש יומיים חופש, חופש מאמא. אני חושבת על הזמן שלי איתם. רגעים שבהם אני שוכחת מהכל וכל הקיום שלי מתנקז לדבר אחד – להיות שם בשבילם. להיות העוגן שלהם. המקום העוטף, המחבק. לספק את הצרכים הכי בסיסיים שלהם של ביטחון והשתייכות. לתת נשיקה כשנופלים ומקבלים מכה, אבל גם ללמד שצריך לקום לנגב את הדמעות ולהמשיך הלאה. לתת להם את התחושה שאני כאן ולוודא שהם יהיו מספיק חזקים להתמודד גם בלעדיי. לשמש להם דוגמה לכך שיש דברים שלעולם לא נוכל לצפות אותם, שהחיים לפעמים ילטפו ולפעמים יתנו סטירות מצלצלות, ללמד אותם להישאר בני אדם.
להיות בני אדם טובים. (ואם אפשר שגם יהיו רופאים, האשטאג, פולנייה).
"Early morning when I wake up, I look like kiss but without the makeup…."? #shabatshalom A photo posted by Hila Nachshon (@hilanachshon1) on
הדיסוננס הזה קשה לי. מאוד. אבל הוא חלק מהשיעור הזה, שאותו אני מנסה ללמד גם את הילדים שלי. על העובדה שלא תמיד אנחנו יכולים לשלוט בסיטואציה. אנחנו יכולים רק לנהל אותה כמיטב יכולתנו. נכון, לפעמים זה מרגיש לא טבעי ומתסכל, אבל זה גם גורם לנו להעריך מחדש את הדברים שנראים עם הזמן מובנים מאליהם.
אז יש לי ערב פנוי, ואני הולכת לעשות בו המון דברים שיעשו לי טוב. אני רק אניח בצד את המועקות, רגשות האשמה והחפירות לעצמי. הן לא באמת משרתות אותי. מחר אחבק את הילדים שלי חזק חזק, אמלא באהבה את כל המשאלות שלהם ואהיה אסירת תודה על כל רגע מאתגר, מצחיק, קשה ושמח של אי-מהות.